זו השאלה שמעלה הכתבה הבאה, שדנה בניתוח קיצור קיבה שעומדת לעבור משפיענית רשת שמנה שמנסה להרזות.
קודם כל, שימו לב לעובדה מעניינת: כשמדברים בכתבה על ניתוחי קיצור קיבה, אווטמאטית מקשרים אותם לניתוח בשם ״מיני מעקף קיבה״ כאילו זה הניתוח היחידי בתחום. אבל כפי שכתבתי בעבר – זה לא המצב, ויש כמה ניתוחים שמתחלקים לכמה צורות פעולה: ישנם ניתוחים שרק מגבילים את גודל הקיבה ולכן גורמים לאנשים לאכול הרבה פחות, לעומת ניתוחים אחרים שבנוסף למגבלה שהם מטילים על גודל הקיבה הם גם מונעים ספיגה של חלק מסיום מהקלוריות בכך שהניתוח גם מחבר את היציאה מהקיבה לשלב מאוחד יותר של המעי הדק ובכך עוקפת חלקים ממנו וגורמת לכך שהאוכל מתעכל פחות טוב.
מיני מעקף קיבה הוא ניתוח מהסוג השני, שעוקף חלק משמעותי מהמעי. וכפי שכותבת בפוסט הזה הדיאטנית הקלינית רונית ציוני – לא מדובר על הליך פשוט, אלא כזה שיש לו המון תופעות לוואי – החל משלשולים אלא אם מקפידים על תזונה מאוד מוקפדת, וכלה בסיבוכים רפואיים כמו מחסור בויטמינים או מחסור חריף בחלבון שגורם נזק גופני עצום (חולשה, פגיעה במערכת החיסון).
ופה בעצם מתבטא הקושי הראשון שלי עם הכתבה: יש תשומת לב רבה לזה שלתרופות יש תופעות לוואי, אבל לא מוזכרות תופעות הלוואי של הניתוח שהן כנראה קשות בהרבה מאשר אלו של התרופות.
נכון, כמות מסויימת של סיבוכים כנראה שווה במצבים מסוימים כי להרזיה בעזרתו יש יתרונות ובמיוחד לאנשים שמרזים משמעותית בעזרת הניתוח ומצבם משתפר בריאותית ותפקודית – אבל במקביל גם לא סובלים יותר מידי מתופעות הלוואי של הניתוח ושהתזונה שלהם מספיק ״חלבונית״ כדי לא לסבול מחוסרים, ובהחלט יש אנשים שבלי הניתוח לא יצליחו לרזות. אבל אין פה ממש אזכור של העובדה שניתוחים לא תמיד יעילים לכולם – ושלפעמים מה שנשאר בסוף אלו רק תופעות הלוואי המזיקות, או שלפעמים גם ההרזיה אם היא מתקיימת לא שווה את המחיר של תופעות הלוואי אם הן חמורות במיוחד.
אני מבינה במובן מסוים את התסכול של הרופאים שרוצים לעזור למטופלים שלהם להיות בריאים יותר, כשההשמנה בהחלט משפיעה לרעה על הבריאות ועל איכות החיים של אנשים. אבל האמונה העיוורת הזו בניתוח כטיפול שמתברר בדיעבד כלא ממש יעיל לאנשים ליווי תופעות לוואי איומות היא בסופו של דבר חלק עצום מהבעיה, ולא הפתרון עבורה.
מהכתבה עולה שכן יש ניסיון לבדוק לאילו מטופלים הניתוח יכול אולי להצליח בהתאמה להצלחה עם הרזיה בעזרת תרופות, שזה כיוון טוב להבנה של סיכויי ההצלחה של הניתוחים. אבל עולה השאלה למה אין בדיקה של פנים אחרים שמשפיעים על היכולת לרזות בעזרת הניתוח – החל מהרגלי האכילה הבסיסיים שהובילו להשמנה מלכתחילה (למשל ״נשנשת״ יכולה בקלות לעקוף את היתרונות של ניתוח), או מצב נפשי שמוביל לאכילה לא בריאה שהניתוח לא יכול למנוע.
במצב כזה עולה השאלה – האם לעיתים יש מצבים שבהם לתרופות יש יתרון מסוים בגלל שיש להן תופעות לוואי מועטות יותר, ובעיקר בגלל שניתן להפסיק לקחת אותן אם מתברר שהן לא יעילות?
לפי המנתח שמרואיין בכתבה, ד״ר גויטין – לא. התרופות כשלעצמן כנראה יעילות פחות בהרזיה לאורך זמן, ואנשים נוטים לרזות בעזרתן הרבה פחות. וכשיש למישהו כמה עשרות ק״ג לרזות – ההבדל הזה יכול להיות מאוד משמעותי. למרות שכל הרזיה היא חשובה בריאותית, אנשים שמנים מאוד זקוקים לרזות לא מעט (גם אם לא למשקל ״נורמלי״) כדי שההשפעה הבריאותית של ההרזיה תהיה מספיק משמעותית.
אבל אני שואלת את עצמי האם לא מדובר על חשש מכמה גורמים.
למשל שהתרופות אכן יתבררו כמספיק יעילות גם עבור אנשים עם משקל עודף מאוד גדול, ותחום הניתוחים אכן יקטן משמעותית או אפילו כמעט ייעלם בזכותן.
אבל פן אחר של החשש הזה יכול גם לנבוע מהעובדה שהשימוש בתרופות יכול להיות הפיך ברובו בכך שמפסיקים לקחת אותן – בניגוד לניתוחים עצמם שהם בהחלט לא הפיכים, גם אם המנותחים בדיעבד מתחרטים עליהם והיו רוצים לוותר עליהם. לנו אולי ברור שזכותו של המטופל על גופו ולהחליט לוותר על טיפול שלא מועיל לו וגורם לו רק לסבל. אבל עבור רופאים – כשמדובר על מטופלים שמנים הם לא בהכרח מעוניינים לשחרר ולאפשר להם לבחור, והם לא פעם דווקא שמחים לכפות עליהם את הניתוח הבלתי הפיך, במעין התנשאות שבה חייבים לכפות על אדם שמן את ההרזיה בכל מחיר, גם בניגוד לרצונו.
ובמיוחד הפריעה לי האמירה על כך שהמנתחים מקווים שמספר ניתוחי קיצורי הקיבה רק יגדל עם הזמן.
זו אמירה בעייתית כי ישראל כבר עכשיו מובילה באחוז המתנתחים בניתוחי קיצור קיבה, בין השאר כי קופות החולים מממנות אותו ולכן השיקול הכספי לא מהווה שיקול נגדו בניגוד לארה״ב למשל. אבל דווקא הקלות שבה מאושרים הניתוחים היא בעייתית – כי לא פעם הסינון שאמור לסנן החוצה מטופלים שעבורם הניתוח לא יעבוד לא ממש פועל בגלל האמונה העיוורת של המנתחים בניתוח.
במקום לשאוף להגדיל את מספר הניתוחים בצורה עיוורת, בהחלט ראוי להגביר את החשיפה של האפשרות להתנתח – אבל גם לדעת לסנן את המטופלים ולנתח רק את אלו שיהיו מחוייבים לתהליך ושהניתוח באמת יוכל לעזור להם לרזות לטווח הארוך.
התיירת המקרית 
דבר אחד שלא ציינת כאן, למרות שבאמת כיסית כמעט את הכל, הוא שניתוחים הם דווקא כן עלולים להיות "הפיכים" – ואני מכירה לפחות שניים אישית (ועוד כמה דמויות מפורסמות) שהשמינו בחזרה לאחר שעברו את הניתוח. וכך הם נשארו גם עם תופעות הלוואי וכל מיני סיכונים שגם שנים אחרי הניתוח עלולים לקרות, וגם איבדו את כל היתרון של הניתוח. עצוב.
לגבי הזריקות (ובעבר התרופות) – לצערי מוקדם מדי לדעת את הסכנות ארוכות הטווח שלהן. כך גם היה בזמנו, להבדיל, עם הגלולות נגד הריון. וגם כמובן תרופות מסוגים שונים.
לי אישית השילוב של הזריקות (סקסנדה, לא אוזמפיק או החדשה שלא זוכרת איך קוראים לה) יחד עם שינוי הרגלי אכילה יחד עם הגברה משמעותית בפעילות הגופנית בהחלט השיגו את התוצאות הרצויות ואני מאד מרוצה. אבל מכירה כאלה שהתחילו והפסיקו כמה פעמים, לא הצליחו באמת להטמיע שינויי אורח חיים – ומהבחינה הזו אין כנראה תרופת פלא לבעייה הזאת שקוראים לה השמנת יתר.
אהבתיLiked by 2 אנשים
את מדברת על זה שהתוצאות הפיכות – אני מדברת על זה שהניתוח עצמו לא הפיך. כלומר אי אפשר להחזיר חזרה את הקיבה למצבה המקורי ואי אפשר להחזיר את המעיים למצבם המקורי, גם אם אפשר לאכול מספיק כדי לעקוף את המגבלות שהדברים האלו מטילים על הגוף.
ואני חושבת שרוב המקרים, אנשים באמת לא מצליחים ללמוד אורח חיים בריא – או שאמת יש להם בעיה שדורשת את התרופה עצמה לפתרון. למשל אנשים שלא מצליחים להפחית כמויות אוכל בלי שהתרופה תאלץ את הגוף שלהם לאכול פחות. זה לא עניין של משהו שהם עשו או לא עשו, אלא משהו פיזיולוגי שהם זקוקים להתערבות כדי לפתור אותו.
אהבתיאהבתי
אוי נכון, לזה התכוונת כמובן. את צודקת. את מה שעשה הניתוח אי אפשר לעשות UNDO. זה נורא. קרוב משפחה שלנו הגיע לאשפוז בגלל סיבוך כזה 12 שנים אחרי הניתוח. מזל גדול מאד שהוא בסוף יצא מזה.
אהבתיLiked by 1 person
וזו באמת בעיה. כי אם למשל מישהו מאוד מתקשה להתמיד בלקיחת תוספי מזון או למשל בלאכול מספיק חלבון, הוא יכול לסבול מבעיות רפואיות שנובעות מהניתוח גם אם הוא השמין שוב.
אהבתיאהבתי
מצטרף לאמפי בהערה החשובה על "הפיכות" תוצאות הניתוח, מהיכרות עם יותר מאשה אחת, [מעט גברים אני מכיר שעשו ניתוח קיצור קיבה] שלאחר שנה או קצת יותר חזרה אל מידותיה הקודמות, וכן, אני מכיר אחת שהניתוח הראשון לא צלח, ונאלצה להינתח מחדש.
לאחרונה פגשתי גברת שעברה את הניתוח [אחד מהם לפחות] ורזתה מאוד, לטעמי, יתר על המידה. עור פניה נראה נורא. אבד הזוהר שהיה בו, החלקות הטבעית. עכשיו יש מייקאפ מוגזם ועור שנראה מת וגס. גם כל מיני נקודות חן או יבלות בלתי רצויות, אני מניח, צצו עליו.
משום מה היא לובשת את בגדיה הקודמים, ומחזיקה את בטנה כל הזמן, ועל פניה מבט כואב.
אבל זה היה חלום חייה.
אהבתיאהבתי
כמו שכתבתי לאמפי – אולי אפשר להשמין חזרה, אבל אי אפשר להחזיר את חלק הקיבה שהסירו או להחזיר את המעיים למבנה הקודם שלהם, ולכן הניתוח לא הפיך גם אם המנותח מסוגל להפוך את התוצאות שלו. ובמקרה כזה, עדיין יותר קשה להשמין מאשר אם אפשר היה להחזיר את מערכת העיכול לקדמותה.
אהבתיLiked by 1 person
בשבוע שעבר יצא לי להיות אצל רופא, שאמר לי כמה חבל שאין לך סכרת, אז אפשר היה לרשום לך אוזמפיק והיית יורדת במשקל. זה לא בדיוק רופא שמתעסק בדברים האלה אז הוא לא יודע שרופא משפחה יכול לרשום את הזריקות הרזיה גם אם אין לך סכרת. והערות על משקל במדינה שלנו יש גם אם את לא בעודף משקל קיצוני, סתם בגלל שאת לא רזה או מלאה.
אחד הדברים שלא מסתדרים לי אישית עם הזריקות לסכרת (שגורמות גם להרזיה אצל חלק ממי שלוקח אותן) ועם ניתוחים בריאטריים. זה שהרופאים מציעים את זה למטופלים. זה בגלל שרופאים נשבעים את שבועת היפוקרטס, וחלק מהשבועה היא do no harm (לא לעשות נזק) והניתוחים הבריאטריים והזריקות "הרזיה" עושים נזק, כל אחד בצורה אחרת, אבל עושים, גם לטווח קצר וגם לטווח ארוך. גם נזקים הפיכים וגם בלתי הפיכים.
רק שאנחנו חיים במדינה כל כך שמנופובית, שזה נעשה לגיטימי להציע את הפתרון הזה מבלי לחשוב בכלל על התוצאות של זה.
אני ממש לא ראיתי תסכול מרופאים, להיפך רופאים ממהרים להציע את הפתרונות האלה (ניתוחים בריאטריים או זריקות "הרזיה") כפתרון מהיר וקל לבעיית ההשמנה.
ההבדל היחיד הוא שזריקות אפשר להציע לכל בן אדם שמעוניין לרדת במשקל גם אם מדובר רק ב10-15 קילו. ולעומת זאת ניתוח בריאטרי אפשר להציע רק לאנשים שהBMI שלהם מעל 35, ופחות רק בתנאי שיש להם בעיות בריאותיות נלוות (כמו סכרת למשל, עודף כולסטרול וכדומה).
לכן היום רואים יותר אנשים בוחרים בפתרון של הזריקות, כי אין למעשה קריטריונים שמגבילים אותם בבחירה הזאת. מה גם שהזריקות לא בסל הבריאות, אז לרופאים אין בעיה לרשום את זה כי את משלמת על הטיפול הזה באופן פרטי מכיסך.
ניתוח בריאטרי הוא ניתוח שממומן כולו ע"י קופ"ח שלך.
לגבי המשקל שיורדים עם הזריקות "הרזיה" בעקרון הזריקות אמורות לגרום לך לרדת בין 15% ל20% מהמשקל, שזה לא מעט. אם בן אדם ששוקל 100 קילו יורד 15-20 קילו זה מאוד משמעותי עבורו.
בניתוח, זה שונה, הירידה במשקל היא מאוד מהירה, ולא סתם לאנשים שעשו ניתוחים בריאטריים יש עודפי עור, במיוחד אם הם לא שילבו גם פעילות גופנית אחרי שהם עברו את הניתוח.
אנשים שעוברים ניתוחים בריאטריים ועושים את זה בליווי של דיאטנית גם משנים להם את התפיסה לגבי אוכל. יש לי ידיד טוב שעבר (מיני מעקף) והדיאטנית אמרה לו שהדרך הנכונה לאכול היא כמו תינוק, כל שלוש שעות, זה הגודל של הקיבה, זו הכמות מזון שהוא צריך, ובעצם איך שאנשים אוכלים היום (2-3 ארוחות גדולות) זה לא נכון לאכול ככה.
שזה בעצם להתאים בן אדם לדיאטה מאוד מסויימת, כי לאורך כל השנים בהן קיימת האנושות, אנשים לא אכלו ארוחות קטנות לאורך היום (כל 3 שעות), מזון לא היה זמין עד כדי כך. וזו ממש לא הדרך שבה אנשים אמורים לאכול (גם אין אף בעל חיים אחר שאוכל כל שלוש שעות). תינוקות אוכלים ככה כי הקיבה שלהם מאוד מאוד קטנה. אבל גם אצלם עם הזמן, הארוחות גדולות ומצטמצמות עד שהם מגיעים למצב של 3 ארוחות ביום.
ושוב בגלל שאנחנו מדינה מאוד שמנופובית, אנשים מוכנים לעשות הכל כדי להיות רזים, גם אם זה במחיר שלא לפגוע בעצמם ובגוף שלהם כדי להשיג את המטרה הזאת.
אהבתיLiked by 1 person
לאנשים שיורדים בעזרת ניתוחים יש עודפי עור כי הם ירדו המון במשקל והעור לא מסוגל להצטמצם. גם למי שיורד ללא ניתוח ממשקלים גבוהים כאלו יש עודפי עור, לדעתי בערך באותה מידה כי הגוף באמת לא מסוגל לכווץ כל כך הרבה עור בחזרה.
ותראי, ניתוחים לא נועדו לאנשים ששוקלים 100 ק״ג, אלא אם הם חולים במחלה נלווית להשמנה. מדובר לרוב על אנשים ששוקלים מעל 120 – 130 ק״ג. ולרוב עבורם מומלץ לרדת לפחות 30 – 40 ק״ג, וממשקלים אפילו יותר גבוהים, ההרזיה המצופה היא גדולה יותר. לכן מדברים על זה שזריקות לא בהכרח מספיקות לאנשים כאלו.
ולגבי הקריטריונים של הניתוח: ניתן להציע אותו למישהו עם BMI של 40 ומעלה, או 35 ומעלה עם בעיות נלוות להשמנה כמו סוכרת. העניין הוא שרופאים לא פעם מזייפים נתונים כדי לאפשר לאנשים להתנתח – הם יוסיפו כמה ק״ג למשקל, או יניחו שיש לאדם בעיות מפרקים ואז רמת ה BMI שנדרשת נמוכה יותר וכל מיני טריקים כאלו.
הבעיה היא שניתוחים וזריקות עוסקים בהגבלה של התיאבון, אבל לא כל מי ששמן סובל מעודף תיאבון. וזה מה שרופאים לא מבינים.
מצד שני הם גם חושבים שהנזקים מהשמנה יותר גרועים מהנזקים של הניתוחים והתרופות ולכן מרגישים מאוד בנוח להמליץ עליהם.
אהבתיאהבתי
אחת הבעיות שלי עם ההמלצות האלה זה שזה עושה נזק. הרופא לא ישלם על הנזק שקרה לך. זו בחירה שלך אם לעשות ניתוח או לקחת זריקות "הרזייה". את תהפכי להיות עבד נרצע של קופ"ח עם כל מיני בעיות בריאותיות אחרות שקרו לך בעקבות התהליך.
לכן מפריע לי שרופאים שמציעים את הפתרונות האלה לא עומדים בשבועת היפוקרטס כי עצם ההמלצה שלהם (ולרוב זו לא המלצה, זו אמירה), היא עושה נזק. אז איפה do no harm?
אגב, זה הזכיר לי את האישיות שדיברנו עליה בפעם הקודמת. בדיוק בסופ"ש הזה ששוב שאלו אותה על ההרזייה שלה והיא אמרה שהיא עשתה את זה בגלל הלימפאדמה. אבל לימפאדמה זו לא בעיה רפואית שנוצרת כתוצאה מעודף משקל, ברור שמשקל גבוה מכביד על הגוף ולכן גם על בצקות לימפטיות. אבל הוא לא הגורם לבצקת הזאת.
והפריע לי שהיא אמרה שזו מחלה, שזה למעשה לא מחלה, אלא מצב רפואי שבו מערכת הלימפה לא מנקזת את הנוזל הלימפטי כמו שצריך.
באופן כללי גם אנשים שסובלים מבצקות רגילות, זו לא מחלה בצקת זה תוצר לוואי של בעיה רפואית מסויימת (למשל אנשים שיש להם אי ספיקת לב, בהמון מקרים תהיה להם גם בצקת ברגליים ו/או בידיים, אבל הבצקת היא סימפטום לא מחלה).
וזה גם מצחיק אותי שהיא כל הזמן מנסה להראות כאילו שהיא בעודף משקל, כשהיום היא מידה 44 בבגדים (היא פרסמה שהיא מוסרת את כל הבגדים שלה במידות 46-48) ש44 זה בכלל לא פלאס סייז ובגלל 44 היום זה מידה 42 או 40 של לפני כמה שנים. אז לכי תדעי איזו מידה היא באמת.
אהבתיLiked by 1 person
אין לי מושג באיזו מידה היא, אבל אני חושבת שהיא באמת הפסיקה להיות פלאס סייז. או לפחות ברמה שבה היא היתה קודם שהיא היתה באמת פלאס סייז, ולא מידות ביניים.
וזה מעבר לעובד שהיא תמיד לבשה בגדים מאוד צמודים. אולי זה קשור לזה שיש לה באמת חזה מאוגד גדול שתרם למשקל שלה, ולכן היו לה אגן / בטן / ירכיים צרות יחסית לנשים במשקל דומה ולכן היא יכלה להרשות לעצמה ללבוש בגדים במידות קטנות יותר ממה שאישה במשקל מקדיל לרוב היתה לובשת.
וקצת לא ברור לי למה היא כל כך מזדרזת למסור בגדים.
אהבתיאהבתי
היא אמרה בעצמה בשבוע האחרון שהיא לובשת מידה 44, והיא מוסרת שקיות של בגדים במידות 48-46). ת'כלס 46-48 זה מידות ביניים אבל בארץ זה נחשב לגמרי פלאס, אם את במידות אלה, לא תמצאי בגדים בחנויות הרגילות שמוכרים בגדים.
והחזה שלה בכלל לא נחשב גדול, קודם כל יש תמיד פרופורציה למשקל הגוף. שנית בגלל שהיא ירדה במשקל היא ירדה גם במידות שלה בחזיה (מזל שיש לה שת"פים עם חברות להלבשה תחתונה כך היא יכולה לחדש את המלאי שלה בלי בעיה).
הערכה שלי לפי איך שהיא נראית שהיא שוקלת סביב 70-75 קילו. גם רואים את זה כשמסתכלים עליה, היא ירדה הרבה במשקל.
גם אל תשכחי שהיא עושה לא מעט ספורט, היא עושה הליכות כל יום, ובסופו של דבר זה שילוב של מה שהיא עושה כדי לרדת במשקל, פעילות גופנית שהיא עושה, וגם מה שהיא אוכלת/לא אוכלת.
זה כמו למשל שהיא המליצה על טופים של חברה שנקראת בואיבודי בטענה שהם מחזיקים לחזה גדול. אז במידה שלי זה לא מחזיק, אחותי שהיא 4 מידות פחות ממני בחזה, גם לא החזיק לה (זה נחמד בשביל להיות בבית, אבל לא כדי לצאת החוצה). למי זה כן מחזיק? לאמא שלי (שהיא מידה B, אל תשאלי איך אחותי ואני יצאנו עם חזה גדול, זה הגיע מהצד של אבא שלי).
כמו למשל שהיא אמרה שמותר לה לשנות את דעתה ולעשות מתיחת בטן כי זה מה שהיא רוצה לעשות וזה שפעם היא חשבה אחרת לא אומר שאסור לה לשנות את דעתה עם הגיל. והיא תעשה מה שבא לה לעשות.
רק שבעיני ניתוחים פלסטיים וכל מיני טיפולים קוסמטיים זה ההיפך מלאהוב את עצמך בכל מידה וצורה (אם את אוהבת את עצמך, אז למה את כל כך עסוקה בלשנות את איך שאת נראית?)
וגם היום היא כבר ממש לא פלאס סייז, והקמפיין שהיא עשתה לחברת בגדי ים שלא עוברים את מידה 44 היה דיי מגוחך בעיני (אם כי אני מאמינה שיש לה גם עוקבות שהן ממש לא פלאס סייז).
אני בכל מקרה לא קונה את התירוץ של ירידה במשקל, בגלל הלימפאדמה.
הלימפאדמה שלה במצב מעולה, אני חושבת שאני עוקבת אחריה בין 10 ל15 שנה, לי יש לימפאדמה ושלה בחיים לא נראתה כמו שלי. למעשה את שלה בקושי רואים גם בתקופות שהיא אמרה שהמצב שלה נורא (ומי שיש לו לימפאדמה צריך להיות כל הזמן עם גרביים מיוחדות כדי לשמור שזה לא יצא משליטה, לא מתי שבא או רק כשהולכים לישון).
אהבתיLiked by 1 person
לגבי הלימפודמה: אני מניחה שם כשיש ״קצת״ כמו שיש לה – זה עדיין נראה לה מאוד לא אסתטי, למרות שזה מקרה קל ושהרגליים שלך נראות הרבה יותר מושפעות מהמצב הרפואי.
ותשמעי, השטח בסופו של דבר ״ידבר״. אם היא תעבור למותגים שהמידות שלהם לא מתאימות לרוב העוקבות שלה – היא פשוט לא ״תמכור״ מספיק, לא תרוויח, והמותגים האלו יעיפו אותה. וזה גם יקרה אם היא תייצג את המידות הקטנות של המותגים, אבל העוקבות שלה יגלו שעליהן הבגדים יושבים פחות טוב.
אהבתיאהבתי
בהתחשב בזה שאני יודעת שהמצב שלי גרוע בהרבה לעומת המצב ה"גרוע" שהיא הגדירה (בואי נגיד שהסיכוי שתראי אותי עם מכנסים שרואים את השוקיים שלי שואף לאפס כרגע). בעוד היא לא הפסיקה ללכת עם רגליים חשופות כאילו שאין לה כלל לימפאדמה.
בעקרון ללימפאדמה רגילה יש כמה סיבות, אחת היא גנטית, אם יש במשפחה שלך למישהו יש סיכוי שזה יעבור לצאצאים, שנית, זה אם עברת פרוצדורה רפואית שבה הסירו לך את בלוטות הלימפה (כמו למשל אצל נשים שהיה להן סרטן השד), ואז יש לימפאדמה ביד/ידיים.
אצלי למשל לא יודעים למה זה קרה כי זה יצא אחרי שהייתה לי קורונה, ולא ברור מה השתבש שם, רק שמשהו לא עובד בצורה תקינה.
האמת שלא את וגם לא אני יודעות מי הן העוקבות שלה. זאת אומרת יתכן מאוד שיש לה לא מעט עוקבות שהן לא פלאס סייז בכלל אלא נשים במידות רגילות לחלוטין.
גם אם את זוכרת לפני עשור היא לא הייתה פלאס סייז בכלל (לפני הלידות שלה). והיא בכלל יותר התעסקה בעניין של איפור.
מה שכן היא מאוד ישירה, וזה משהו שאני דיי אוהבת באנשים, שהם לא הולכים סחור סחור אלא אומרים מה שהם חושבים.
למעט כל עניין ה-איך היא ירדה במשקל שאני חושבת שזו פעם ראשונה שהיא לא חושפת את הדרך.
ועדיין אני לא מקבלת כל דיעה שלה, כמו מה שלמשל היא כתבה היום על זה שהשואה של ה7.10 יותר נוראית מהשואה שעשתה גרמניה הנאצית ומשתפי הפעולה שלהם.
בעיני ה7.10 לא הייתה שואה, אלא הפקרה של הממשלה שלנו. בניגוד לשואה שבה לא הייתה לנו מדינה וצבא.
ואולי רק אנשים שהם לא דור שני או שלישי לשואה יכולים לחשוב ככה, כי הם לא יודעים מה זה לגדול בצל משפחה שענפים שלמים שלה נכחדו בשואה ועם סבא וסבתא שאו מדברים על זה או שותקים ולא אומרים דבר (ובל נשכח את השריטות שלהם, כי אי אפשר לצאת מדבר כזה נורמליים, לא באמת).
אהבתיLiked by 1 person
אני מבינה את ההשוואה בין ה 7.10 לבין השואה בגלל מספר הנרצחים וחוסר האונים, אבל לא ברורלי למה אנשים חושבים שזה תואם. זה ממש חסר רגישות.
אצלנו במשפחה המאו מורחבת יש ניצולי שואה, אבל הם היו כאלו שהצליחו לתפקד ברמה גבוה בחיים. לפעמים הם הביעו דאגת יתר (למשל לוודא שהילדים והנכדים יוצאים מהבית עם בגדים חמים בימים גשומים) אבל זה לא משהו שמישהו היה בוודאות משייך לשואה אם הוא היה פוגש אותם בלי לדעת שהם ניצולי שואה.
ועיןי האמירה הזו צורמת לי כי היא באמת חסרת פרופורציות.
ואני באופן עקרוני הרבה פחות עוקבת אחריה מררגע שהיא הפכה את הפרסומים האלו לפרנסה שלה.
אהבתיאהבתי
מה שהיה ב7.10 זה סוג של רצח עם, אבל אולי יותר נכון לקרוא לזה פוגרום.
בלא מעט רשתות חברתיות רואים את הסימן של השואה ובמקום הטלאי הצהוב שמו את הסרט הצהוב של החטופים.
בעיני זה לא אותו הדבר.
במשפחה שלי, במשפחה הקרובה יחסית (סבא וסבתא) היו ניצולי שואה, וכמובן שגם המשפחות שלהם. מהצד של ההורים של אבא שלי ענפים שלמים של המשפחה נכחדו.
אני ראיתי התנהגויות במשפחה שלי שהן תואמות לשורדי שואה, לא רק בקטע של דאגת יתר, אלא המון דברים קטנים שאפיינו אותם בהתנהגות ובהתנהלות היום יומית שלהם.
הפרסומים השונים זה שם כבר כמה שנים טובות.
הרי ממה משפיעני רשת מתפרנסים? מהשת"פים השונים שהם עושים וה"קופון" שהם גוזרים על זה.
אבל העניין של בודי פוזיטיב, זה משהו אחר.
איך בדיוק בן אדם יכול להיות בודי פוזיטיב ולהגיד שאת אוהבת את עצמך בכל מידה כשאת עושה שינויים קיצוניים באיך שאת נראית. לרדת בחצי שנה 25-30 קילו (שזה מה שהיא טוענת שהיא ירדה, לדעתי זה יותר) זה המון! זו לא ירידה בריאה במשקל (ירידה בריאה במשקל היא בין חצי קילו לקילו בשבוע לכל היותר). עושה טיפולים קוסמטיים, הזרקות כאלה ואחרות ועכשיו ניתוחים פלסטיים גם נכנסו לשיח.
לדעתי זה לא נכון לנרמל את הדברים האלה.
פתאום אם את לא אוהבת בעצמך משהו במקום שתקבלי את הגוף שלך כמו שהוא לנרמל ניתוחים פלסטיים והתערבויות כירורגיות.
זה ההיפך מבודי פוזיטיב ולאהוב את עצמך בכל מידה.
זה לא משנה כמה היא תגיד שהיא אהבה את הגוף שלה יותר כשהיא הייתה מידה 48, רואים איך היא מתנהגת ואיך היא עפה על עצמה במשקל החדש. אחרת היא לא הייתה ממהרת להעיף שקיות של בגדים שכבר גדולים עליה.
אגב, באופן כללי אין לי בעיה עם מה שהיא עושה, כי אלה החיים שלה שתעשה מה שבא לה. אבל שלא תגיד שהיא בודי פוזיטיב, ושהיא מרוצה מהגוף שלה לא משנה מה המידה שלה כי עובדה שהיא לא הייתה מרוצה, ועובדה שהיא עושה שינויים קוסמטיים ופלסטיים באיך שהיא נראית.
אהבתיLiked by 1 person
זה ידוע שהתגובה של כל אחד לשואה היתה שונה – למשל יש כאלו שכבר משלבים ראשונים שיתפו במה שעבר להם שם, לעומת אחרים שלא שיתפו בכלל וסירבו לדבר על זה גם כשלילדים ואפילו הנכדים היה חשוב לשמוע.
יש גם את הספר של דוד גרוסמן ״עיין ערך: אהבה״ שהחלק הראשון שלו (שיצא מאוחר יותר בתור נובלה נפרדת בשם ״מומיק״) מספר על ילד שנולד לזוג ניצולי שואה והיחס של ההורים אליו מויל אותו כמעט להשתגע, ובסוף מוציאים אותו מהבית. אבל למשל בני הדודים של אמא שלי גדלו בצורה די נורמלית חוץ מדאגנות יתר, ואמא שלי סיפרה שהיא ואחיה ואחותה אפילו אהבו לבקר אתל הדודה הזו כי מבחינתם תשומת הלב שלה היה אפילו מפנק.
ותשמעי, פעם היא היתה כותבת גם על דברים אחרים ואישיים – בין אם זה הדעות שלה על כל מיני אירועים או עסקים, ובין אם החוויות שלה כשמנה, למשל הפעם ההיא שבה מאמן כושר לקח את התמונה שלה בביקיני ועשה לה שיימינג על זה שאין לה קוביות בבטן כמו שהוא אוהב.
אבל בשלב מסוים היא הפכה ל״מכשפת תוכן״ ומאז בעצם נעלם כמעט לגמרי התוכן האישי שלה.
ולגבי הרזיה: אני חושבת שלפעמים יכולות להיות סיבות טובות להרזיה גם במצב של קבלה עצמית, בעיקר כשמדובר על מצבים בריאותיים שדורשים את זה, או כשההשמנה מפריעה פיזית.
אהבתיאהבתי
אני מכירה את זה משני צידי המשפחה, בעוד ההורים של אבא שלי לא דיברו על זה, סבא שלי, אבא של אמא שלי רק תני לו לדבר על זה. היו לו סיפורים ממש מעניינים. אבל זה גם שונה כי הוא היה ילד בתקופת השואה. וההורים של אבא שלי היו אנשים בוגרים כך שזוית הראיה היא שונה.
אני לא מצליחה לקרוא ספרים של דוד גרוסמן, צורת הכתיבה שלו משעממת אותי למוות. אני יודעת שאנשים מאוד אוהבים את הספרים שלו אבל אני באמת לא מסוגלת לקרוא.
לדעתי אפילו הייתה הצגה בשם הזה, מומיק בתיאטרון גשר.
גם היום היא מדברת על דברים אישיים, אבל ממש לא כמו שהיא הייתה מדברת עליהם בעבר. אם יוצא לך לעקוב אחרי עוד משפיעני רשת את יכולה לראות שהיה שיפט בשנים האחרונות להרבה קמפיינים, שת"פים וכדומה.
ככה הם מתפרנסים מזה.
אני יודעת שהיא מתרצת את ההרזיה שלה בכך שהיא "חולה" בלימפאדמה.
קודם כל לימפאדמה זו לא מחלה. אז להגדיר שהיא חולה במשהו שהוא לא מחלה זה מגוחך.
זה כמו שאני אגיד שאני חולה בצליאק (יש לי צליאק), אני לא חולה בשום דבר זה מצב רפואי שמחייב אותי לא לאכול מוצרים שיש בהם גלוטן שכן הוא מזיק לי.
לימפאדמה זה מצב רפואי ולא מחלה, אין לזה תרופה, רק טיפולים שמקלים על המצב.
אין שום קשר ישיר בין משקל ללימפאדמה שכן ללא מעט אנשים יש לימפאדמה והם בכלל אנשים במשקל תקין לחלוטין. ברור שעודף משקל מכביד על הגוף, אבל הוא ממש לא הגורם ללימפאדמה וההשפעה של המשקל על המצב של הלימפאדמה הוא יחסית מינורי (תאמיני לי שחפרתי בנושא לא מעט). וגם עכשיו אם היא תהיה במשקל תקין, אבל לא תמשיך בטיפולים שצריך לעשות כל יום, הלימפאדמה עדיין שם והמצב שלה יכול להחמיר.
היא רצתה לרדת במשקל, והיא מתרצת את זה בגלל הלימפאדמה, אבל מי שמכיר את את הבעיה הרפואית הזאת יודע שזה בולשיט. היא לא חושפת את הסיבה בגינה היא רצתה לרדת במשקל מהסיבות שלה, בדיוק כמו שהיא לא חושפת את הדרך (הקביים) שבה היא השתמשה כדי לרדת במשקל (כי אף אחד לא יורד 25-30 קילו בחצי שנה באופן טבעי) וזה בטח ובטח לא קשור ללימפאדמה.
רוב העוקבות שלה לא יודעות מה זה לימפאדמה, הן פשוט מאמינות לכל דבר שהיא אומרת אפילו שאין לזה ביסוס (שאלתי מספיק אנשי מקצוע), וגם אף אחד לא הייתה הולכת לחפש מה זה כי זה לא באמת נוגע להן.
זה כמו שפעם אחת היא כתבה שיש לה מנוי לעיסויים לימפטיים. שזה הצחיק אותי כי אין בשום קופת חולים מנוי. יש מעט מאוד פיזיותרפיסטיות (באמת בעיקר נשים) לימפטיות בישראל, הן עובדות מספר מצומצם של ימים בשבוע כך שקשה להגיע אליהן. כל קופה מקציבה לך X טיפולים בשנה, ובהתאם לחוות דעת של הפיזיותרפיסטית הלימפטית את יכולה לקבל עוד טיפולים (כשצריך מינימום טיפול אחד בשבוע).
ואת הגרביים המיוחדות ששמים על הרגליים כדי לשמור שהלימפאדמה תהיה בשליטה צריך להיות איתן 24/7 למעט כשהולכים להתקלח או לבריכה, ואם את עוקבת אחריה לא מעט שנים ראית שנדיר שלא רואים את הרגליים שלה בצורה חשופה. מי שיש לו לימפאדמה לא הולך בלי הגרביים האלה (שהם מהכפות רגליים ועד קצה הירך). שלא לדבר על זה שהן עולות הון לא קטן, גם כשקופ"ח משתתפת בהוצאה הזאת.
אהבתיLiked by 1 person
בעיני לא פעם גם כשיש לשני אנשים את אותו מצב רפואי – לפעמים יכולים להיות הבדלים די משמעותיים במצבם, או במה שגרם לבעיה. יכול להיות שאצלך הלימפאדמה קרתה בגלל שחלית קשה בקורונהולכן הרופאים לא חושבים שהרזיה תתרום לבעיה, אבל יכול להיות שבגלל הסיבות שבגללן היא חלתה בלימפאדמה אז דווקא אצלה הרזיה יכולה לתרום יותר להתמודדות עם הבעיה.
או שפשוט היא לא רוצה לחשוף למה היא באמת רוצה לרזות ומעוניינת לשמור על הפרטיות שלה, ולכן משתמשת בלימפאדמה בתור תירוץ, כשבעצם מדובר על בעיה בריאותית אחרת כמו למשלסוכרת או מחלת לב.
אהבתיאהבתי
את צודקת לגבי הדרך שבה מגיעים למצב רפואי מסויים.
זה כמו שאת יכולה ליפול בטיול ולשבור את הרגל, ולנסוע על קורקינט חשמלי ליפול ולשבור את הרגל. בשני המקרים שברת את הרגל והטיפול שתקבלי הוא אותו הטיפול.
זה לא משנה מה הסיבה שגרמה ללימפאדמה, הטיפול בלימפאדמה לכולם הוא בדיוק אותו הדבר. ירידה במשקל לא משנה את המצב של הלימפאדמה. היא מקלה על הגוף כי עודף משקל משפיע על כל דבר בגוף שלנו גם בלי שום קשר לבעיות רפואיות ספציפיות.
אני חושבת שהיא מנצלת את זה שרוב האנשים לא יודעים מה זה לימפאדמה, ולכן היא שמה את זה בתור תירוץ להרזיה. אבל אין בסיס אמיתי מאחורי זה (אני אישית בדקתי עם אנשי מקצוע לגבי ההבדלים).
אני לא יודעת אם יש לה בעיה רפואית אחרת כי היא לא חשפה שום דבר כזה והיא תמיד הייתה אומרת בריש גלי שהבדיקות דם שלה מושלמות.
ויכול מאוד להיות שהיא פשוט רצתה לרזות כדי להיראות יותר כמו כולם, ולעוף על עצמה ועל איך שהיא נראית יותר.
בכל זאת אנחנו חיים במדינה שמנופובית.
אם את מעל מידה 42 הסיכוי שתמצאי מה ללבוש בחנויות בקניונים וכדומה היא לא גבוהה. וככל שהמידה שלך יותר גבוהה כך יותר קשה לך למצוא בגדים.
לא סתם נשים במידות גדולות מזמינות בגדים בחו"ל. בארץ המבחר מאוד דל (והמחירים יקרים מאוד).
אהבתיLiked by 1 person
הבעיה עם בגדים למידות גדולות בארץ שהם יקרים, יש מט מאוד רשתות, הרשתות האלו מתביישות בלקוחות השמנות שלהן כי הן רוצות גם למכור למידות הביניים – ולא פעם הן מעצבות רק בגדים מאוד זקנים ומכוערים לנשים שמנות, כאילו אישה שמנה יכולה ללבוש רק שחור או גוונים דומים (נניח כול מאוד כהה) וגזרה של שק. למשל שמתי לב לזה שלא פם רשתות במידות גדולות ימכרו ג׳ינסים, אבל הם יהיו זמינים עד מידה 4 או 5 למרות שעקרונית יש בגדים גם במידה 6. אבל הגבגדים מידה 5 – 6 יהיו לרוב רק כאלו שהם עם גזרה של שק.
ואני חושבת שעד עכשיו היא עפה על עצמה בתור מישהי שמייצגת את כל השמנות בתור מישהי סקסית וייצוגית. יכול להיות שזה כבר לא עובד לה כי עם הזמן יש יותר ויותר נשים שמתחרות על המשבצת הזו, או שכבר אין צורך בנשים כמוה ולכן זה כבר לא משתלם לה. והיא צריה לעוף על עצמה כדי למשוך לה את סוג המעריצות שהיא רוצה.
אהבתיאהבתי
יש מעט מאוד רשתות שעושות מידות גדולות ורובן מאוד יקרות, גם במחירי סוף עונה המחירים יקרים יחסית. לרוב אלה רשתות שמוכרות גם מידות שהן לא רק מידות גדולות (נגיד תוכלי למצוא שם מידה 38 לצד מידה 50).
ברוב הרשתות הבגדים גם לא מתאימים לנשים צעירות שרוצות להתלבש יפה או צמוד. וגם חולצות קצרות עם שרוולים שמגיעים עד המרפק או כמעט עד המרפק למה לא לעשות שרוול קצרצר? (אנחנו בישראל, בקיץ חם, לא צריך שרוולים כאלה ארוכים). כמעט לא מוציאים גופיות (בגלל זה בהמון מקרים אני קונה חולצה שיש לה שרוולים ושולחת לתופרת שתוריד לי אותם).
ואה כן, גם המון טוניקות גדולות ומאווררות כאלה, כאילו שאם נלבש בגד שהוא גדול עלינו זה יקטין אותנו (לא זה לא).
או שמוציאים חולצות יותר מדיי מקושקשות, עם פייטים, ניטים או כל מיני הדפסים בלתי קשורים לכלום (לא אמרתי שחולצה צריכה להיות כמו בית קברות, אבל גם לא כמו כדור דיסקו).
שלא לדבר על זה שבישראל נכנס הטרנד של הסקיני ולא עזב מאז כך שרוב המכנסיים בחנויות הם סקיני או טייץ (ומעטות הנשים שהגזרה הזאת מחמיאה להן, גם נשים במשקל רגיל לחלוטין, לרובן זה לא מחמיא).
ועוד לא דיברנו על הקטע של הבדים הסינטטיים האלה. למה לגברים אפשר להוציא בגדים מחומרים טבעיים ואפילו 100% כותנה ואצל נשים פוליאסטר שולט?
חוץ מזה שבכל רשת שמוכרים מידות גדולות, המידות לא זהות, זאת אומרת שמידה 4 ברשת X לא דומה למידה 4 ברשת Y.
קודם כל בשיא שלה היא הגיעה למידה 48, זה לא בדיוק מידה גדולה זה נחשב בטווח של המידות ביניים. ככה שאני ממש לא חושבת שהיא ייצגה נשים שמנות בתור משהי סקסית וייצוגית. ואגב, בעיני הצורת לבוש שלה ממש לא ייצוגית. למזלה סוג העבודה שהיא עסקה בו בעבר והתחום בו היא עוסקת היום מאפשר לה להתלבש איך שבא לה.
נשים (גם נשים רזות וחתיכות) שמתלבשות בצורה פרובוקטיבית לעבודה, מקבלות מלא מבטים, וגברים שמריירים עליהן בסתר (או לא בסתר) שלא לדבר גם על כל מיני הערות שלפעמים פוגעות (למרות שהיום עם החוק נגד הטרדה מינית יש פחות).
מה גם שנשים שמתלבשות בצורה הזאת עושות את זה כדי למשוך תשומת לב. לרובן זה עובר אחרי שהן מתבגרות, מתחתנות ומביאות ילדים. אצלה זה נשאר כלבוש לגיטימי. ושוב היא יכולה להרשות לעצמה כי היא במסלול שלא מחייב אותה ליישר קו עם אנשים אחרים כי היא עצמאית ויש לה עסק משלה.
נשים רזות שעפות על עצמן יש אלפים, נשים פלאס סייז אין הרבה.
אבל עכשיו כשהיא מידה 44 היא כבר לא פלאס סייז בכלל.
לי למשל נוח לראות בגד על אשה במידה גדולה כי אני יכולה לתאר לעצמי בערך איך זה ייראה עלי, אבל היא כבר לא באזור המידות הגדולות בכלל.
עכשיו, אני ועוד לא מעט נשים, לא נוכל להזדהות איתה בכלל כי היא לא פלאס.
ואני מניחה שאם היא תמשיך בקו של לפרסם מוצרים שמתאימים לנשים עד מידה 44 יותר ויותר עוקבות יפסיקו לעקוב אחריה כי זה כבר לא יהיה רלוונטי בשבילן.
אהבתיאהבתי
אני לא יודעת אם עקבת אחריה בשלבים המאוד מוקדמים של הכתיבה שלה (בעיקר בבלוג בתפוז ואז בבלוג שלה), אבל היא סיפרה פעם שהיא התחילה לעשות תואר שני בתולדות האומנות והעירו לה שהיא משדרת יותר מידי מיניות, כנראה בגלל הלבוש שלה. היא מובן שייכה את זה לעובדה שהממסד היה אשכנזי והיא בתור אישה מזרחית נתפסת כמינית יותר בגלל התלתלים המשוחררים שלה או משהו.
כך שהלבוש המאוד מיני שלה הפריע לה בעבר בקריירה יותר ״נורמטיבית״.
ובארץ יש נטיה לאמץ את כל האופנות האלו שמתאימות לנשים רזות גם אם הן לא מתאימות לרוב הנשים, בין אם זה סקיני או מכנסיים מאוד מאוד נמוכות שמתאימות רק לנשים עם אגן מאוד צר.
אני חושבת שחנויות למידות גדולות יש נטיה ״לעצב״ בגדים בבדים סינטיים כי הם פחות נצמדים לגוף ואז לא מראים אותו ואז כביכול מרזים (אבל לא ממש כי הם יוצרים צללית שמנה כי הם מדגישים את האיזורים הכי בולטים בגוף) בניגוד לכותנה שיכולה להצמד לאיזורים אחרים ולהראות חלילה את הצורה האמיתית של הגוף, ולמי אכפת מזיעה וחום ולחות.
מעבר לזה, הדוגמאות הגסות האלו עם הדומאות הגדולות והניטים וכל שאר הזוועות, כי כיבכול הם עוזרים להסתיר את ההשמנה. ויש הרבה נשים שמנות שבזמנו באמת היו מתלבשות כך – עם בגדים בדוגמאות גסות, ותכשיטים גדולים וגסים, והכל כביכול כדי להקטין״ את הגוף, גם כשבעצם זה לא מחמיא ומשמין.
אהבתיאהבתי
אני זוכרת שקראתי על זה מזמן, אבל כשהיה לה רק בלוג לא ראו איך היא מתלבשת כל יום, כמו שהיום רואים שהיא מעלה רילסים לאינסטגרם ואת ממש נחשפת לאיך שהיא מתלבשת ביום יום.
אין לי שום דבר נגד לבוש סקסי וחושפני, אני פשוט לא חושבת שזה הולם להגיע בצורה כזאת למקום עבודה, וגם לא לאוניברסיטה.
זה מתאים אם את יוצאת עם הבנזוג שלך לדייט, או ללכת לאירוע, או מסיבה. יש מקומות שזה פשוט לא מתאים להתלבש בצורה כזאת.
אין מה לעשות, בסופו של דבר מדובר בנורמות חברתיות. את לא חייבת ללבוש חליפה אבל לבוא בלבוש מכבד.
סקיני זו אופנה שמתאימה אולי ל5% מהאנשים באוכלוסיה. מה שאומר שלרוב האנשים זה לא מתאים בכלל! לא משנה אם מדובר בנשים רזות או לא. על רובן זה נראה לא טוב. אבל כשאת נכנסת לחנות בגדים וזה מה שמוכרים, אין לך ברירה אלא לקנות. זה כמו שהייתה תקופה שהיו המכנסיים הנמוכים, ולא הייתה לך ברירה אלא לקנות אותם (כי לא היה משהו אחר).
היום בדים שעשויים מחומרים סינטטיים (הרוב פוליאסטר, אבל יש עוד חומרים) הם בדיוק כמו בגד אחר, הם יכולים להיות צמודים לגוף או גדולים. בדיוק כפי שאפשר לעשות מכל בד. יש לך טייצים ומכנסי אימון שהם מפוליאסטר או מניילון והם מאוד צמודים בדיוק כמו בגדים כאלה שעשויים מחומרים אחרים.
העניין הוא שבעוד אצל גברים במידות גדולות שניתן למצוא אצלם בגדים מחומרים טבעיים, אצל נשים לרוב מדובר בחומרים סינטטיים.
אני אישית לא סובלת בגדים מקושקשים מדיי.
בלי שום קשר למשקל וכדומה, פעם כן הייתי הולכת עם בגדים יותר צבעוניים, אבל טעם בלבוש זה דבר שמשתנה. בדיוק כמו שאני לא מתלבשת כפי שהתלבשתי לפני עשור.
אהבתיאהבתי
מבחינתה ההתנגדות למראה שלה נבעה מזה שהיא מזרחית ו״שחורה״ ולכן כביכול משייכים את המיניות שלה למוצא שלה, ולא לדרך שהיא מתלבשת. היא לקחה את ה״סיבה״ הזו מתיאוריות גזע בארה״ב שם למשל מפלים נשים שחורות על סמך צבע העור שלהן, אבל במקביל יש תיאוריה שאומרת שנשים שחורות עוברות החפצה מינית על ידי גברים לבנים כי יש להן חזה וישן יחסית גדולים.
והיא ניסתה לגנוב תיאוריות כאלו כמה פעמים, למשל לגבי אפליה נגד נשים כהות בגלל שיש להן שיער מתולתל – אבל זה טמטום גמור כי הרי הסלסול של אנשים ממוצא אפריקני הוא ייחודי להם, ולה יש תלתלים שיכולים גם להיות לכל אשכנזיה.
אני מניחה שבשלב מסוים מישהו אמר לה שההשוואות שהיא עושה עם נשים ממוצא אפריקני זה לא לעניין והיא הפסיקה.
הקטע הוא שלא פעם מובילות דעת קהל כמוה מנסה למכור לנשים שמנות שמגיעה להן אותה אופנה שיש לנשים רזות, גם אם בעצם אופנה למידות גדולות צריכה להיות מעוצבת בצורה שונה כדי להחמיא לגוף. מבחינתן צריך רק שהחנויות פשוט יגדילו מידות וזהו זה, ולא יעצבו קולקציות מיוחדות למידות הגדולות.
אהבתיאהבתי
קודם כל בשנים האחרונות (עשור +) בהרבה מאוד חנויות מעצבים בגדים שלא כל כך מתאימים ו/או מחמיאים לגוף הנשי. לרוב הנשים יש גוף מקומר, גם אם הן במשקל תקין. ומה שנכנס חזק זה בגדים שאין להם את המקום לקימורים האלה.
זה כמו שלא לכל הנשים השמנות יש בהכרח חזה גדול או ישבן גדול. כי נשים באות במגוון צורות גוף ולכל אחת מתאים משהו אחר.
טכנית בכל החנויות שיש בארץ וגם בעולם של מידות גדולות, הבגדים הם עם אותו העיצוב, בחו"ל לרוב הפלאס סייז יקר יותר מהמידות הרגילות. בארץ את יכולה לראות במעט חנויות של מידות גדולות שהבגדים במידה 38-42 הם בדיוק באותה צורה וגזרה כמו הבגדים במידה 46-50. פשוט הגזרה היא יותר גדולה (יותר רחבה ובחולצות גם יותר ארוכה).
אגב, ראית שהיום האושייה חשפה שהיא על סקסנדה?
היא אפילו אמרה שהיא רוצה לעשות פודקאסט עם הדיאטנית שלה בנושא הזה.
וכל זה בגלל שפנו לאיזו משפיענית רשת אחרת (גם של בודי פוזיטיב) כדי שהיא תשווק לעוקבות שלה את הזריקות הרזיה של נובו נורדיסק.
אחד הדברים ההזויים לתת לבן אדם לשווק תרופות באינסטגרם או בטיקטוק…
אהבתיLiked by 1 person
ארה״ב מאוד מקובל לשווק תרופות בטלוויזיה. יש שם ממש תרופות למחלות לב או כבד או כליות שאומרות לאנשים לשאול את הרופא שלהם אם הם אולי צריכים את התרופה הזו.
ודרך אגב, האושיה נשמעת מאוד אחראית בחשיפה שלה. היא מאוד מדברת על תופות לוואי ושצריך לשקול את זה ברצינות ולקחת את התרופות רק כשמוצדק – והיא רוצה שהדיאטנית שלה תדבר על הנושא ולא היא עצמה.
והיא ם אמרה שיש לה בעיה רפואית שכנראה מובילה ללימפאדמה שלה, ושאחרי טיול בחו״ל היא לא עמדה על הרגליים. זה נשמע שאולי שיש לה משהו מורכב יותר ממה שחשבנו קודם.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שיש הבדל מהותי מאוד בין פרסום של תרופות בטלוויזיה.
לבין זה שיהיו משפיעני רשת שממליצים לך לקחת את התרופה הזאת, כמו שהם ממליצים לך לקנות סירים/מחבתות/מוצרי קוסמיטיקה וכדומה.
כמו שאת רואה יש פשוט המון אנשים שהולכים וקונים את מה שאותה משפיענית רשת ממליצה עליו בלי לחשוב פעמיים אפילו.
זו אגב הייתה אחת הסיבות למה אותה אושיה לא חשפה את ה"קביים" שאיתם היא משתמשת לירידה במשקל עד כה.
זה שהיא מאוד שקולה בחשיפה שלה של הנושא הזה, זה נכון, אבל עדיין (א)נשים יעשו מה שבראש שלהם ולא בהכרח ממקום אחראי.
אין דבר כזה בעיה רפואית שמובילה ללימפאדמה.
לימפאדמה זו בעיה כרונית, שמהרגע שזה מתחיל זה נשאר לך לכל החיים.
הדבר היחיד שיודעים בוודאות שגורם ללימפאדמה זה כריתה של בלוטות הלימפה, זה קורה בדר"כ לנשים שהיה להן סרטן השד וכרתו להן את בלוטות הלימפה שנמצאות באזור בית השחי.
מעבר לזה, אף אחד לא יודע למה לאנשים מסויימים יוצאת לימפאדמה ולאנשים אחרים לא. אין שום גורם משותף לזה.
הטיפול בלימפאדמה לכל מי שיש לו/לה את זה הוא בדיוק אותו הדבר.
הוא כולל עיסויים לימפטיים ע"י פיזיותרפיסטית לימפטית, עיסויים ותרגילים שאת עושה לעצמך, חבישה של גרביים מיוחדות ששומרות על המצב של הגפה (יכול להיות ברגל/ביד) 24/7 למעט בזמן מקלחת.
אין סוגי לימפאדמה שונים, הכל אותו הדבר בדיוק, ההבדל היחיד הוא באיזו גפה זה יוצא (יד או רגל).
בהתחשב בזה שהיא אומרת שבדיקות הדם שלה מושלמות, ואין לה בעיות רפואיות אחרות חוץ מהלימפאדמה, ולימפאדמה זה ממש לא אחת הנסיבות לקריטריונים לניתוח בריאטרי או זריקות הרזיה (שזריקות הרזיה כל אחד בעצם יכול לקבל גם אם אין לך שום בעיה בריאותית ואת רק רוצה לרדת 10-15 קילו). אז באמת שאין לי מושג על איזו בעיה רפואית היא מדברת.
אבל הלימפאדמה זה ממש לא חלק מזה, אם היא למשל תפסיק לטפל בלימפאדמה, גם במשקל הנוכחי שלה, הרגליים שלה יכולות להתנפח ולהיות בצקתיות מאוד גם כשהיא לכאורה במשקל תקין או קרוב לתקין.
נכון שהיא אמרה שהיא שוקלת 95 קילו, אבל בואי, כדי להיכנס למידה 44 במכנסיים את צריכה לשקול 70-75 קילו לכל היותר, במשקל 95 קילו את לא נכנסת לבגדים במידה 44 גם אם את מאוד רוצה.
לגבי מה שהיה לה בטיסה לחו"ל.
הגרביים שהיא צריכה לשים 24/7 – ולא עושה את זה. היו במזוודה שלה שנתקעה בדרך.
טיסות משפיעות לא טוב על הלימפאדמה בגלל שיש שינוי בלחץ אוויר בעליה ובירידה של המטוס.
אגב, גם מזג אוויר משפיע מאוד על הלימפאדמה, בחורף המצב הרבה יותר טוב מאשר בקיץ (אני למשל עולה מידה בנעליים בקיץ בגלל זה).
דיי ברור שהיא לא שמה את הגרביים המיוחדים (אלה גרביים שמכסים את כל הרגל מכפות הרגליים ועד למפשעות 24/7, אלא רק שהיא הולכת לישון (יתרה מזאת היא אפילו לא שמה אותן בטיסה עצמה).
הן לא הגיעו עם המזוודה שלה שנתקעה איפשהו (יחד עם כל הבגדים שלה ושל בעלה), ונוצרה לה בעיה בגלל זה.
אבל לפני כן היא מעולם לא התלוננה על הבצקות ברגליים שלה כשהיא טסה לחו"ל.
הבצקות האלה שהן קורות רואים אותן באופן בולט בשוק באזור הקרסול אבל גם כף הרגל וגב כף הרגל מתנפחים (לרוב מי שיש לימפאדמה זה משפיע על כל הרגל עד למפשעות אבל האזורים שציינתי הם האזורים שהלימפאדמה הכי בולטת בהם), מה שגורם לכל נעל שתלבשי להיות לא נוחה. וללכת על רגל בצקתית שכף הרגל בצקתית זה פשוט כואב.
ושוב, אני מכירה את אותה אושיה לפחות עשור והרגליים שלה נראות נהדר גם בזמנים שהיא התלוננה על הלימפאדמה, אם היא לא הייתה אומרת אף אחד לא היה שם לב לזה. זה מתבטא בצורה מאוד מינורית אצלה.
אני נמצאת במצב חריף של לימפאדמה ואני מתפקדת לא רע (או שיש מצב שיש לי סף כאב הרבה יותר גבוה ממה שיש לה שאני בספק בהתחשב בכל הקעקועים שיש לה בגוף).
אהבתיאהבתי
בעיני אי אפשר לקבוע ממה נועת הלימפאדמה שלה, ואם היא מרזה בגלל סיבה רפואית כזו או אחרת.
לגבי משקל ומידה – אני לא זוכרת מספרים מדויקים, אבל היו תקופות שבהן המשקל שלי היה די דומה לשלה, והיא תמיד ציינה את המידות שלה קטנות יותר משלי במשקל דומה. יכול מאוד להיות שהיא פשוט לובשת בגדים צמודים יותר ולכן יכולה להרשות לעצמה ללבוש מידות קטנות יותר בגלל זה. לפעמים יש מני גוף מסוימים שבהם מידת המכנסיים והחולצה יכולות להיות מאוד שונות – ואז היא מציינת את הקטנה מבין השתיים. למשל היתה לי פעם חברה שהיתה מאוד שמנה אל ההשמנה שלה היתה בעיקר בטנית ואיזור הגב. אז אם היא היתה קונה מכנסיים עם גומי כמו למשל טייטס, היא יהתה יכולה ללבוש שתיים או שלוש מידות פחות מאשר מידת החולצה שלה כי הרגליים שלה היו יחסית רזות. יכול להיות שזה גם המקרה פה, והיא יכולה ללבוש מידה 44 גם במשקל של 90 – 95 ק״ג, שזה משקל דרך אגב שבו אני לבשתי מידה 46 לפני כמה שנים.
אהבתיאהבתי
כפי שציינתי בתגובה הקודמת שלי, לימפאדמה זו בעיה כרונית.
לא יודעים למה זה קורה, לא יודעים למה התפקוד של בלוטת לימפה אחת (או יותר) בגוף הפך להיות לא תקין (שוב למעט המקרה הספציפי של כריתת בלוטות לימפה בניתוח).
השמנת יתר לא גורמת ללימפאדמה. אם השמנת יתר הייתה מה שגורם ללימפאדמה אז כל מי שנמצא במצב הזה היה צריך לסבול מלימפאדמה – זה לא המצב.
ואז גם לימפאדמה לא הייתה יוצאת לאנשים במשקל תקין/אנשים רזים – וזה לא המצב.
בהתחשב בזה שהיום מידה 44 זו מידה 40 של לפני עשור פלוס. אני ממש לא חושבת שהיא שוקלת 95 קילו. והיא בעצמה אמרה שהיא העבירה הלאה את כל מה שהיה לה במידות 46-48.
המשקל שלי גם היה נע ונד לאורך השנים כך שאני יודעת היטב איזה מידות עולות על אנשים במשקל X ואיזה לא.
ואנשים לא טיפשים, זה לא הגיוני לשקול 95 קילו ולהיכנס למידה 44. חוץ מזה רואים שהיא ירדה הרבה במשקל, היא לא נראית כמו בן אדם ששוקל 95 קילו היא נראית לי, לפחות מהתמונות האחרונות שלה סביב ה75 אולי פחות. נכון שבעולם שלנו זה לא נחשב רזה. אבל יחסית לגובה שלה והיא דיי גבוה יחסית זה נראה כמו בהחלט משקל בגדר התקין.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שאי אפשר להעריך כמה היא שוקלת ק מתמונה שלה – כי זה תלוי בהמון פרמטרים כמו מבנה גוף ומסת שריר. וקשה להעריך משקל או מבנה גוף כשאין לידה מישהי אחרת שהיא רזה למשל בתור נקודת התייחסות.
אהבתיאהבתי
דווקא ראיתי אותה לאחרונה בלא מעט הזדמנויות עם נשים רזות/משקל נורמלי לידה. היא לא נראית שמנה או מלאה או גדולה באופן מיוחד (למעט החזה שלה, אבל לא חסר נשים רזות עם חזה גדול).
מה גם שהיא בעצמה אמרה שמאז המלחמה עד לא מזמן היא הפסיקה להתאמן לגמרי.
ת'כלס היות ואני מתאמנת עוד מעט כמעט שנתיים, ואני רואה מה אימוני כוח עשו לגוף שלי מבחינת העלאת מסת שריר (רואים את זה ממש באזור הכתפיים, הצוואר, החזה) והתחלתי פחות או יותר מאפס (אחרי 4 חודשים בחיי שהעברתי בשכיבה במיטה) ואני כרגע לא בתקופה רזה בחיי. אז לא נראה שיש לה מסת שריר יותר מדיי גדולה. או במילים אחרות היא לא נראית שרירית בעיני.
שלא תביני אותי לא נכון, זה לא שהיא נראית רע או משהו, היא פשוט לא נראית שרירית בכלל.
גם רוב האימונים שראיתי שהיא עושה ועשתה בעבר הם לא אימוני כוח עם משקל גבוה יחסית. אלא דברים שעובדים יותר על אירובי ותרגילים עם הרבה חזרות, ולא בהכרח תרגילים שנועדו להעלאת מסת שריר.
אהבתיאהבתי
שני דברים לגבי מסת שריר.
קודם כל, היא לא יורדת כל כך מהר כשמפסיקים להתאמן, במיוחד כשהגוף נשאר בסה״כ פעיל. אני למשל לקחתי כמה פעמים הפסקות של 5 – 6 שבועות מאימונים, למשל בטיולים ארוכים שלי לחו״ל או בתחילת המלחמה, והמשקלים שיכולית להתמודד איתם לא ירדו משמעותית, וגם חזרתי תוך שבועיים שלושה שלאימונים למשקלים המקוריים שלי, ותוך חודש יכולתי גם להתחיל להעלות במשקלים.
לשכב ארבעה חודשים בלי לזוז זה מאוד שונה ממצב שבו את לא מתאמנת אבל כן זזה כחלק מהחיים כי בסופו של דבר את כן מפעילה אותם. למשל סקווטים הם הרי משהו שמקביל ללשבת ולקום – ולכן אם את יושבת וקמה כמה פעמים ביום את עושה סקווטים נגד משקל גוף. כך גם הרבה מאוד תנועות אחרות של תרגילים, שבעצם את מתרגלת אותן ביום יום, גם אם רק נגד משקל גוף או משקלים יחסית נמוכים של חפצים יומיומיים. לכן יש יותר נטיה לשמר כך מסת שריר מאשר במצב שבו את שוכבת ולא עושה כלום כמה שבועות או חודשים.
ולגבי העובדה שהיא לא נראית לך שרירית: זה נובע מזה שיש לה כנראה גם מסת שומן יחסית גדולה. זה ידוע למשל שבודי בילדרים צריכים לרדת לרמת אחוזי שומן מאוד נמוכה בגוף כדי להבליט את השרירים שלהם. עצם העובדה שהיא לא בודי בילדרית ושהיא מאוד שמנה אומרת שהשומן מסתיר לה את השרירים, אבל זה לא אומר שהשרירים לא שם. הדבר היחידי שאולי אפשר לראות זה שהיא באמת עומדת עם יציבה טובה וזקופה והיא לא נראית חלשה ובקושי נגררת כמו נשים שמנות שלא מתאמנות.
אהבתיאהבתי
קודם כל לא אמרתי שמסת השריר של האושיה ירדה, למרות שזה מאוד הגיוני שזה יקרה, זו אחת מתופעות הלוואי של הזריקות הרזיה שהיא לוקחת. ובהתחשב בזה שהיא אמרה שמאז המלחמה היא הפסיקה להתאמן וגם עכשיו כשהיא חזרה זה לא באותה עצימות, כן יש מצב שהיא איבדה מסת שריר עקב זה, אבל זה לא האישיו.
גם לפני שהיא התחילה עם הזריקות הרזיה היא לא הייתה נראית שרירית במיוחד והיא כן הייתה מתאמנת, רק שהיא לא הייתה עושה אימוני כוח כפי שאני מכירה אימוני כוח, באימוני כוח את לא נוטפת זיעה. זה שילוב של כוח (נמוך יחסית) עם הרבה מאוד חזרות בכל סט (אני מכירה את התוכנית שהיא עושה, לכן אני גם יודעת). אלה אימונים שעובדים יותר על עיצוב וחיטוב בשילוב של משקולות.
השרירים שיש באזור הצוואר עצם הבריח והכתפיים הם שרירים שרואים אותם גם אם את שוקלת 100 קילו ויותר מהסיבה הפשוטה שזה לא אזורים שנצבר בהם שומן, לכן אם את את עושה אימוני כוח יראו את השרירים האלה כי שם העור הכי מתוח.
קודם כל מדובר באישה שהיא יחסית צעירה, היא בת 34 בערך, והיא גם יודעת לעמוד ולעשות פוזות מול המצלמה כך שהיא יוצאת טוב בצילומים שלה וגם בסרטונים שהיא מעלה. היות ואף אחת מאתנו לא נפגשה איתה ביום יום אנחנו לא יודעות איך היא מתנהלת ומחזיקה את עצמה ברגיל שהיא לא מצלמת את עצמה.
כשהיא העלתה את השת"פים האחרונים שהיו לה עם בגדי ים והלבשה תחתונה ראו שהיא ירדה המון במשקל.
אגב, כשהתחילה המלחמה גם לי הייתה תקופה שלא התאמנתי, בשלושה שבועות הראשונים כי לא ידעתי מה קורה והיה טירוף, ואחר כך עברתי ניתוח אז עוד שלושה שבועות לא התאמנתי וסה"כ חודש וחצי.
כשחזרתי להתאמן הורדתי משקלים בכל התרגילים שאני עושה ותוך שבועיים שלושה חזרתי למשקלים הקודמים שהתאמנתי בהם.
אבל האושיה אמרה שהיא לא התאמנה מאז המלחמה שזה 6-7 חודשים, זה לא מספר שבועות או חודש-חודשיים.
לי הסבירו שכל בן אדם שמאושפז במצב שכיבה שהוא לא זז בכלל 3 שבועות או יותר צריך לעבור שיקום. אני הייתי 5 שבועות בטיפול נמרץ חוץ בימים האחרונים מורדמת ומונשמת. חלק מהתקופה גם קיבלתי משתקי שרירים. זה עושה נזק לגוף שמחייב שיקום.
כשיצאתי מטיפול נמרץ לא עברתי ישר לבי"ח שיקומי, אלא למחלקה פנימית, זו הייתה תחילת תקופת החגים (נראה לי שבוע וקצת לפני ערב פסח) וההורים שלי בכלל רצו שאגיע לשיקום בתל השומר, אבל אחרי שבועיים שלא התפנה שם מקום, הם החליטו לפנות לעוד 2 בתי חולים אחרים, וכך יצא שהייתי חודש בפנימית בלי לעשות כלום עד שעברתי לבי"ח שיקומי (בת"א).
חודשיים במחלקת מונשמים, אלה חודשיים שקיבלתי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק 5 פעמים בשבוע אבל עדיין את רוב הזמן שלי העברתי במיטה. את לומדת לעשות הכל מחדש, כל פעולה פשוטה ביותר שאת יכולה להעלות בדעתך (כולל לדבר, לאכול, לשתות, לשבת, לעמוד, ללכת – הכל)
האיבוד של המסת שריר מאוד מורגש כי גם בתור בן אדם עם עודף משקל כשיש לך מסת שריר את מרגישה אותה. כשאין לך הכל מרגיש כמו ג'לי. ופעולות פשוטות כמו לשבת למשל קשות לך כי אין לך את השרירים האלה שיחזיקו אותך במצב ישיבה לאורך זמן (זה פשוט היה כאבי תופת לשבת). אבל גם בגלל שאת יושבת על העצמות שלך (בישבן) וזה ממש כואב שאין שרירים שמחזיקים את המערכת הזאת).
ועוד כל האנשים שטיפלו בי שאלו אותי אם אני ספורטאית (לא התאמנתי 5 שנים לפני כן). אז מעולם לא הגדרתי את עצמי ספורטאית אבל תמיד עשיתי ספורט כלשהו גם אם זה היה בהפסקות. הם פשוט אמרו לי שרואים סימנים שהיו לי שרירים בגוף.
מה שכן עדיין לא חזרתי לכוח שהיה לי לפני כן.
אחת הסיבות שאני רוצה להחליף את החדר כושר הנוכחי שאני נמצאת בו חוץ מהקטע ההזוי שהמנהל של החדר כושר (שהוא גם אחד מהבעלים) מכבה את המזגן באמצע היום. זה שהמקום סגור בשבתות וחגים וכיו"ב ככה שיוצא שיש תקופות עמוסות בחגים שלא יוצא לי להתאמן 3 פעמים בשבוע. ובחצי שנה האחרונה רוב הזמן יצא לי להתאמן רק פעמיים בשבוע ולא 3. ויש בזה הבדל משמעותי.
באזור שאני גרה בו כל החדרי כושר שמשולבים עם בריכה, פערי המחירים פשוט יקרים ברמות אחרות.
אהבתיLiked by 1 person
בתור מיש ששוקלת בסביבוצ ה 100 ק״ג פלוס (לפעמים הרבה פלוס) ומינוס ומרימה משקולות – הכתפיים שלי החלט נראות יותר זקופות ואני מרגישה שם את השרירים , אבל אי אפשר ממש לראות אותם טוב.
ומעבר לזה, האושיה דיברה על לעשות דיפ סקווטים, או שהיא מרימה 100 ק״ג בדד ליפט שלה. אלו בהחלט תרגילים רציניים ומשקלים רציניים שעושים באימונים קשים ולא בשיעורי חיטוב ועיצוב.
אהבתיאהבתי
יש לאושיה סרטונים של עצמה מתאמנת בחדר כושר עם מאמן אישי.
אלה היו אימונים שהיא עשתה לפני 4-5 שנים ממש לא אומר שזה מה שהיא עושה עכשיו.
וגם אז רואים שהיא עבדה על כוח אבל לא על העלאת מסת שריר כי אין ספק שהיא חזקה (ראיתי סרטון שבו היא עושה דד ליפט של 90 קילו).
את יכולה להיות בן אדם חזק עם מסת שריר נמוכה.
אבל עדיין רוב הסרטונים שאני ראיתי כשהיא מתאמנת עובדים יותר על אירובי בשילוב עם משקולות ולא אימוני כוח (היא התאמנה תקופה עם מאמן כושר אישי ואח"כ עברה להתאמן אצל ירדן שביט).
רואים את המהירות של החזרות בסטים שלה וזה שהיא עובדת עם משקלים נמוכים יחסית. וכן היא מזיעה כאילו היא רצה עכשיו. לא מזיעים ככה מאימוני כוח.
מה שכן אין ספק שלהתאמן עם מאמן אישי דוחף אותך ליותר הישגים מאשר מה שאת עושה לבד. גם אם יש לך המון מוטיבציה, מאמן אישי ידחוף אותך מעבר לזה.
אהבתיאהבתי
אני מרימה משקולים שכבדים לגוף שלי – אבל מעבר לעובדה שתרגילים כמו סקווטים או דדליפטים מעלים לי את הדופק, אני מזיעה ממש קשה באימונים ברמה שלפעמים אני מרגישה צורך להתנצל למאמן שלי שהדאודורנט שלי מפסיק לעבוד.
אני אישית לא משתמשת באנטי פרספירנט (מונע הזעה) גם כי שמעתי שהוא מגביר סיכון לסרטן השד, וגם כי כשניסיתי אותו – אולי לא הזעתי מתחת לבתי השחי, אבל הייתי מגיעה לכל מקום אדומה כי הגוף שלי הרבה יותר התחמם, וגם הייתי מזיעה יותר ממקומות אחרים בגוף כמו למשל בחזה מתחת לחזיה או בפרצוף, ממש הייתי מזילה זיעה בכמויות מהמקומות האלו.
אהבתיאהבתי
אני לא מגיעה למצב שאני מזיעה בתרגילים שקשים לי.
עדיין לא חזרתי לעשות סקוואטים בגלל שיש לי בעיות ביציבה ושיווי משקל.
אבל אני עושה לג פרס, דד ליפט, בנץ פרס. אני עושה את התרגילים לאט ולא מהר ולא מגיעה למצב שאני מזיעה מהמשקלים האלה.
המשקל הכי גבוה אצלי הוא בלג פרס, אבל בכל מה שקשור לעבודה עם הידיים אני תקועה בגלל שהידיים שלי חלשות (למעשה אני מרגישה את השרירים בידיים ולא את אלה שהתרגיל עובד עליהם).
לגבי דאורדורנט, לפני כמה שנים פיתחתי אלרגיה לדאורדורנטים, ונאלצתי להפסיק להשתמש. מאז אני מזיעה משמעותית הרבה פחות (ומתקלחת הרבה יותר בימים חמים). אני כן מזיעה אבל לא במצב שאני נוטפת מים.
בעקרון לזיעה לא אמור להיות ריח, כשיש ריח זה בגלל חיידקים.
אהבתיאהבתי
הריח של הזיעה נובע מזה שיש בזיעה לא רק נוזלים אלא גם חומרים שונים כמו חומצות שומן ומלחים, ואז החיידקים על העור מפרקים אותן – וזה מה שורם לריח.
ואני מרימה משקלים שהם ממש בקצה גבול היכולת שלי לעשות משהו בסביבות ה 5 – 6 חזרות, והמאמן שלי דואג גם שאקח גם הפסקות מוגבלות זמן כדי לאתגר את השרירים ולשפר את הסיבולת להן, ולכן זה מאמץ עבורי.
אהבתיאהבתי
האימונים שאת עושה והאימונים שאני עושה הם שונים לגמרי במהות שלהם.
שניהם עובדים עם ועל כוח, אבל האימון שאת עושה עובד יותר על לחזק את השרירים מה שנקרא פיתוח כוח.
האימון שאני עושה עובד על בניה ופיתוח של השרירים (על מנת להגדיל מסת שריר). באימון כזה אני עושה 10-12 חזרות בכל סט של תרגילים.
כשרוצים לעבוד על הסיבולת של השריר עושים אימון עם משקלים נמוכים יותר אבל כל סט הוא עם יותר חזרות (20-30 חזרות).
אהבתיאהבתי