אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט

״אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט״ הוא ספר שכתבה הסופרת ג׳ודי בלום ושלפיו הופק לאחרונה סרט. הספר הפך עם השנים לקלאסיקה עבור נערות מתבגרות, כנראה בגלל שבלום עצמה מעולם לא נבהלה מלכתוב על כל נושא שהוא בצורה הכי ישירה שיש, ויש מי שיכנו אותה אפילו כוולגרית, לפחות עבור אישה אמריקנית מהדור שלה.

האירועים של הספר מתרחשים אי שם בשנות השבעים, כשההורים של נערה צעירה בשם מרגרט מחליטים לעבור דירה מניו יורק לניו ג׳רזי השכנה, חלקית כדי להתרחק מהאמא של אבא של מרגרט שהיא קצת חונקת. המשפחה לא ממש בקשר עם ההורים של אמא של מרגרט עד לקראת אמצע העלילה.

מרגרט נמצאת ממש בתחילת גיל ההתבגרות, ומרגישה שהחיים שלה מסובכים – בין השאר כי אבא שלה יהודי ואמא שלה נוצריה (בסרט היא קתולית). והם החליטו לגדל אותה בלי זהות דתית, כדי לאפשר לה לבחור את הדת שלה שהיא תהיה מבוגרת מספיק.

אבל היא גם שואלת את עצמה הרבה שאלות לגבי ההתבגרות, למשל האם היא מתפתחת מספיק מהר, ואיך זה מרגיש לקבל ווסת או ללבוש חזיה?

---

העלילה עוקבת אחרי תהליך ההתבגרות של מרגרט, שהיא עוברת במקביל לשלוש חברות חדשות שהיא מכירה אחרי מעבר הדירה – ששתיים מהן נחמדות ושקטות כמוה, אבל אחת מהן, ננסי, היא מישהי שקצת יותר מפותחת אבל גם משדרת המון בטחון עצמי. אבל לפעמים הבטחון העצמי הזה גורם לה להיות שתלטנית, וגם לא פעם היא קנאית כשאחת הבנות האחרות כביכול ״עוקפת״ אותה, בין אם זה כשמרגרט זוכה לנשק את הבן הכי חתיך במסיבה, או כשאחת הבנות האחרות מקבלת את הווסת שלה לפני ננסי (ואז ננסי משקרת שהיא קיבלה את הווסת בחופשה כדי לפחות להיות השניה שמקבלת).

הדינמיקה בין הבנות מאוד מוכרת לכל אישה, במיוחד התחרותיות בין הבנות על דברים שונים. אבל כשאני קראתי את הספר אי שם בשנות השמונים, הוא היה קצת מיושן בלא מעט פרטים, כמו למשל התיאורים של התחבושות ההיגייניות שהבנות רוכשות שהיו כאלו שהתחברו לחגורה, שזה מה שהיה מקובל בשנות השבעים. אבל אפילו כשאני התחלתי להשתמש בתחבושות דומות לא הרבה שנים אחר כך (באמצע שנות השמונים) כבר היו כאלו שאפשר היה להדביק על התחתונים בלי להשתמש בחגורה הזו. ייתכן ששינו את הספר מאז (בהסכמת הסופרת כמובן).

אבל יש פער מסוים בספר עצמו שלא בהכרח מטופל בצורה טובה.

אני מניחה שרוב הבנות שקוראות את הספר הן כאלו שעדיין לא התחילו את גיל ההתבגרות ולכן לא התפתחו, ולכן עבורן החוויה של ההתבגרות מאוד דומה לזו שבספר – שבה הן מאוד סקרניות מאוד לגבי מה שהולך לקרות, וממש מתרגשות ומצפות שהתהליך יתחיל.

אבל בספר יש דמות אחת של נערה שההתבגרות שלה התחילה מוקדם יחסית – כזו שכבר בכיתה ד׳ היתה צריה להתחיל ללבוש חזיה בגלל שהחזה שלה היה מספיק גדול כדי שהיא תזדקק לה ולא כי היא חשה שזה יהיה מגניב ובוגר ללבוש חזיה כמו מרגרט והחברות שלה.

לכן היא בעצם חריגה, ומער לתשומת לב די ברורה מצד הבנים, היחס הגרוע באמת מגיע אליה מבנות כמו ננסי שמרכלות עליה ומאשימות אותה בהתנהגות מאוד מינית רק בגלל גול החזה זלה וההתפתחות המוקדמת שלה.

למען האמת, זו התנהגות די נפוצה. בסרט ״הנערה הכי בת מזל״ למשל הדמות של האמא מאשימה את הבת שלה בכך שמגיל צעיר היא היתה מאוד מינית כי היא התפתחה מוקדם, וגם כי היה לה חזה גדול – והיא הפכה להיות אלגנטית ובעלת התנהלות של ״המעמד העליון״ רק אחרי שהיא הקטינה את החזה שלה (למרות שהדמות שלה כפי שהיא הופיעה בסרט לא היתה זקוקה לזה מבחינה רפואית).

העניין הוא כמובן שזה לא נכון, ואותה נערה בעצם מרגישה אוד גרוע בגלל ההתפתחות המוקדמת שלה ובגלל ההצקות הללו.

הסופרת אמנם מנסה להראות את שני סוגי החוויות שנערות צעירות עוברות (אלו שמתפתחות מוקדם לעומת אלו שמתפתחות יחסית מאוחר), אבל התחושה שלי היא שעבור בנות כמוני שהתפתחו מוקדם בעצם אין לספר הזה מענה.

כי אין בספר תשומת לב או אמפתיה כלפי אותן נערות שמתחילות להתפח מוקדם ומושכות תשומת לב מהסביבה, אלו שמבחינתן הן לא מתות כבר ללבוש חזיה כדי להיות כמו כולן, אלא אלו שפחות רוצות ללבוש אותה כדי לא להיות הראשונות והחריגות ולמשוך את תשומת ליבם שלהבנים שאוהבים למשוך אותה מאחור.

אני זוכרת שכשחזרנו מארה״ב, התחלתי ללמוד בחטיבת הביניים המקומית של השכונה שלנו, והיתה אצלנו נערה אחת בכיתה שגם במהלך כיתה ט׳ (כלומר בגיל 14 – 15) עדיין לא התחילה להתפתח מינית. גם אז היה ברור לי שמדובר על מצב שבו יש חשש די גדול לבעיה הורמונלית או בעיה בריאותית אחרת שמעכבת או אפילו מונעת את ההתפתחות התקינה שלה – אבל אני זוכרת שממש קינאתי בה על זה שהיא עדיין לא התפתחה, והייתי מתה להתחלף איתה גם במחיר של בעיה רפואית.

וזה כנראה מפריע לי כי הספר הפך להיות כל כך מרכזי ואפילו אייקוני עבור מתבגרות בארה״ב. עצם העובדה שהיו בספר ארבע בנות היה מאפשר להפוך אחת מהן לזו שמייצגת את אותן בנות שמתפתות מוקדם.