פחד

אתמול היתה לי שיחה עם הקואצ׳רית שאני עובדת איתה על חיפוש העבודה.

בפעם הקודמת שחיפשתי עבודה – התחלתי לחפש קצת לפני הקורונה. שוק העבודה היה אז במצב ממש ממש טוב, ובמשך בערך ארבעה שבועות היו לי ראיונות כמעט כל יום. היו שלושה תהליכים שנראו מבטיחים, במיוחד אחד מאוד ספציפי – אבל אז בטווח של שבוע קיבלתי סירוב משלושתם (ועד היום קשה לי עם זה שפספסתי את התהליך המבטיח בגלל מראיינת כ״א שטעתה לגבי ב 180 מעלות), וגם התחילה הקורונה.

וקשה לזכור את זה עם טירוף החושים שהיה בהייטק עד תחילת 2022 בערך, אבל בתחילת מגיפת הקורונה היו לא מעט חששות כלכליים מההשפעה שלה – וחברות הייטק רבות עצרו גיוסים והיו כאלו שאפילו פיטרו לא מעט עובדים.

יכול להיות שבשלב זה כבר מיציתי לא מעט מהתפקידים שהיו זמינים לי, והיה צפוי שיהיו לי פחות ראיונות גם אם המצב הכלכלי לא היה הופך להיות גרוע יותר. אבל אני מניחה שלמצב הכלכלי היה חלק בכך שהיו פחות משרות – וגם לכך שהיו יותר מועמדים לכל משרה, כך שאפשר היה לסנן את המועמדים בצורה יותר רצינית ולדרוש יותר ידע טכני.

בסופו של דבר התחלתי לחפש עבודה בערך באמצע פברואר, וקיבלתי הצעת עבודה בסוף יולי בתהליך שהתחיל בערך חודש לפני כן ונמרח על יותר זמן מהמקובל. כלומר חיפשתי עודה בערך חמישה וחצי חודשים – שזה לא מעט זמן אבל נחשב סביר בהתחשב בעובדה שהייתי כבר יחסית מבוגרת, עם רקע טכנולוגי פחות מבוקש, היה ברקע משבר כלכלי, ולא הייתי ממש מוכנה לראיונות (במיוחד לא בתחילת התהליך) כי לא התראיינתי למעלה מעשור לפני כן בצורה רצינית.

כך שכשיצאתי לחיפוש העבודה הנוכחי, הרגשתי הרבה יותר בטוחה בעצמי כי כביכול אני אמורה להכיר את התהליך, ומעבר לזה התפקיד האחרון שעשיתי (שממנו פוטרתי) הרחיב את סט היכולות שלי ואני אפילו אמורה להיות מסוגלת להגיש מועמדות ליותר תפקידים.

נכון, יכול להיות שאחרי שהתהליך הקודם בסופו של דבר הצליח – אני זוכרת אותו בנימה מאוד אופטימית, ונוטה לחשוב שההצלחה שלי נבעה משיפור ביכולות הראיון שלי, בין השאר כי הרגשתי לקראת סוף התהליך שאני מצליחה להתקדם ביותר ויותר מהתהליכים שבהם התראיינתי, גם אם הם לא הובילו בסופו של דבר להצעת עבודה.

ויכול להיות שחלק מהנימה האופטימית הזו נבעה מזה שלא פעם אחרי שהתחלתי לעבוד, התגעגעתי ליכולת הזו לישון שנ״צ באמצע היום כשבא לי (למרות שפעמיים שלוש בטעות לא התעוררתי לשיחה טלפונית), או לחלקים אחרים בשגרה שלי שהיו נעימים בלל שהיה לי פנאי אליהם, כמו למשל טיפול אצל פסיכולוגית בתחום התעסוקה שפניתי אליה אחרי שחוויתי התקף חרדה קל בתחילת התהליך, אבל לא פעם השיחות שלנו חרגו מהתחום המקצועי ועברו לתחום האישי, ולפחות באותה תקופה זה תרם לי (למרות שלצערי מאוחר יותר הקשר המקצועי הזה התברר כפחות טוב כשפנינו לכמה נושאים אחרים).

וכמוכן שהיה את החודש האחרון שלי בחופש – אחרי שחתמתי על חוזה ההעסקה, יכולתי להתחיל לעבוד רק חודש אחר כך גלל מגבלות של החברה שהיו לה רק שני ימים בחודש שבהם היא קלטה עובדים, ועצם הייתי עדיין מובטלת אבל בלי הדאגות או העבודה שכרוכה בחיפוש עבודה. וזה היה פשוט כיף.

---

ואז היתה לי את השיחה עם הקואצ׳רית אתמול שבה התחלנו לדון בחיפושי העבודה שלי.

באופן רשמי עד עכשיו לקחתי דברים באיזי – כבר בסוף תקופת העבודה הקודמת שלי כבר התחלתי לעבוד עם חברות השמה שונות כדי לגשש לגבי תפקיד חילופי, אז בעצם התקשרו אלי מידי פעם עם משרות אפשריות.

אבל לפני כמה ימים שמתי לב לכמה השיחות שקיבלתי מהחברות השונות הפכו להיות די דלילות – ובעצם הרבה יותר דלילות ממה שהן היו בתקופה הקודמת שבה חיפשתי עבודה.

וזה התחיל להדאיג אותי, מהסיבה הפשוטה שרוב הראיונות שהיו לי בחיפוש הקודם הגיעו דרך חברות השמה שונות. אמנם ניסיתי למצוא עבודה גם דרך ערוצים אחרים שקיימים (כמו למשל דרך רשתות חברתיות שונות), אבל בקושי קיבלתי זימונים לראיונות דרך הערוצים האלו.

העליתי את הנושא הזה מול הקואצ׳רית בשיחה בינינו – והיא אמרה לי שמתוך היכרות עם חברות ההשמה, חברות פונות אליהן כדי לקבל שירות הרבה פחות מאשר פעם בגלל הרצון לוותר על הצורך לשלם לחברות על שירותי ההשמה. לכן הרבה תפקידים שבהם יכולתי להתקל בעבר דרך חברות ההשמה – כנראה יהיו היום זמינות בערוצים חינמיים למיניהם.

אבל היא גם הודתה שיש בזה חסרון מסוים – זה משהו שהקואצ׳רית ציינה כבר בעבר, שלא פעם בקושי חוזרים למועמדים. היא סיפרה לי למשל על מישהי שחזרו אליה אולי פעם או פעמיים אחרי שהיא הגישה קורות חיים לבערך 64 משרות!

זה משהו שמסביר כנראה את התחושה שלי שערוצי החיפוש האלו היו לא יעילים בחיפוש הקודם שלי, ויש לזה גם הסבר בכך שכשהמצב הכלכלי גרוע – יש כל כך הרבה מחפשי עבודה וחברות מקבלות כל כך הרבה קורות חיים שאין להם את הזמן או הרצון לראיין את כולם, ולכן הם בוחרים רק מועמדים מסוימים כדי לחזור אליהם ולתאם מולם ראיון עד שהם מוצאים מועמדים. זה אומר למשל שהם יחפשו הרבה יותר התאמה טכנית וניסיון קודם מאשר במצב כלכלי טוב.

וברור שהשליחה הזו לא בהכרח מיותרת. את העבודה הקודמת שלי מצאתי עזרת שליחה של קורות חיים ברשת חברתית – שלחתי את קורות החיים בתחילת אפריל, וחזרו אלי בסופו של דבר בסוף יוני. יכול להיות שהיה מדובר על מצב שבו לא התקשרו אלי לתפקיד המקורי שאליו חיפשו, ונוצר מצב שהחברה או הצוות היו נואשים למועמדים ומישהי ממשאבי אנוש העלתה את הריון של לחפש קורות חיים רלוונטיים ממועמדים שהישו אותם אבל לא פנו אליהם בעבר. אבל משהו פה בסופו של דבר עבד.

ואם ההיבט הזה לא מספיק מפחיד – משום מה הקואצ׳רית הקטינה בחומרתו של המשבר הכלכלי שקרה בתקופת הקורונה. מבחינתה ״כבר ב 2020״ התחיל הגל שבו ההייטק הפך לבועה שבה היה קצב מטורף של גיוסים. היא אמנם הודתה שמיד אחרי הקורונה כן היה מצב של משבר, אבל היא טענה שהוא עבר מהר יותר ממה שאני חשבתי שהוא עבר.

כנראה שזה לא היה משהו כזה מוחלט, וההתאוששות התחילה אולי לקראת סוף החיפושים שלי אבל לא הגיעה לשיאה.

אבל כנראה שזה אומר שהמצב כיום מאוד שונה מבחינה כלכלית ממה שהוא היה בזמן החיפוש הקודם שלי – ולא לטובה.

ולמרות שהמשבר הזה כבר נמצא פה בישראל קצת יותר משנתיים, לא נראה שהוא הולך להסתיים, כשכמובן המלחמה שלא מסתיימת תורמת לזה. ואין דרך לדעת מתי הוא יסתיים.

---

ברור לי שיש לי מזל מאוד גדול מבחינה כלכלית. הדירה שלי היא בעלותי, ואני לא אמא חד הורית לילדים. יש לי חסכונות ולא מעט ימי חופש שקיבלתי תמורתם כסף וגם מניות שנאלצתי למכור.

ובאופן עקרוני בגילי אני אמורה לקבל דמי אבטלה לבערך חצי שנה. אבל אני עכשיו בבעיה מסוימת: למרות שהפעם היחידה שקיבלתי דמי אבטלה היתה בתקופה הקודמת שבה הייתי מובטלת בקריירה של למעלה מעשרים שנה – אם אני אבקש עכשיו דמי אבטלה אני אחשב ל״מובטלת כרונית״ כי אני מקשת דמי אבטלה תוך פחות מארבע שנים. זה אומר שאם אפנה לקבל דמי אבטלה – אני אקבל רק בערך 80% ממה שאני זכאית לו, שגם זה סכום יחסית נמוך לעומת מה שהייתי מקבלת בתור משכורת.

בשלב זה עדיין לא נרשמתי לקבלת דמי אבטלה, ואני שוקלת בשלב זה להמתין את כמה החודשים עד שאהיה זכאית לקבל דמי אבטלה מלאים – במיוחד כשנראה שתהליך החיפוש הולך להתארך הפעם אפילו יותר מאשר הפעם הקודמת.

---

יש לי כמה מחשבות והתלבטויות לגבי המשך העבודה מול הקואצ׳רית.

אני מניחה שחלק מזה נובע מזה שרמת הזמינות שלה מאז תחילת מרץ או אפריל היא נמוכה משמעותית ממה שהיא היתה לפני כן בגלל פרוייקטים אחרים שלה – ברמה שבה בעבר היתה לנו פגישה שבועית ביום קבוע ושעה קבועה (והיו כמה פעמים שבהם נפשנו פעמיים בשבוע שהיה צורך בכך), ועכשיו היא פשוט מודיעה לי פעם בשבועיים או שבועיים וחצי שיש לה כמה שעות ונוכל לקבוע בהן.

מצד אחד, ברור לי שרמת העיסוק הזו שלה היא בעצם לטובתי. בימינו קשה מאוד לתחזק עסק עצמאי קטן, גם אם במשרה חלקית כפי שהקואצ׳רית שלי עובדת בה, ועצם העובדה שיש לה עבודה אחרת לאורך זמן בעצם מאפשר לה להמשיך לעבוד בתור קואצ׳רית.

וכמובן שעצם העובדה שיש לה ביקוש אומר שהיא מבוקשת וכנראה טובה – מה שגם פועל לטובתי…

מצד שני, אני מרגישה שזה קצת עוצר אותי מלהתחיל לחפש עבודה, כמו למשל שאני ממתינה לה כדי לשפץ את קורות החיים שלי או להתייעץ איך לחפש עבודה בצורה יעילה. ואולי זה משהו שנוח לי להסתתר מאחוריו – אבל עצם זה שזה נוח לא אומר שזה באמת טוב עבורי, ואולי הנוחות הזו בעצם לפעמים יכולה להיות יותר מזיקה מאשר מועילה.

מעבר לזה, אני מרגישה שלפעמים זה גם פוגע בעבודה השוטפת שלנו – למשל פגישה הזו שלנו היא שכחה שבפגישה הקודמת עברנו על קורות החיים שלי והיא ביקשה לעבור עליהם שוב.

ואז יש את הנושא של התוכן של הפגישות. כשרק התחלתי לעבוד איתה – עדיין עבדתי במקום העבודה הקודם שלי, ולא פעם הפגישות שלנו כללו כמובן ייעוץ של איך להתנהל בצורה טובה – אבל חלקן גם היה מקום שבו יכולתי לפרוק את הרגשות הקשים שלי לגבי מה שקרה בעבודה ולקבל פרספקטיבה. ואחת הסיבות העיקריות לכך שאני אוהבת לעבוד עם הקואצ׳רית הזו היא שגם בשיחות שנטו להיות קשות יותר, היא ידעה להעביר עלי ביקורת בונה כדי שאוכל להשתפר בפעם הבאה שבה אהיה באותן סיטואציות.

ועכשיו אני מרגישה שהפגישות שלנו הפכו להיות מאוד טכניות, וה מוצדק מאוד בגלל הזמינות היסית נמוכה שלה. אבל אולי אני צריכה את המרחב הזה לעבד בו את הפיטורים ולהבין מה אני זקוקה לו בעבודה הבאה שלי, ואני לא יודעת אם זו המסגרת המתאימה.