אכילה אינטואיטיבית?

לאחרונה עברתי סדרה של סדנאות דיגיטליות של הדיאטנית רונית ציוני.

מבחינתי, לסדנאות הדיגיטליות יש יתרון עצום: מדובר על סדנאות שבעצם נותנות לי ידע שמאפשרות לי לתכנן את האכילה שלי באופן עצמאי, במקום שאיזושהי דיאטנית ״תנחית״ עלי תפריט חיצוני. יכול מאוד להיות שזה משהו שלא בהכרח מתאים לכל אחד או אחת, וזה שיקול.

אני מאוד אוהבת גם לשמוע גישות שונות לאכילה נכונה, כי אני חושבת שבעצם אין שיטה מושלמת להרזיה שמתאימה לכולם, אבל אני חושבת שלא פעם יש טיפים ספציפיים בשיטה כזו או אחרת שיכולים להתאים לכל אחד מאיתנו.

ובאמת בהדרכה הראשונית של רונית, הרגשתי שלמדתי טיפים שממש ממש התאימו לי – אבל מצד שני גם היו כמה טיפים שפשוט הרגישו שלא יתאימו לי אישית. ואני חושבת שזה תהליך מאוד טבעי.

אבל הפעם הרגשתי שיש כמה נקודות בשיטה שהפריעו לי.

---

השיטה עצמה מתבססת על ללמוד איך להקשיב לגוף – מתי הוא רעב, וכמה אוכל הוא זקוק לו. ההנחה היא שהקשב הזה היה לנו למשל בתור תינוקות, כשבכינו כשהיינו רעבים, והפסקנו לינוק כשהפסקנו להיות רעבים, גם אם עדיין אמא יכלה להמשיך ולהניק, או שנשארה עדיין פורמולה בבקבוק.

אבל הרגלים האלו השתבשו בגלל אורח החיים המודרני – ועבור הרבה אנשים (ובעיקר נשים) בגלל משטר דיאטות שלימד להתעלם מהתחושות האלו אלא לאכול לפי תפריט, או להשאר רעבים כדי לרזות.

לכן התיאוריה אומרת שאם נאכל בצורה בריאה לפי האותות שהגוף שלנו מאותת לנו לגבי רעב ושובע – נגיע למשקל שהוא אידאלי עבור הגוף שלנו, ולרוב האנשים השמנים כנראה שזה אומר אומר הרזיה.

בתיאוריה זה נשמע מאוד נכון. באופן מעשי – משהו שם לא הסתדר לי.

---

כבר מתחילת הסדנאות הרגשתי שמשהו בתוכנית מאוד מעורר בי התנגדות, ואחרי מחשבה הבנתי בדיוק מה מפריע לי: התחושה שהחיים שלי צריכים להיות סביב האכילה – ולא להיפך.

כי למשל כשאני עובדת – אני עסוקה. יש לי ישיבות בשעות מסוימות (ולפעמים ברצף), או צורך להתרכז במשימות לאורך זמן באופן כמה שיותר רציף ועם כמה שפחות הפרעות. מעבר לזה, לא פעם כשאני עובדת כחלק מצוות אני עוזרת לאנשים אחרים או נעזרת בהם, ולכן לא פעם אני גם תלויה בלוח הזמנים והזמינות שלהם, או צריכה להיות זמינה ונגישה באופן די מיידי לאחרים כדי לא לעכב אותם.

ובמובן מסוים דיאטה ״סטנדרטית״ מאוד תומכת בזה בכך ששעות האכילה בה הן פחות או יותר קבועות, ואז אפשר לתכנן את היום לפיהן.

אבל פתאום האמירה של ״תאכלי רק כשאת אמת רעבה״ מפרה את האיזון הזה, כי בעצם רמת הרעב ומתי היא תגיע תלויה בהמון גורמים – ברמת הפעילות הגופנית שלי ספציפית באותו היום, במה כבר אכלתי קודם במשך היוםֿ, עד כמה ישנתי טוב בלילה לפני כן, ועוד כל מיני גורמים.

ואז מעבר לעובדה שאני צריכה להסית את הריכוז שלי כל הזמן לתחושות הרעב והשובע של הגוף כדי להבין מתי אני מספיק רעבה כדי לאכול – אני יכולה למצוא את עצמי רעבה בדיוק במידה הנכונה כשאני באמצע רצף של ישיבות שאני לא יכולה לקטוע, ואז לקראת סופן יהיה לי כבר קשה להקשיב או להתרכז במה שנאמר, ואפילו להיות חסרת סבלנות לאנשים מרוב רעב. בדיאטה סטנדרטית במצב כזה הייתי למשל דואגת לאכול משהו לפני רצף הישיבות כדי לא להגיע לסופן מורעבת ברמה שתפגע בתפקוד שלי, גם אם לא הייתי רעבה.

מעבר לזה, בימים שבהם אנחנו במשרד, ארוחת הצהרים היא לא רק הזדמנות לאכול, אלא גם אירוע חברתי ומגבש של לאכול יחד כחברים לעבודה. וקשה להכחיש שהפן החברתי חשוב מאוד בעבודה ולכן ארוחת צהרים היא אירוע שחשוב להשתתף בו – וגם נוצרת סיטואציה שבה ידוע שמשתדלים לא לקבוע ישיבות בשעה שמיועדת לארוחת הצהרים כדי לאפשר אותה, אז זה הזמן שהכי נוח לאכול בו במהלך כל השבוע גם כשאנחנו לא במשרד.

יכול להיות שעבור מי שעובדת כעצמאית, או בתפקידים או מקומות עבודה אחרים שבהם סדר היום פחות לחוץ מאשר בהייטק, יש יותר גמישות ביכולת לקבוע מתי לאכול. אבל במקרה שלי זה מאוד מרגיש מצב שפשוט לא מתאים לאורח החיים שלי אלא רק מוסיף לי עוד סטרס.

---

אחד הדברים שכן אהבתי בסדנא הוא העובדה שרונית הדיאטנית כן הכירה את האהבה שלנו לאוכל בכלל ולמתוקים בפרט, ונתנה המון טיפים איך להסתדר עם זה.

אבל שוב – לפעמים חשוב לדעת שלכל אחד יכולה להתאים שיטה אחרת.

זה למשל מזכיר לי אירוע שקרה לי בערך בתקופה שהתחלתי להשתתף בשומרי משקל אי שם ב 2007. שומרי משקל אפשרו בצורה דומה לזו של רונית לאכול פעם ביום משהו מתוק קטן כמו שורה שוקולד או מיני חטיף.

ובדיוק באותה תקופה מישהי חדשה הצטרפה למשרד שבו ישבתי שגם היתה בתהליך הרזיה – בקבוצה מקבילה לשומרי משקל בשם ״דיאטה קלאב״. ובשיטת ההרזיה של ״דיאטה קלאב״ היה מושג של קינוח שבועי – כלומר במהלך רוב הימים אוכלים רק אוכל בריא, ואז ביום אחד בשבוע אפשר לאכול מתוק או מלוח מפנק, אבל בכמות יחסית גדולה: טבלת שוקולד שלמה, קינוח בבית קפה, שלושה או ארבעה בורקסים, וכו׳.

ושתינו התווכחנו איזו שיטה יותר טובה, אבל התשובה היא בעצם מאוד אישית, וגם היא יכולה להשתנות עם השנים. יש כאלו שמרגישים צורך בכמות, ויש כאלו שמתאים להם יותר לאכול כמות קטנה באופן יומיומי.

רונית לקחה אותנו ל״גישת שומרי משקל״ של לאכול את הפינוק היומי הקטן – אבל בשלב מסוים הבנתי עד כמה הוא לא מתאים לי, כי הנוכחות של השוקולד בבית (שאותו החזקתי רפינוק) כן הרגישה לי מפתה. אמנם מספר האירועים שבהם אכלתי כמות גדולה בבת אחת היתה מועטה – אבל עדיין הרגשתי שאני מנשנשת ממנו קצת יותר מידי גם אם זה היה במסגרת האכילה הרגילה שלי – למשל הייתי יכולה לקחת שורה או שתיים שוקולד לפני אימון במקום לאכול פרוסה או שתיים של לחם או משהו מקביל כמו פריכיות תירס.

לכן אני אישית למשל מרגישה טוב יותר עם הוצאה של שוקןלד מהבית, ואכילה של פינוק גדול יותר פעם בשבוע.

---

רונית כנראה לא תסכים עם ההחלטה הזו כי היא גם מתמחה בטיפול רגשי ובהקניית כלים ללימוד הרגלים כמו דחיית סיפוקים.

ואכן נחשפנו ללא מעט מהכלים האלו – אבל אני אישית הרגשתי שהם עצמם לא עזרו לי.

אני כמובן מרגישה שאני לא יכולה לפרט עליהם כאן כי זה תוכן של רונית, אבל בעצם לא מעט מהכלים האלו משמשים גם דיאטניות אחרות ואנשי מקצוע אחרים להתמודד עם הרגלי אכילה לא טובים, גם אם הם משמשים בגרסא קצת אחרת או למצבים קצת שונים.

ולרוב הטיפים של רונית כבר נחשפתי בעבר, כשחלקם עזרו לי ברמה כזו או אחרת, וחלקם האחר לא. והם באופן עקרוני מאוד מאוד טובים וראוי לנסות אותם, אבל הרגשתי שלפעמים ההבטחה של ״ההרגל / הטיפ שעוזר ל-כ-ו-ל-ן לפתור את הבעיה הזו או האחרת״ היא קצת מוגזמת – פשוט כי ממש כמו עם הקינוח היומי או השבועי, לכל אחת מאיתנו יש אולי העדפות אחרות, נטיות אחרות, רצונות אחרים, או אפילו בעיות רגשיות אחרות מול אוכל ופינוקים שלא בהכרח אפשר לענות עליהם עם הרגל אחד שעבד עבור לקוחות מסוימים של רונית.

או אולי בניסוח קצת אחר אפשר להגיד שלכל אחד מאיתנו יש פסיכולוגיה שונה בגישה שלנו כלפי אוכל, ולכן לא כל שיטה שעבדה לאישה מסוימת תעזור לכל אחת אחרת.

---

בטיפול קבוצתי גם מאוד יכול להיות שאמירות מסוימות יהיו טריגר לנשים מסוימות.

למשל רונית חזרה הרבה על המשפט ש״כשהייתן ילדות אז אמא לא רצתה שתאכלו בין הארוחות כדי שתפתחו תיאבון לפני הארוחה עצמה – וזה נכון כי צריך להגיע לארוחות כשאנחנו רעבות ולא לאכול בין הארוחות כשבעצם אנחנו לא ממש רעבות״.

הבעיה היא שלא תמיד המוטיבציה של האמהות כזו טהורה. אמא שלי למשל גדלה בדור של דיאטות כסאח, ולכן מבחינתה כל סימן של תיאבון מצידי היה דבר רע, גם כשהוא היה בזמן הנכון וברמה הנכונה.

לכן ההרצאות האלו של אמא שלי לגבי מתי אני אוכלת לא נועדו כדי לאפשר לי ״לפתח תיאבון״ לפני הארוחה, אלא יותר בכיוון של לגרום לי להתבייש בזה שאני מעזה להרגיש רעבה מלכתחילה ואוכלת לפי רמת התיאבון הזו – משהו שגם רונית כנראה תסכים שהוא לא בריא.

כמובן שרונית עצמה לא ידעה על הטריגר הזה לפני ההרצאות שלה, אבל אני חושבת שבכל פעילות קבוצתית כזו יכולות להיות נקודות שעבור נשים ספציפיות יהיו טריגרים בגלל ההיסטוריה שלהן מול אוכל, ומי שמצטרפת למסגרת כזו צריכה להיות מודעת לזה.