ביום שישי שעבר היתה ה האזכרה השניה של סבתא שלי, והאזכרה ה 48 של סבא שלי, בעלה.
לא נסעתי כי פשוט לא היתה לי דרך לחזור הביתה. איכשהו הדוד שלי שהוא זה שהמשיך לגור במושב של סבתא שלי וירש את המשק הוא זה שמארגן את האזכרות האלו, וזו השנה השניה שבה הוא קובע את האזכרה ביום שישי בערב.
השעה הגיונית, כי בכל זאת האיזור הוא אחד האיזורים החמים בארץ, ובכל זאת מדובר על אמצע הקיץ.
אבל בגלל שאין לי רכב, אין לי דרך לחזור הביתה אלא אם מישהו יתן לי טרמפ. השנה אחי ואחותי שניהם טסים לחו״ל בסופ״ש אז הם החליטו לא לנסוע – וההורים שלי לעומת זאת בילו בנופש בצפון לפני האזכרה לכן הם הגיעו ישר למושב. הם לא היו יכולים להחזיר אותי הביתה, כי זה היה סיבוב בשבילם כי הם לא גרים במרכז, וחוץ מזה לאבא שלי יש נטיה לרצות לעלות לדירה שלי כדי להשתמש בשירותים, ואז להעיר כל מיני הערות כמו למשל על מצבן של תיבות הדואר של הבניין (פעם הן היו שבורות, מאז החליפו אותן אבל הוא לא אוהב את התיבות החדשות כי לדעתו הן יישברו שוב מהר), או מצב החניה של הדירה שלי (הוא ניסה בזמנו למצוא לה משכיר, מצא מישהו שהוא רמאי שלא שילם מעבר לתשלום הראשון להשכרה, אז אבא שלי הצליח לשבור את מכפיל החניה שהיה שם בצורה שאי אפשר היה להשתמש שוב בחניה – ועכשיו מתעצבן עלי שמצאתי משכיר במחיר נמוך יותר אבל כזה שמשלם בזמן, ושוויתרתי למשכיר על חודש תשלום תמורת העובדה שהוא תיקן את מכפיל החניה שאבא שלי המהנדס קילקל).
אז החלטתי לוותר, אבל משהו בזה מאוד מעצבן אותי, כי חשוב לי להגיע כדי לכבד את סבתא שלי, שנראה לי שהיא היתה שמחה לראות נוכחות יפה באזכרה שלה. ובדיעבד הסתבר שבאמת רק הילדים של הדוד שלי הגיעו בנוכחות מלאה, ורק אחד מתוך ארבעץ הילדים של דודה שלי הגיע. ויש לי ממש תחושה שכבר הזכרתי בעבר שהדוד שלי והבנות שלו בעיקר ניכסו לעצמם את סבתא שלי כמי שכביכול ״יותר משפחה״ שלה, ולכן כנראה דוד שלי הוא זה שקובע את היום והשעה של יום שישי אחה״צ כי כך הכי נוח לו ואז הוא יכול לארגן ביקור של הילדים שלו לארוחת שישי או שהות בסופ״ש.
מצד אחד, ברור לי שחלק משמעותי מהדינמיקה הזו הוא לא באשמתי וקשור להחלטות שהיו של ההורים שלי, בין השאר לגור רחוק יחסית מהמושב שבו אמא שלי גדלה כך שגם היה לנו פחות קשר יומיומי איתה, אבל גם שכמבוגרים אנחנו גרים יותר רחוק מהמושב.
זה לעומת הילדים של דוד שלי שגדלו במושב ושל הילדים של הדודה שלי שגרה בקיבוץ מאוד קרוב למושב, ולכן כנראה רובם עדיין גרים בקרבה מאוד גדולה אליו או לפחות במרחק נסיעה קצרה, כשהחריגים היחידים הוא בן של הדוד שגר בדרום (אבל יכול להתארח אצל ההורים במקרה כזה), ובן של הדודה שעבר לגור בחו״ל כי יש לו אזרחות זרה דרך דוד שלי.
אבל לי, לאחי ולאחותי אין ממש מה לחפש בצפון מעבר לביקורים האלו מלבד אולי להשאר לנופש, ובגלל שלרוב אין לנו איפה להתארח – זה ממש מקשה על כולנו לבקר באירועים כאלו כי בעצם זה אומר לנסוע כמה שעות לכל כיוון רק כדי להשתתף באזכרה קצרה, כשדוד שלי לרוב לא רוצה לארח אפילו לקפה ועוגה אחרי האזכרה.
מקסימום דודה שלי מרגישה קצת לא נעים ומזמינה לארוחת ערב, אבל מדובר לרוב על ארוחת ערב בקיבוץ שהיא לא שוס גדול לאף אחד חוץ מאמא שלי, שאוהבת אותה כי היא לא צריכה לבשל או לשטוף כלים (ואני בטוחה שכבר סיפרתי את הבדיחה השחוקה הזו ברשומות קודמות).
אם אתם זוכרים, אי שם בסוף מרץ ותחילת אפריל היה לי סיפור עם מאמן הכושר שלי שאני עובדת איתו כבר כמה שנים.
התקציר היה שהוא יצא למילואים בשביעי באוקטובר והשתחרר רק לקראת סוף מרץ. בזמן שהוא נעדר המנהל המקצועי של חדר הכושר הציע לי לעבוד עם מאמן אחר באופן זמני, שידעתי שהיה בקשר עם המאמן המקורי שלי. מה שלא ידעתי זה שהוא חשב שבגלל שעבדנו כמה חודשים בעצם הקשר שלנו לא היה זמני, והיתה לי בדיעבד תחושה שהוא קצת ״מרח״ אותי לגבי המאמן המקורי שלי ומתי הוא חוזר לעבוד.
בין לבין הרגשתי שהיו כמה קטעים שפחות אהבתי בעבודה מול המאמן הזמני, שהיה לי קל להחליק עליהם כשהעבודה היתה זמנית, אבל לא הייתי רוצה להמשיך לעבוד כך באופן קבוע. לא היה מדובר על טעויות או בעיות אלא סגנון עבודה שקצת פחות התאים לי.
ואז המאמן המקורי חזר לעבוד ופשוט נפגשתי איתו בוקר אחד בחדר הכושר, והיה לי מוזר למה הוא לא התקשר לקבוע איתי אימון והרגשתי שאני צריכה ״לרדוף״ אחריו. שאלתי את עצמי מה יכולה להיות הסיבה לזה – האם הוא הבין בצורה כזו או אחרת שהקשר עם המאמן הזמני יהפוך לקבוע, או שפשוט הוא רצה לחזור בהדרגה לעבודה וחשב שאני בעדיפות נמוכה כי המשכתי להתאמן עם המאמן המחליף?
בסוף זה הסתדר והתחלתי לעבוד שוב באופן סדיר עם המאמן הקבוע, אבל בשבוע שעבר קרתה תקלה שלדעתי זו הפעם השניה שהיא קורית מאז שהוא חזר.
הרקע לזה הוא שחדר הכושר שלנו עובר שיפוץ כבר כמה חודשים – זה לוקח כנראה המון זמן כי החליטו לשפץ שם את כל חדר הכושר אבל החליטו לא לסגור אותו למתאמנים כנראה כדי לא לאבד כסף בגלל מתאמנים שיקפיאו את המנוי (למרות שיש לכל המתאמנים אפשרות להתאמן בכל חדרי הכושר האחרים של הרשת בגלל השיפוץ), אז רוב השיפוצים נעשים בשעות הלילה ולכן הם נמרחים כבר המון זמן. היו שבועיים שלושה למשל שהמלתחות לא היו זמינות כי עשו שיפוצים במקלחות ובשירותים, ומאז תחילת יולי מחליפים את הלוקרים במלתחות בחוסר יעילות משווע, אבל לאט לאט זה מתקדם.
בשבוע שעבר קיבלנו ביום שלישי הודעה שבימים רביעי וחמישי מחדשים את הציוד בחדר הכושר ולכן הוא יהיה סגור למתאמנים. אני מיד כתבתי למאמן על זה, כי האימון שלנו היה אמור להיות בחמישי בבוקר, ושאלתי אם הוא רוצה לדחות אותו לשישי. הוא חזר אלי ואמר שהוא בדק והמכון אמור להיות פתוח לאימונים אישיים בחמישי כך שנוכל להפגש וכנראה אפילו להתאמן יותר בקלות כי לא יהיו מתאמנים ללא מאמן במתחם ויהיה פחות צפוף.
זה נשמע לי קצת מוזר אבל זרמתי עם זה – אבל אני מודה שלא ממש הפתיע אותי שברביעי בערב הוא חזר אלי שחדר הכושר כן יהיה סגור בחמישי גם לאימונים אישיים, ושהוא יחזור אלי למחרת לגבי אם נוכל לקבוע בשישי אם אני בכלל זמינה בשישי. כתבתי לו שכן ושאני אחכה לתשובה ממנו, אבל בחמישי אחה״צ כששמתי לב שהוא לא חוזר אלי כתבתי לו תזכורת – רק כדי שכמה שעות אחר כך הוא יכתוב לי שהוא מתנצל על הבלגן ועל זה שלא נוכל להפגש השבוע.
עכשיו ברור לי שיש לו כנראה לא מעט מתאמנים ביומיים האלו שהתפספסו בגלל שסגרו את חדר הכושר לאימונים, ושאין לו כנראה מספיק שעות בלו״ז ביום שישי כדי להכניס את כל אלו שמעוניינים להשלים את האימונים, במיוחד אם מדובר על יום שהוא לרוב קצר יותר כי לרובנו יש תוכניות לסופ״ש ורובנו זמינים אולי בבוקר אבל לא הרבה מעבר לזה, כולל המאמן עצמו. ואם הוא היה אומר מראש שאין לו זמן ביום שישי ושנפגש בשבוע הבא, זה היה מרגיש לי בסדר.
העניין הוא גם שזה לא המקרה היחיד שזה קרה מאז שהוא חזר מהמילואים שבו הוא אמר שנקבע לשישי – ואז כשאני משוחחת איתו בחמישי פתאום משהו קורה ואין לו זמן בשישי. ותמיד זה כשאני משוחחת איתו – הוא מציע לקבוע בשישי ואז לא חוזר אלי. יש כמובן את הנקודה שהוא לא יצר איתי קשר כשהוא חזר, אבל היה לפני חודשים אירוע אחר שבו הוא נאלץ לבטל את האימון בחמישי ברגע האחרון ואמר שנדחה לשישי – וגם אז איכשהו נוצר מצב שאני הייתי צריכה לפנות אליו בחמישי רק כדי לגלות שבעצם אין לו זמן בשישי.
אני חושבת שמה שמפריע לי פה זו ההתחמקות מלהגיד לי שישירות שלא יצא לנו להפגש יותר מהביטול. לגיטימי בעיני שאולי יש לו לקוחות אחרים שהוא מעדיף לתעדף איתם השלמה של אימונים במקרה שהם מתבטלים, אולי כי יש להם יעד מסוים להגיע אליו תוך פרק זמן קצר יותר, או שהוא פחות סומך עליהם שהם יתמידו לאורך זמן , או שהוא יודע שאני אקבל ביטול בצורה יותר גמישה – או שאולי פשוט כי מתאים לו יותר לעבוד איתם. זה לגיטימי לחלוטין, ואני חושבת שאם הוא היה גלוי והיה אומר לי שיש לו סדרי עדיפויות מסוימים בשיבוץ של אימונים ולכן יוצא שפחות יוצא לו לשבץ אותי, הייתי מבינה ומקבלת את זה.
אני מניחה גם שעצם העניין שלא ברור לי עד כמה זה עניין מקרי, ואם זה לא – אז למה אני בעדיפות יחסית נמוכה מפריע לי קצת.
אני מתלבטת אם להגיד לו משהו לגבי זה בפגישה הבאה שלנו – לא בקטע של לעשות מזה דרמה, אלא להגיד שאני מבינה שיש לו זמן מוגבל, ואם הוא מרגיש שיש לו סדר עדיפויות שבו לפעמים יתפספס לי אימון – זה בסדר.
בתהליך חיפוש העבודה הקודם שלי התחלתי בשלב מסוים לעבוד עם פסיכולוגית תעסוקתית. במקור חיפשתי אולי טיפול של פסיכולוגית קלינית, אבל איכשהו מהמרפאה שמולה עבדתי העדיפו לשלוח אותי לפסיכולוגית תעסוקתית, כנראה כי ציינתי שהקושי שלי קשור לחיפושי העבודה שלי.
וזה התגלה כסידור לא רע, כי מצד אחד היא באמת ניסתה לעזור לי לכוונן את חיפוש העבודה שלי יותר טוב ולהבין מה אפשר היה לשפר לעומת מקום העבודה הקודם – ומצד שני היא כן סיפקה תמיכה נפשית מעבר לרק חיפוש העבודה.
בסופו של דבר הפסקתי להפגש איתה בגלל שפגשתי בשלב מסוים אישה שהתגלתה כמישהי עם תסמינים של הפרעת אישיות נרקיסיסטית. אני לא חיפשתי אבחון שלה כי באמת בלתי אפשרי לאבחן כך בנאדם, אבל כן חיפשתי תמיכה באיך להיפטר מהקשר מאותה בחורה. אבל היתה לי תחושה שהפסיכולוגית לא לוקחת את התחושות והחששות שלי מההתנהלות שלה ברצינות, ומנסה להפנות אותי להתמודדות מולה שתהיה בדיוק מסוג הדברים שלא רק שלא יהיו יעילים, אלא גם יהוו טריגר להתנהגות הביריונית של ההפרעה אצלה. וזה נורא הפריע לי ולכן החלטתי להפסיק לעבוד עם הפסיכולוגית הזן.
וגם כשהתחלנו לשוחח על הרזיה, היא התעקשה שאני חייבת מסגרת, וניסתה לשלוח אותי לכל מיני מסגרוןת של מה שאני מכנה ״טימטומופתיה״ למרות שאמרתי לה שאני לא מאמינה בזה.
בתקופה האחרונה שלי בעבודה שממנה פוטרתי, התחלתי לעבוד עם קואצ׳רית כדי לראות האם הבעיות שהיו לי היו פתירות או לא. הן לא היו פתירות, אבל אני חושבת שבהרבה מובנים חלק מהשיחות שלנו היו גם שיחות תמיכה שבהן קיבלתי אישור על זה שאני לא אשמה בהכל וגם למנהלת שלי היו בעיות וטעויות שהיא עשתה.
אבל אני מרגישה שוב צורך בתמיכה רגשית יותר משמעותית בגלל הקושי בחיפושי העבודה שלי, אבל אני לא בטוחה שהקואצ׳רית היא בהכרח הכתובת הנכונה לזה.
דוגמא לזה קשורה למה שכתבתי כבר ברשומה הקודמת על זה שאני מרגישה שהראיונות שלי הולכים ברובם לא רע, אבל לא ״מושלם״, ויש דרישה לשלמות הזו מטעם המראיינים ברמה שלא מוכרת לי מחיפושים קודמים. חלק מזה הוא אולי עניין של תרגול ותשומת לב לפרטים, אבל יכול להיות שאני לא מודעת להיבטים מסוימים שהמראיינים מחפשים, ואני לא מקבלת מהם את הפידבק הזה כי אין להם אינטרס לתת אותו, אולי כי הוא אמור להיות ברור מאליו ואולי כי הם לא רוצים להתאמץ או שאולי הם חוששים שלתת לי פידבק רק יגרום לי להתווכח איתם או לנסות לגרום להם לראיין אותי מחדש כדי שאני אוכל להראות שיש לי את היכולות שהם מחפשים, ואין להם זמן וכוח לזה.
כן חשוב לי לציין שיש בראיונות גם גורם נוסף שמאוד קשה לתת לו הגדרה מדויקת, שאפשר לקרוא לו ״כימיה״: בעצם המראיינים לא בוחנים רק את היכולות הטכניות של המרואיין, אלא בעצם אם יהיה להם נעים לעבוד מולו. יכול להגיע מישהו שיענה בצורה מושלמת על השאלות אבל ייתפס כעובד בעייתי או לא נחמד, והוא לא יעבור לשלב הבא בראיונות או יעבור אבל עם סימן שאלה מאוד גדול לגבי היכולות החברתיות שלו שהמראיינים הבאים שהם מנהלים או אנשי משאבי אנוש יצטרכו לאושש או לשלול לפי הרושם שלהם.
באותה מידה, מישהו שעונה באופן כללי בצורה טובה על השאלות גם אם יש כמה בעיות קטנות פה ושם – הן יסלחו לו כי הוא מוצא חן בעיני המנהלים, והם יסבירו את הקושי כי זה ראיון עבודה שהוא מלחיץ ומוגבל בזמן, וכנראה שבעבודה השוטפת הבעיות האלו כנראה לא יקרו, וגם אם כן הן קטנות ויש זמן לספוג אותן.
אני לא יודעת עד כמה היה חוסר כימיה בחלק או בכל הראיונות שלי, חוץ מאחד שגם אני הרגשתי לא בנוח עם המראיין וצורת העבודה שלו מולי בראיון, ואני מניחה שזה היה הדדי. אבל זה בהחלט גורם שיכול להשפיע.
בכל אופן, מסתבר שיש אנשים שעוזרים גם להשתפר בראיונות במובן הטכני, ויש לי שם של מישהו מאוד מומלץ שבעצם יש לו עסק פרטי יחד עם אישתו שהיא מנהלת משאבי אנוש בדיוק לעזרה מהסוג שאני צריכה.
אבל למרות שעקרונית הייתי צריכה לפנות אליהם כבר מזמן, וכנראה שבעזרתם כמה מהראיונות שעשיתי היו עוברים בהצלחה הרבה יותר גדולה, אני כל הזמן דוחה את הפניה אליהם – פשוט כי אני פוחדת מזה שהם יגידו שאני כבר מקרה אבוד, ושעם רמת הניסיון שלי אני לעולם לא אתגבר על הפער המקצועי שנוצר לי, ומה שנשאר לי לעשות זה לוותר על העבודה בהייטק ולעבור לעבוד במקום אחר, או אפילו להחליף מקצוע.
ואני לא מעוניינת בזה, קודם כל מהפן הכספי – אני אמנם לא בזבזנית גדולה, אבל רמת המשכורת שאני מקבלת בהייטק מאפשרת לי רמת חיים לא רעה בכלל כולל טיולים רציניים פעם בעמה שנים, ואפשרות כמובן לחסוך כסף – שלא לדבר על החסכון הפנסיוני שמגיע עם משכורת גבוהה יותר.
ולמרות שאני חווה עכשיו את הצד הפחות טוב של ההייטק (פיטורים בזמן משבר כלכלי) – במיטבו ההייטק הוא סביבת עבודה שלמרות שקיימת בה ״פוליטיקה ארגונית״, יש בה הרבה יותר מקום למצב שבו אם את מוכשרת ובעלת יוזמה, זה בא לידי ביטוי. בלא מעט מקומות עבודה ממשלתיים ו / או שיש בהם ועדים (במיוחד כאלו תחת החסות של ההסתדרות) יש לרוב פוליטיקה ארגונית הרבה יותר רעילה, בין השאר כי קידומים ושאר דברים לא פעם מתבססים על ותק. ייתכן שאני אגיע כבר עם ותק מסוים כי אגיע עם ניסיון לתפקיד כזה או אחר, אבל בעצם עדיין אהיה ״חדשה״ בהרבה מובנים, ואין לי רצון להתמודד עם הפוליטיקה הארגונית הרעילה שנלווית לזה, ועוד בתמורה למשכורת נמוכה יותר משמעותית.
וברור שיש פה סתירה פנימית מסוימת, כי נם העזרה של אותו יועץ אני יכולה למנוע מעצמי את הגורל הזה – אבל החשש לסיכוי שהוא יגיד לי שנועדתי לגורל הזה מונע ממני לפנות אליו.
התיירת המקרית 
כאשר לא מתאמים את האזכרה לפי מה שמתאים לכל בני המשפחה אז הגיוני שחלק (ניכר) לא יגיעו. אצלנו במשפחה (שלי) לא עורכים אזכרות בכלל ולא עולים לקבר של אף אחד. אצל T במשפחה תמיד הקפידו על זה, אז T ואח שלו עורכים אזכרות להורים, אבל זה רק שניהם ואני וגיס-טי. בשנים הראשונות היו מגיעים לפעמים חלק מהנכדים .
באמת לא יודעת מה לומר לגבי חיפושי העבודה. זו תקופה מאד לא טובה לחפש עבודה. אבל במקומך לא חושבת שהייתי נמנעת מלהתייעץ עם איש מקצוע טוב רק מהחשש של מה שהוא יגיד לי. אין לך באמת דרך לדעת מה הוא יגיד לך, אלא אם את חושבת כך בעצמך על עצמך. ובמקרה כזה, מה זה משנה מה הוא יגיד? ממילא זכותך לבחור באיזה תחום ובאיזו עבודה את רוצה לעבוד. לא הגיוני שכל כך הרבה שנים עבדת בהיי טק ופתאום את לא מתאימה. גורל? מה עם בחירה חופשית? מה עם רצון?
ואם את באמת מרגישה שאת זקוקה לתמיכה נפשית – בין אם זה קשור לחיפושי עבודה ובין אם זה בכלל בכל תחומי חייך, אז אולי באמת כדאי לך לחזור לאימון או טיפול…
אהבתיLiked by 1 person
האימון עדיין מתקיים, אבל בגלל האופי שלו כאימון ולא כטיפול גורם לו להיות הרבה יותר פרקטי ופחות כזה שמרוכז בלתת לי לפרוק מה מפריע לי ואז לגלות אמפתיה, ואני שואלת את עצמי עד כמה זה מתאים לי.
ולגבי ההתאמה להייטק – הייטק זה תחום שכל הזמן מתקדם, ואם נתקעים בתפקיד שלא מתקדם כמו שצריך, בהחלט אפשר למצוא את עצמך כמישהי שלא מתאימה כי בעצם אין או בקושי יש תפקידים שמתאימים לך וגם על המעטים שיש – יש תחרות.
אהבתיאהבתי
אז ברור שמה שהתכוונתי הוא שאם את מרגישה שאת זקוקה לתמיכה נפשית או רגשית, כדאי לך לחפש ולקבל זאת.
לגבי תחום ההיי טק…את צודקת לגמרי. לאורך כל 35 השנים בהן הייתי במקצוע, כל הזמן למדתי דברים חדשים, טכנולוגיות חדשות, מערכות חדשות, ועברתי מנושא לנושא ומתפקיד לתפקיד ובעיקר התמחיתי בתחומים חדשים. אני לא יודעת אם זה קרה דווקא כי רוב הזמן עבדתי ביחידות מחשב של חברות שהעיסוק העיקרי שלהן לא היה מחשוב, ועם התקדמות והחלפות המערכות שלהן, הם פשוט דאגו להכשיר את כוח האדם הקיים בכל הטכנולוגיות החדשות.
בסופו של דבר לא היה קשר בין שפות התכנות שלמדתי בממר"מ לבין אלו שתכנתתי בהן לאחר שיצאתי לאזרחות, וכאשר התחילו בסיסי הנתונים ואחר כך מערכות ERP, התמחיתי בתמיכת תשתית ובניהול בסיסי נתונים שלא היו קיימים כשהתחלתי את דרכי בתחום. זה באמת חשוב לא להיתקע בתחום או בטכנולוגיה שמתיישנת ומפסיקים בה את השימוש……….
מצד שני, לפעמים קל יותר להתברג בחברה כזאת שאיננה היי טק (או דרך קבלן ששולח עובדים לחברות כאלה) כאשר את מומחית בתחום או בטכנולוגיה שחברה הזאת עדיין עובדת איתה….אבל נכון שאלה משכורות אחרות לגמרי.
אני חושבת שאני הרווחתי כל השנים בערך שליש או רבע ממה שהרוויחו חברים שלי שעבדו בהיי טק ממש.
אהבתיLiked by 1 person
התפקיד הראשון שלי בתור מתכנתת היה בחברת אמדוקס, שהיא חברה שיש לה נטיה להיות עם אצבע קלה על הדק הפיטורים, ומצד שני לא מצטיינת בקדמה טכנולוגית. הכרתי כמה נשים שפוטרו משם שהיו באמת בעיה במובן הטכנולוגי, וחלקן למען האמת ששו על ההזדמנות לעשות הסבה מקצועית לתחום לגמרי אחר שהן חלמו עליו. אני מניחה שהן היו בזוגיות שאפשרה להן את זה כי בעלן המשיך לעבוד בתפקיד שבו הוא הרוויח יפה, וכבר היה להם בסיס מסוים של חסכונות. יכול גם להיות שהם גילו שמשרה שתדרוש מהן פחות שעות יחסוך להם הוצאות של טיפול בילדים או ניקוי בית ולכן הירידה בשכר פתאום הפכה לפחות משמעותית.
אבל היו כאלו שלא היו להן חלומות להסבה מקצועית, וחיפשו תפקידי תכנות מחוץ להייטק. והן תיארו אחת אחת מקומות עבודה מיושנים, כבדים, לא נעימים מבחינת פוליטיקה פנימית, שבהם אנשים לא לוקחים יוזמה או אחריות אלא רק בעיקר סופרים את הדקות עד שהם יוכלו להחתים שעון כמה שיותר מוקדם כדי ללכת הביתה.
זה היה נורא מבחינתן לעבוד כך, ובמיוחד במצב שבו יש למעמד במקום העבודה תפקיד הרבה יותר גדול מאשר בהייטק – והמעמד נמדד חלקית על ידי ותק, אבל גם לא פעם בעיקר על ידי קביעות, כשהן היו עובדות קבלן למשך תקופה ארוכה מאוד.
מבחינתן החוויה של לעבוד כך היתה נוראית.
למזלי אני באמדוקס עבדתי בתפקיד שהיה מספיק מתקדם כדי לאפשר לי למצוא עבודה מחוץ לחברה, אבל גם זה היה עניין של מזל כי מהר מאוד אמדוקס מצאה דרכים להפוך את התכנות של התוכנות שלה למשהו שמתבצע בעיקר בכלים אוטומאטיים, וגם עם ״על הנייר״ הטכנולוגיה נשמעה טובה, בשטח אנשים לא קיבלו ניסיון רלוונטי כי את רוב הכתיבה הממשית עשו להם הכלים האוטומאטיים. היחידים שבאמת קיבלו ניסיון היו הצוותים הקטנים שכתבו ותחזקו את הכלים האלו…
אהבתיאהבתי
נשמע שהדוד ממש לא מתחשב בשאר המשפחה בקביעת מועד האזכרה. אולי לקראת השנה הבאה כדאי לדבר אתו על זה שיתאם מועד נוח יותר לכולם או לפחות לרוב.
אם את מרגישה שאת צריכה תמיכה כדאי לפנות לאיש מקצוע מתאים… שיהיה בהצלחה
לגבי המאמן אני ממש לא יודע מה לומר
אהבתיLiked by 1 person
אני מרגישה שמבחינת הדוד, הוא מתאם מה שמתאים לו ולבני המשפחה שלו ופחות חשוב לו מהשאר כי הוא רואה את עצמו בתור היורש הטבעי של סבתא.
אהבתיאהבתי
זה לא פשוט העניין הזה עם אזכרות, במשפחה מהצד של אבא שלי לא מקובל לעשות אזכרות, מהצד של אמא שלי כן מקובל. וכשסבא שלי נפטר, עשינו כל שנה אזכרה, והיינו צריכים להנדס את זה כך שיהיה זמן שיהיה נוח לרוב האנשים להגיע.
אבל בשנים האחרונות מאז הקורונה זה קורה הרבה פחות ובאופן הרבה יותר מצומצם.
מה גם שאני באופן אישי מעדיפה לא להגיע לבתי עלמין אם אני לא חייבת.
לגבי המאמן, אני חושבת שאת מכניסה את עצמך לסרטים מיותרים. ממש לא נראה לי שיש לו בעיה איתך ספציפית אולי יש לו בעיה של ארגון זמן וכדומה, אבל לא נראה לי שהבעיה נעוצה בך אלא בו.
ראיונות עבודה זה כמו לצאת לדייט, הם בוחנים אותך ואת בוחנת אותם, ושניכם צריכים לעבור הם אצלך ואת אצלם. בהמון פעמים זה לשחק משחק מסויים, ולפעול לפי חוקים מסויימים כדי לעבור את הראיונות בשלום ולהתקדם לשלב הבא ושבסופו חתימה על חוזה עבודה.
אני לא יודעת איפה את נופלת בדרך, כי אחרי לא מעט שנים שאת עובדת בתחום ויש לי הרגשה חזקה שאת טובה במה שאת עושה, ויש לך רקורד של הצלחות מאחורייך, לא צריכה להיות לך בעיה לעבור ראיונות עבודה.
אבל השאלה היא באמת איפה את נופלת, כי ברגע שאת יודעת את המקומות הפחות חזקים שלך את יכולה לעבוד עליהם ולשפר אותם.
אהבתיLiked by 1 person
לגבי אשכרות – סבא שלי,בעלה של הסבתא שאני כותבת עליה, נפטר כשאני הייתי בת שנה וחצי והייתי הנכדה היחידה שהוא הכיר, למרות שדודה שלי (אישתו של הדוד שמארגן את האזכרה, היאכנע של המשפחה) היתה כבר בהריון מתקדם עם הבת שלה.
וסבתא שלי בתקופה שבה היא עדיין תפקדה כמו שצריך, היתה מארגנת כל שנה אזכרה גדולה בשבילו שלא רק המשפחה המיידית היתה מגיעה אליה, אלא גם האח של סבתא שלי והמשפחה שלו (שני ילדים ונכדים) היו מגיעים מחיפה, ואישתו לשעבר של אחיה השני והילדים שלה והמשפחות שלהם גם כן.
וזה היה ממש חשוב לה, אבל גם לאח שלה למשל זה היה מאוד חשוב להגיע לא רק כי הוא וסבא שלי היו חברים טובים, אלא כי ככה מנתהגים במשפחה.
אז זה מוזר לי שהמשפחה שהיתה פעם מתנהגת ככה מתייחסת לחלוטין אחרת לסבתא שלי, במיוחד כשלנכדים של שאר הילדים שלה היה קשר מאוד קרוב איתה.
לגבי המאמן, זה פשוט משהו שחוזר על עצמו – אני מתכננת את יום שישי שלי לפי זה שאני צריכה להגיע לאימון, וגם לפעמים אני לא אלך לאימון בחמישי אם אני יודעת שהוא נדחה לשישי. אבל אז הוא מתבטל בשישי, ןובשישי פחות נוח לי לצאת אז לפעמים אני מוותרת ואז סתם מתפספס לי אימון. אם הוא לא היה מושך אותי ואומר שנקבע בשישי, פשוט הייתי מתאמנת לבד בחמישי וסוגרת את הפינה הזו.
ותראי, בראיונות מאוד קשה לחקות את אופן העבודה האמיתי אז מנסים למצוא שאלות שאולי יראו כישורים כאלו. אבל גם אז, בגלל שהזמן של הראיון כל כך מוגבל – זה לא תמיד עובד.
למשל ביום רביעי שעבר היה לי ראיון שבו המראיין שאל שאלה שדומה באופן מאוד כללי למה שהם עושים בתפקיד. ואחד הקטעים היה באמת לחשוב על פתרון יעיל שמטפל בהרבה מידע, ואני נתתי רק פתרון בסיסי וןהמראיין היה צריך לאתגר אותי במצב שבו הוא שאל מה קורה עם יש המון מידע.
עכשיו סביר להניח שבמצב נורמלי שבו אני לא בלחץ של ראיון ויש לי יותר זמן, הייתי חושבת לבד בשלב כזה או אחר על ביצועים. וגם אם לא הייתי חושבת על זה מיד – זה היה קורה כשהייתי בודקת את מה שכתבתי על מידע אמיתי ורואה שעם מידע גדול אני נתקעת ולכן הייתי משפרת את זה אז. בכל מקרה זה היה קורה לפני שהייתי מראה את מה שכתבתי לקולגות ולמנהלים, ולכן אף אחד לא היה מודע לזה בכלל שבהתחלה נתתי פתרון לא יעיל במיוחד. אבל בראיון עבודה זה כן עולה…
אהבתיאהבתי
במשפחה שלי, לדוד של אמא שלי ואשתו הייתה בת שנהרגה בתאונת דרכים בצבא, במשך שנים הם היו עושים לה אזכרה שבה כל המשפחה הגרעינית שלהם הייתה באה (ז"א סבתא שלי, אח נוסף שלה ואחות נוספת וכמובן בני/בנות הזוג שלהם הבת השניה של אותו דוד הנכדים שלהם וחברים קרובים של המשפחה). לאט לאט אנשים התחילו להחזיר ציוד ואחרי שאותו דוד נפטר אין יותר אזכרות.
סבתא שלי היחידה שהייתה עולה לקבר ביום השנה. ומאז הקורונה היא גם הפסיקה לעשות את זה.
אני מבינה לגמרי את מה שאת אומרת לגבי המאמן אבל אני באמת לא חושבת שזה משהו שהוא בגללך, אלא באמת בגלל שהוא לא בן אדם מאורגן ומסודר.
יש אנשים שמתקשים להבין שיש אנשים שבונים את כל הסדר יום שלהם לפי המשימות שיש להם במהלך היום. כי יש להם עוד דברים בחיים חוץ מהחדר כושר וכיו"ב.
תראי ברור לי שבראיונות עבודה לא רואים איך את עובדת באמת,אבל הם רוצים לראות את כיוון החשיבה שלך, לראות שאת חושבת מחוץ לקופסא, שאת יכולה להביא פתרונות יצירתיים.
את הפתרון הבסיסי והלא יעיל אני מניחה שגם תוכניתן מתחיל יכול לתת – את הרבה יותר מזה וצריך לראות את זה בתשובות שלך בראיון העבודה.
אני לא יודעת אם יש דרך להתכונן לדברים כאלה, נגיד לעשות כל מיני שאלות סימולציה ובהתאם לזה לתת פתרון כמה שיותר יעיל, כי בכ"ז בכל חברה שואלים שאלות שונות. אבל אולי זה יכול לשפר לך יותר את היכולת לשלוף פתרון יותר יעיל לשאלות ששואלים אותך בסופו של דבר בראיונות. כי מספיק שלפני שבוע תרגלת שאלה שהיא קצת דומה ופתאום צץ לך פתרון טוב לשאלה ששאלו אותך בראיון אפילו שלא מדובר על אותו נושא, אבל קיבלת השראה ממשהו שהכרת.
אהבתיLiked by 1 person
לגבי ראיונות – ברור שמתרגלים ומשתפרים, וגם לומדים מהראיונות עצמם, אבל חלק מהבעיה זה גם לדעת לקלוע למה שהמראיינים מחפשים.
בואי ואני אתן לך דוגמא למשהו שדומה למה שניתן לי בראיון: נניח שאת מקבלת רשימה של פעולות חשבון שאת צריכה לעשות, נניח משהו עם סוג הפעולה ואז המספרים שהפעולה עובדת עליה.
אז בהתחלה את כותבת קוד שאומר – אם זה חיבור אז תחבר לי את המספרים ותציג את התוצאה, ואם זה חיסור אס תחסר ותציג את התוצאה, ואם זה כפל אז תכפיל ותציג את התוצאה, ואם זה חילוק אז תחלק ותציג את התוצאה. אבל עם הזמן יכולות להתווסף עוד ועוד פעולות, כמו למשל לחשב אחוזים או במקום לחבר מספרים אז להציג אותם ברצף או כל מיני דברים כאלו. ואז יש לך בעצם רשימה ארוכה של ״אם זו הפעולה אז תעשי ככה, ואם זו הפעולה תעשי אחרת״ וזה מאוד מבולגן ובלתי קריא.
אז יש דרכים להעביר את הבלגן הזה למקום נסתר, ואז בעצם להפוך את הקוד הראשי שלך לקריא יותר.
יש מראיינים שחשוב להם שתראי להם שאת מכירה את הדרכים האלו- אבל אחרים שיגידו שאין צורך בראיון עבודה להתעסק בזה כי אנחנו מסתכלים על דברים אחרים שהם חשובים יותר. ויש כאלו שיראו בזה משהו מוגזם כאילו אני מתעכבת יותר מידי על פרטים לא חשובים במקום להתרכז בפתרון שהם מחפשים לשאלה.
זה משהו שהוא נורא אישי ולא תמיד אפשר לקלוע להעדפות האלו.
אהבתיאהבתי
אם אני זוכרת משהו מאחד הקורסים שלמדתי באוניברסיטה שעסק בתכנות (זה היה קורס תיכנות בסיסי בJAVA), את מתכוונת לזה שהם רוצים שהקוד יהיה יותר אלגנטי.
שכחתי איך קוראים לדרך שבה מעבירים את זה למקום נסתר ואז קוראים רק לפעולה שמפעילה את הקוד הזה.
אני לגמרי מבינה את הצורך הזה, אולי בגלל שבאוניברסיטה הפתוחה מאוד הקפידו איתנו על העניין של איך אנחנו כותבים את הקוד ואיך נכון לכתוב את הקוד וכמה חשוב שהוא יהיה אלגנטי וקריא ולא מבולגן.
אבל השאלה הנשאלת לדעתי היא בכמה מהראיונות שעשית, את חושבת שלא עברת בגלל זה שלא כתבת את הקוד בצורה אלגנטית או קריאה יותר.
או שאת חושבת שנפלת על משהו אחר.
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שאת מתכוונת לזה שמעבירים קוד לפונקציות ואז קוראים להן? כי מדובר בעצ ברעיונות יותר מתקדמים שלרוב גם לא לומדים באוניברסיטה אלא יותר כחלק מהתפקיד בשפות וטכנולוגיות מסוימות.
והבעיה היא שאי אפשר לדעת על מה נפלתי, כי יכול להיות שהיה משהו טכני שלא שמתי לב אליו, או שבעצם בגלל חוסר כימיה עם המראיין הוא חיפש אותי וחוסר האלגנטיות הזה היה רק תירוץ. או שפשוט היה להם מועמד אחר שעשה רושם כללי יותר טוב.
אהבתיאהבתי
אני כל כך לא זוכרת איך קוראים לזה (עברו יותר משנתיים מאז שעשיתי את הקורס הזה וממש אחרי שסיימתי אותו הייתה לי קורונה עם האשפוז והכל כך שהזיכרון שלי קצת נמחק פה. אני רק זוכרת רק שזה כמו קוד שאת כותבת במקום אחר וקוראת לו נגיד בשם X ואז במקום שאת כותבת את הקוד הראשי את פשוט קוראת לX שמריץ את הקוד שכתבת שם.
בכל מקרה לפי מה שאת אומרת את לא יכולה לדעת אם נפלת על עניין הקוד או על משהו אחר בראיון… אז אולי זה לא היה בכלל בגלל זה…
אהבתיLiked by 1 person
כן, זה בדיוק פונקציה או במקומות מסוימים קוראים לזה מתודה.
אהבתיאהבתי