עידן חדש בשחיה?

הכתבה הזו בעיתון ״הארץ״ משקפת הרבה דברים שכבר כתבתי בפוסט שלי ל״שרביט החם״ השבוע.

באופן עקרוני, ארה״ב נחשבה למעצמת בריכה לא רק כי היו בה לא מעט כשרונות, אלא בעיקר כי תוכנית האימונים שלה נחשבת לטובה בעולם, או לפחות אחת המובילות בעולם.

כן חשוב לציין שלאורך השנים היו לא מעט כוכבים בתחום השחיה שלא היו אמריקנים. יש למשל את איאן ת׳ורפ האוסטרלי שהיה הכוכב הגדול של השחיה בדיוק לפני שמייקל פלפס הפך לכוכב. בשנים האחרונות שחיין החזה הבריטי אדם פיטי הפך להיות שחיין שפשוט אי אפשר היה לנצח אותו, למרות שהחל מ 2022 הוא סבל מבעיות אישיות שגרמו גם לקושי מקצועי – ובאולימפיאד׳ה האחרונה הוא זכה רק במדליית הכסף ולא בזהב בכל כך מוכר לו.

אבל מעבר לשחיינים בודדים, תמיד היו בבריכה יריבויות בין קבוצות שונות, לרוב בין ארה״ב לאוגסטרליה, אבל במשחים מסוימים גם בין ארה״ב לצרפת.

השאלה הגדולה כאן היא כמובן האם האמריקנים בהכרח שחיינים טובים יותר, או שיש פשוט מסורת של שחיה ותנאים לממש אותה?

הרי באותה מידה – ישראל לא זכתה במדליה אולימפית עד 1992, ששם היא זכתה בשתי המדליות הראשונות שלה בג׳ודוף ומאז יש לנו לא פעם מדליות בתחום. באותה מידה גלישת רוח הפכה להיות תחום שבו אנחנו מצליחים לקטוף מדליות, ולאחרונה אחרי שנים של התקדמות איטית בתחום – גם בהתעמלות מכשירים והתעמלות אומנותית.

כלומר מרגע שיש לנו מדליה בתחום מסוים, אנחנו ממשיכים להשיג אותה, גם אם לא תמיד באופן רציף.

---

אבל כפי שנכתב בכתבה וגם אני כתבתי בפוסט שלי – לארה״ב יש תשתית אימונים שמושרשת כחלק מקבוצות הספורט של המכללות השונות בה. עם הזמן התוכניות האלו נפתחו גם לשחיינים בוגרים – אבל במקביל גם לשחיינים זרים שלא פעם באו ללמוד במכללות עצמן, בין אם בגלל הרצון ללמוד בארה״ב או בגלל הרצון לשחות כחלק מנבחרת המכללה ולהנות מרמת האימונים הגבוהה.

אבל מעבר לעובדה ששחיינים זרים ״ניצלו״ את מסגרת האימונים האמריקנית, זה גרם לכך שהידע גם דלף החוצה למדינות אחרות יחד עם אותם שחיינים. באותה מידה – גם השחיינים האמריקנים עצמם לא פעם מפרסמים את תוכנית האימונים והתזונה שלהם במדיה החברתית, מה שמאפשר לשחיינים בכל העולם ללמוד מהם להתאמן ולאכול ולנוח ולהתאושש באותו אופן.

חלק מהעניין הוא שהחשיפה של השחיינים במדיה החברתית היא בעצם חלק ממה שאפשר להגיד שהוא ה״מותג״ שלהם עבור החברות שנותנות להם חסות לא פחות מההישגים שלהם בתחרויות וספציפית באולימפיאדה בגלל רמת החשיפה היומיומית שהם זוכים לה במיוחד כשהם משתמשים בציוד של נותן החסות.

לי למשל יוצא מידי פעם לצפות בסרטוני יוטיוב שמפיק שחיין שהשתתף באולימפיאדת ריו ב 2016, זכה שם במדליית ארד במשחה של חזה (למרות שלזכותו אפשר להגיד שהוא התחרה באדם פיטי שהזכרתי למעלה, כך שארד הוא הישג משמעותי) – ועוד מדליית זהב במירוץ של נבחרת ארה״ב שהיה המירוץ האחרון של מייקל פלפס. הוא החליט להתחיל לצלם את עצמו לסרטונים קצרים על שחיה בערך שנה אחרי הזכיה הזו במדליות, כנראה במחשבה שיש לו עוד קריירה אולימפית משמעותית, אבל בגלל פציעה הוא מצא את עצמו מחוץ לאולימפיאדת טוקיו, ועכשיו בגיל שלושים ומשהו היה לו די ברור שהוא לא יצליח להתברג לאולימפיאדת פריז.

אבל לאורך השנים, למרות שהוא כבר לא השתתף יותר באולימפיאדה או אפילו בתחרויות ברמה דומה של אליפות עולם או תחרויות בינלאומיות שונות – הוא מרוויח ממש טוב מהערוץ שלו. לחק מהרווחים הם מחסויות, חלק משירותים שהוא מציע כמו למשל להעביר בתשלום סדנת שחיה או לצלם סרטון אישי למי שמבקש ממנו (אני מניחה למעריצים שלו) בתשלום סמלי יותר או פחות, ועוד.

אבל חלק משמעותי מהסרטונים שלו כוללים אימונים שהוא עושה כשחיין שעדיין שוחה עם נבחרת המכללה שבה הוא מתאמן כבר למעלה מעשור, וכנראה שבמקור הם נועדו בעיקר להוות דוגמא ועזרה לשחיינים צעירים שרוצים לשפר את היכולות שלהם כדי להפוך לשחיינים תחרותיים – אבל המידע הזה מן הסתם יכול גם לשמש (וכנראה גם משמש) מתחרים מחו״ל.

---

אני זוכרת שבסיום המשחים באולימפיאדת לונדון 2012, כבר כתבתי שזו ״סוף תקופה״, כי בהרבה מאוד מהמשחים כבר שתיים או שלוש אולימפיאדות לפני כן אפשר היה לראות שאותם שחיינים שחו בהם ואפילו ניצחו בהם לאורך בערך שלוש אולימפיאדות.

אמנם בסופו של דבר שחיינים כמו מייקל פלפס או ראיין לוכטה לא פרשו כצפוי אחרי אולימפיאדת לונדון אלא המשיכו לאולימפיאדת ריו – אבל בסופו של דבר הם פרשו.

אבל אחרי תקופה ארוכה שבה לארה״ב היו שחיינים מהחזקים בעולם ויוצאי דופן ביכולות שלהם באופן כללי, עכשיו זה לא המצב. וכנראה שאחרי תקופה כזו ארוכה של הצטיינות, החזרה לשגרה שבה פתאום מי שבולט הם שחיינים לא אמריקניים הופכת להיות צורמת קצת יותר.

וכנראה שבשורה התחתונה מדובר על שילוב של הסיבות הללו שהובילו לאכזבה של הנבחרת האמריקנית (ובמיוחד של הצד הגברי שבה), אבל מעלה את השאלה – מה יקרה באולימפיאדת לוס אנג׳לס בעוד ארבע שנים בתחום. וזה כנראה ימשוך לא מעט קהל סקרן בכל העולם.