בעקבות התגובות שלכם לפוסט הזה, יצא לי לחשוב על מה בדיוק מפריע לי.
ובעצם אני חושבת שרמת התופעות ומצבי הבריאותי המדויק הם משניים, אם הם חשובים בכלל.
מה שיותר מפריע לי אולי זה בעצם חוסר שיתוף המידע של ההורים שלי.
במובן מסוים הסיבות מאחורי חוסר הגילוי הזה ברורות לי. מצד אחד, בזמן האבחון והבדיקות השונות הייתי ילדה, ומן הסתם לא יכולתי להבין בצורה מלאה מה קורה, וזה בהחלט היה התפקיד של ההורים שלי להיות אלו שמבינים את המצב, אבל גם להחליט מה וכמה לספר לי כדי לא לסבך אותי בפרטים והחלטות שלא הייתי יכולה להתמודד איתן וכדי לאפשר לי חיים כמה שיותר נורמליים. מצד שני, אולי היתה להם ציפיה שאבין בעצמי מה בדיוק לא בסדר איתי בכך שלמשל הם לוקחים אותי לבדיקות האלו, או לוקחים אותי לטיפול אצל קלינאית תקשורת, או שאבין מה בדיוק לא בסדר בזה שאני גרועה בשיעורי ספורט בבית הספר. אבל אני חושבת שכילדה הייתי מאוד זורמת ולא שואלת שאלות – ולכן מבחינתי הרבה מהדברים האלו עברו לי מעל הראש, וראיתי בשגרה שלי פשוט שגרה ולא ממש חשבתי על זה שלמשל רוב הילדים האחרים לא הולכים לקלינאיות תקשורת.
אבל מה שכנראה מפריע לי זו השאלה עד כמה היה מאחורי חלק מההתנהלות של ההורים שלי רצון בעצם לתת לי מצגת של מנגנון פיצוי.
למשל האם יכול להיות שההורים שלחו אותי לחוג פסנתר והפכו אותי למישהי שהיא כביכול מוכשרת מבחינה מוזיקלית רק כדי לפצות על זה שהייתי גרועה בחוג בלט, בזמן שאחותי בעצם הצטיינה בתחום (והיה לה פוטנציאל להפוך לרקדנית מקצועית אם היא היתה רוצה)? או אולי הם ניסו להפוך אותי לתלמידה מאוד טובה גם מאותן סיבות?
בסופו של דבר החלטתי לתפוס את אמא שלי לשיחה קצרה לגבי זה, ומה שהיא אמרה נשמע לי הגיוני. היא אמרה שזה נכון שהיה חשוב להורים שלי לתת לי משהו שיהיה מקביל לשיעורי הבלט של אחותי כדי שגם אני ארגיש שיש לי כשרון ותחביב – אבל הם והמורה לפסנתר לא היו משקיעים בי את הזמן והכסף שבשיעורים אם הם לא היו חושבים שיש לי כשרון מוזיקלי. מצד שני ברור שזה לא בא לידי ביטוי כי לא התאמנתי בבית, וזה כמובן גם מאוד הכעיס את המורה שהיתה לי לפסנתר באותה תקופה שבגלל זה היתה ״לא נחמדה״.
(בהערת ביניים, היא היתה הרבה מעבר ל״לא נחמדה״, במיוחד כשהיא לא נתנה לי שיעורים מלאים לאורך כמה שנים לפני שעזבתי אלא התייחסה אלי באופן מחפיר כמו שכתבתי כאן).
באותה מידה, לפי אמא שלי הייתי לאורך השנים תלמידה טובה – אבל יכולתי להיות תלמידה מצטיינת אם רק הייתי טורחת להקשיב בשיעורים, לעשות שיעורי בית, ובאופן כללי ללמוד בצורה מסודרת. ואת המשמעת העצמית הזו של ללמוד הם עצמם כמובן לא היו יכולים לכפות עלי, במיוחד לא ככל שהתבגרתי.
ואולי פה יש משהו שבעצם הציק לי בתור ילדה במובן מסוים – כי בעצם יש הבדל בין להיות מוכשרת, לבין להיות ״גאונה״. זה כמו שסיפרתי ברשומה שקישרתי אליה לגבי שיעורי הפסנתר שבו שמעתי כילדה על ילדה אחרת שבגיל 11 לא רק שכבר ניגנה עם תזמורות ידועות וחשובות בכל העולם אלא גם התחילה להלחין מוזיקה.
וכשאני רציתי להיות מוכשרת – רציתי את הכשרון הזה של לנגן עם תזמורות ידועות בגיל צעיר ולהלחין, לא להיות סתם מישהי שתהיה לכל היותר מישהי שעם הרבה תרגול אולי תוכל יום אחד להפוך לנגנית לא ידועה בתזמורת, ובסיכוי גבוה לכל היותר תוכל להפוך לעוד מורה משועממת לפסנתר לילדים מעצבנים כמו שאני הייתי.
ומה לעשות שלא הייתי כזו – לא בנגינה בפסנתר, ובסופו של דבר גם לא בלימודים בבית הספר, למרות שברור שהייתי תלמידה טובה. עצם זה שהצלחתי להתקבל לתיכון טוב ואז לתואר במדעי המחשב (ולסיים אותו ולעבוד בהייטק) מעידה על זה שכן יש לי כשרון, רק לא מספיק כדי להיות כשרון בולט מעל כולם.
כן חשוב לי לכתוב שזה לא היה עניין של תחרות עם אחותי – כי למרות שהיא היתה רקדנית מוכשרת גם היא לא היתה רקדנית של ״פעם בדור״, ואחת הסיבות שהיא הפסיקה לרקוד היתה העובדה שהיא ידעה שקריירה בתור רקדנית תהיה מאבק עבורה ולא תבוא בהכרח בכזו קלות.
מצד שני, עצם זה שלא השקעתי וייתכן שגם יש לי הפרעות קשב וריכוז אולי היוו במובן מסוים תירוץ לזה שאני לא מצליחה כמו שהייתי רוצה להצליח…
עוד נקודה שאני חושבת שגרמה לזה שאני לא סומכת על הדברים הטובים שההורים שלי ניסו להגיד עלי בתור ילדה נבעה כנראה מתחושה שתמיד היתה לי (גם אם לא תמיד במודע) שההורים שלי מתביישים בי.
למשל הם לא פעם נסעו עם אחותי ואחי לחו״ל, גם בתקופות שבהן הנסיעות הכי זמינות היו כל מיני טיולים מאורגנים, ומשהו בתגובה של ההורים שלי כששאלתי אותם על זה גרם לי להבין שהם פשוט התביישו בי, למרות שבאופן כללי בכל מסגרת מחוץ למשפחה תמיד נחשבתי למישהי מאוד נעימה ונחמדה, במיוחד מול מבוגרים ״זרים״.
באותה מידה בתקופות שבהן גרתי עדיין עם ההורים, הרגשתי לא פעם שאם ביקרו אותם חברים ואני הייתי בבית – הם העדיפו שלא אצא מהחדר לחלוטין במהלך הביקור הזה. היה ברור שאין לי עניין לבוא לשבת בסלון או במטבח בזמן הביקור כדי להתקשקש עם האורחים (שהיו די משעממים בעיני), אלא ההורים שלי גם העדיפו לא להיות במצב שבו אני אבוא להגיד שלום או שהם חלילה יאלצו להציג אותי בפני חברים חדשים.
או למשל ההורים שלי תמיד היו מוכנים יותר לספוג התקפי זעם של אחותי, גם בגילאים מבוגרים יחסית – ואם אני חלילה אי פעם הרמתי את הקול במריבה מיד גערו בי על זה ש״השכנים יכולים לשמוע״. או למשל כשהיינו ילדות אני תמיד הייתי החסכנית והיא ״בזבזנית״, אבל למרות כל זה לא פעם קנו לה מה שהיא רצתה למרות שזה נחשב ל״בזבזני״ ומיותר.
אני חושבת שכבר יצא לי לספר על מצב שבו ההורים שלי החליטו להעביר לי ולאחותי את האחריות לסחוב את המזוודות של המשפחה בביקורים שלנו אצל סבתא שלי בצפון. אני סחבתי אותן בהלוך, אבל אחותי החליטה בחזור לשקר שהיא זו שסחבה אותן – בין השאר כי היא ידעה שגם אם נריב על זה, ההורים פשוט יגידו לי לעשות את זה, וזה באמת מה שכמעט קרה.
למזלי אחד מבני הדודים שלי שגר ליד סבתא ראה אותי סוחבת את המזוודות בהלוך – ובמקרה גם עבר באיזור בדיוק לפני שעזבנו. כך שלפחות במקרה הזה היה לי מזל שהיה מי שיכול היה להעיד לטובתי, אבל אני בטוחה שבמהלך הילדות שלי היו לא מעט אירועים שבהם זה לא קרה.
ואני שואלת את עצמי – האם יכול להיות שהיתה פה הטיה מסוימת מצד ההורים שלי שהעדיפו את אחותי או נטו לראות בה תמיד את הילדה הקטנה – או שהיתה בעיה מולי בגלל המחלה הזו שאני לא הייתי מודעת אליה?
אבל מעבר לנושא ההורים שלי, אני חושבת שגם הסביבה תמיד התייחסה אלי אחרת בגלל הבעיה הזו.
סיפרתי פה בבלוג לא פעם על זה שכשלמדתי בכיתות ו׳ וז׳ גרנו בניו יורק, וחזרתנו לארץ כשהתחלתי את כיתה ח׳. אני זוכרת שביום הראשון ללימודים הגעתי לכיתה יחסית מוקדם ומצאתי שולחן ריק להתיישב בו – וכמה דקות אחר כך התיישבה לידי תלמידה אחרת. אמרתי לה שלום, אבל במקום לענות לי – היא תקעה בי מבט מוזר, ועברה לשבת במקום אחר.
כמה חודשים אחר כך, כשכבר יותר יצא לי להתיידד איתה – שאלתי אותה למה היא עברה מקום, והיא ענתה לי שהיא פשוט חשבה שאני מפגרת או משהו מאיך שדיברתי ולכן העדיפה לא לשבת לידי. אני מניחה שהיא הרגישה בנוח להגיד לי את זה כי בתקופה שבה שאלתי אותה לגבי זה כבר היה ידוע שאני אחת התלמידות הכי טובות בכיתה.
באותה מידה, זה מתקשר לי למה שכתבתי לא מזמן על זוגיות, ואני שואלת את עצמי עד כמה זה מתקשר לזה שהבעיה שלי כל כך ברורה לעין שזה הופך אותי אוטומטית למישהי ״פחות טובה״ מבחינת זוגיות.
זה כמו למשל שהייתי בצבא, היו הבנות ששירתו איתי וחיפשו בן זוג בבסיס, ואלו שחיפשו מצאו בן זוג טייס או פקח טיסה. גם אלו שלא חיפשו באופן פעיל – פנטזו על טייסים כאלו ואחרים.
אבל במקרה שלי נחשבתי ככזו שאף טייס לא יסתכל לכיוונה, וגם לא פקח הטיסה המעצבן הזה שכולם שנאו.
ובעצם זה משהו שכביכול מאפיין אותי לכל אורך החיים. על הנייר אני מישהי שאמורה להיות מאוד ״שווה״ – הייתי תלמידה טובה שלמדה בתיכון טוב, ושירתה שירות ביחידה ממש טובה ויוקרתית, ויש לי תואר בתחום שקשה להתקבל אליו, ועבודה טובה בהייטק עם משכורת טובה.
והייתי כזו גם בתקופות שבהן הייתי רזה יותר, ולא שמנה באופן חריג, כך שעולה לי השאלה – עד כמה הפער בין בני הזוג שחיפשתי אז לבין אלו שאכן התחילו איתי, נבע בעצם ממצב שהמצב הבריאותי שלי יצר רושם פחות טוב עלי? כאילו שרק בגללו אני בעצם יכולה לצאת רק עם אחראי ארגזים בסופר ולא עם טייס?
כמובן שאני לא מזלזלת באחראי הארגזים בסופר, אבל אני מרגישה שהפער ביני לבינו מבחינה אינטלקטואלית וכלכלית גדול מידי, וההתפשרות שאני נדרשת אליה גדולה מידי…
התיירת המקרית 
לא סימנתי "אהבתי" כי כתבת טקסט מאוד מאוד קשה וחשוף. נשמע לי שאת סוגרת כאן חשבונות עם הורייך, ואין טוב מזה, כמי שהצליח לברר את הכל עם אבי, ושמע את השקרים והבדותות והצלחתי לפרק אותם בנוכחותו ולשמוע את האמת. עם אמי זה לא ממש הלך, היא היתה חולה, באמת.
אני מציע לך לא להסתפק בשיחה על הפסנתר אלא לנצל את העובדה שהורייך חיים ובמלוא חושיהם ע"מ לברר דברים אלה.
ברור שבירור כזה יכיל כאב רב, האשמות או אולי ייעשה בתרבותיות אך מתחת ל"תרבותיות" יזרמו נהרות עמוקים ומסוכנים.
אהבתיLiked by 1 person
ניסיתי, זה לא ממש הוביל לדיון אלא סתם להטחת האשמות.
אהבתיLiked by 1 person
זה המצב הצפוי לגמרי. את חייבת להיות חכמה יותר ולעקוף את ההתנגדות ואת המגננה הטבעית של הורייך.
יש לך עובדות מובהקות.
יש לך זכות לקבל תשובה.
[כהורה לשנים שמתקרבים כבר לעשור החמישי של חייהם, אני נדרש לא פעם לענות על שאלות קשות. זה חלק מתפקידי כהורה.]
אהבתיLiked by 1 person
פעם קראתי משפט מעניין בספר שאולי ההורים הם אלו שגרמו לבעיות שלנו, אבל אנחנו כמבוגרים אחראים לפתור אותם. ואולי מה שחשוב זה לא מה שההורים שלי עשו אלא איך אני תפסתי את זה – ואיך אני מתמודדת עם התוצאות.
אהבתיאהבתי
עדי, נכון, עלינו לפתור. אבל חובת ההורים ואחריותם לתת תשובות-אמת.
צריך להיות הורה ממש אטום ולחשוב שכל החלטותיי בעבור צאצאיי "מושלמות" או שלא אצטרך לתת עליהן דין וחשבון בפני הצאצא.
אינני מתכוון לרגע לסוחטי דמעות הוליוודיים או לדרמות נורבגיות כבדות, אלא לשיחה בה מבקשים מההורה הסבר, ולא מוותרים גם הוא מאשים אותי. לא קל, מעייף, מייאש.
תלוי כמה זה חשוב.
לי העדר הסגירה עם אמי משפיע עליי עד היום. אני כועס עליה, אני כועס כשהיא באה לבקר אותי בחלומות, אני לא מרשה ל-ד' לומר עליה מלים טובות.
אהבתיLiked by 1 person
ועדיין לא פעם עומדים מאחורי זה גם דברים לא סגורים של ההורים שהם לא בהכרח מסוגלים להתמודד איתם בעצמם, במיוחד במצבים שבהם ברור להם שהם אלו שגרמו נזקים ושהם פעלו בצורה גרועה כהורים.
אהבתיאהבתי
בוודאי, אין ספק בכך, שהם מתגוננים או מאשימים בדיוק במקומות שהם חושבים שעשו טעות, שאינם יכולים לתת נימוק הגיוני לאדם הבוגר שנמצא מולם.
מזכיר לי את אחת השיחות הכי קשות שהיו לי עם אבי. אבי הכה אותנו נמרצות, הוא השתמש במקל הדק של מנקה האבק [זה עם הנוצות]. הוא כמובן הפליא מכותיו לאחר שאמי טרחה להתלונן ולבקש שיתערב.
הוא הכחיש מכל וכל שהרים יד אי פעם. זה איש שחטף מכות מאביו, מכות רצח, ונהג לברוח מהבית שעשה משהו לא בסדר, כי אמו ישר דיווחה לאביו, וזה הפליא בו מכותיו.
לא ויתרתי, וחזרתי על הטענה, התשובה: זה היה מקובל.
נדמה לי שאני היחיד מבין 2 אחיי ששבר את מעגל האלימות. פעם נתתי לבת שלי מכה בטוסיק כי קפצה לרחוב. שלושה ימים הייתי בשיתוק מוחלט בהתקף חרדה מן הקשים שהיו לי. לשמחתי צאצאיי ובני זוגם לא מכים, לא צובטים גם בקושי צועקים.
אמא'לללללללללללללההההההההההההההההההה
אהבתיLiked by 1 person
לא תקבלי רווחה בכתיבת הדברים פה וגם לא בשיחה עם ההורים. המצב שלך ושל אריק שונה. וגם אם היית לכאורה מצליחה לשים על השולחן את הטעויות שלהם, מה זה היה עוזר? עם הורים אין פתרון רגשיים עד המוות. הפתרון הוא ללכת לדבר עם מישהו או מישהי. יש בקוארה מישהי בשם אביבה פרידמן, תמצאי בקלות. היא פסיכולוגית שגרה ברמת גן או פתח תיקווה, דיברתי אתה כמה פעמים בטלפון ודרך ואטסאפ והיא נתנה לי עצות משפחתיות טובות. תנסי לדבר אתה ולקבל רעיון כללי על כיוון מאדם בעל נסיון. גם אם אני רוצה לענות לך פה, אז או שאני רק ארגיז אותך או אטעה אותך. אני יכול לקרוא את כל הדברים שאת כותבת במשך השנים ולקבל תמונה, אבל לא לתת פתרון. יש הרבה דברים שאת מתארת פה שנשמעים מבריקים ומצד שני הרבה דברים שאת מתארת ונשמעים לא נורמלים. אם זה מטריד אותך אז תנסי למצוא אדם שאתו את יכולה להרגיש שאת מקבלת פתרונות שמקדמים אותך.
אהבתיLiked by 1 person
ממה שהתרשמתי אותה אביבה שהמלצת עליה היא לא פסיכולוגית מורשית.
ובשלב זה אני לא בטוחה שטיפול פסיכולוגי הוא כיוון נכון בלאו הכי.
אהבתיאהבתי
יש לה דוקטורט בפסיכולוגיה מאוניברסיטה ידועה באנגליה. שאלתי אותה פעם על לימודים שם כי בת של ידידה רצתה לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה באנגליה ואביבה הציעה פתרונות מנסיון שלה אחרת הלימודים היו עולים חצי מליון ש"ח. אני חושב שהיא עובדת עם חברות לא עם אנשים פרטיים, אבל ההצעה שלי היתה שתנסי לדבר אתה כידידה לא כמטופלת. אתי היא דיברה ארוכות בידידות בטלפון וכשכתבתי לה ענתה והסבירה והציעה מה לקרוא בנושא. ללא תשלום כידידה. היא היתה די החלטית ואמרה לי זה בזבוז זמן, זה שווה לנסות. לא הציע שום דבר כספי, אמרה שלא אכפת לה שנפגש פעם לקפה כשהיא תתפנה. את יכולה לשלוח לה הודעה פרטית בקוארה ולבקש את הואטסאפ שלה. היא מתייחסת לקוארה בתור קבוצה חברתית, הם מכירים אחד את השני שנים, כמו אצל מוטי. תשאלי אם את יכולה לבקש עצה בטלפון. במקרה הכי גרוע תגידי לעצמך: היא לא נתנה לי עצה שווה או לא הוסיפה לי כלום או לא הסכמתי אתה.
אהבתיאהבתי
כשילדים עוברים אבחונים שונים בשלבים מסויימים של הילדות שלהם זה התפקיד של ההורים לתווך ולהסביר להם למה הם עוברים את האבחון, מה המטרה שלו. למה הם הולכים ל(מטפל מסויים) לאיזו בעיה.
ההורים שלך פשוט לא עשו את זה הם הניחו שאת יודעת מה המצב שלך ומבינה אותו.
ומסתבר שזה ממש לא היה ככה.
אני בתור ילדה הייתי מאוד מוזיקלית, אחי ואחותי לא התחברו לזה מעולם. זה לא הפך אותם לחריגים, לכל ילד וכל בן אדם בעצם יש את הכשרונות שלו. ואחים/אחיות לא חייבים להיות בהכרח דומים אחד לשני בכשרונות שלהם.
אני גם התחלתי להלחין מוזיקה בגיל 10, אני לא חשבתי שזה משהו חריג חשבתי שזה משהו שכל מי שלומד מוזיקה עושה. רק בגיל מאוחר יותר הבנתי שהייתי "חריגה" בנוף ושלא כולם עושים את זה. ושרוב האנשים צריכים להתאמץ מאוד בשביל משהו שבא לי באופן מאוד טבעי ואפילו לפעמים קל.
זה כמו שאף אחד לא יכול לדעת איך המוח שלך עובד מבפנים, רק את יודעת איך.
כילדה את לא יודעת שאצל אנשים אחרים המוח עובד אחרת משלך.
אני עדיין לא מבינה במה ההתנהגות שלך כל כך חריגה שההורים שלך בחרו להסתיר אותך.
ויותר מזה למה הם לא סיפרו לך באופן גלוי שיש לך בעיה כלשהי ופשוט הניחו שאת מבינה את זה.
ילדים מבינים כשמדברים איתם בגובה העיניים.
אהבתיאהבתי
כתבת פוסט נורא קשה. אני מקווה שתגיעי למקום שלם, מכיל ובעיקר מקבל עם עצמך…
אהבתיLiked by 1 person
לפעמים צריך פשוט להודות בדברים האלו וזה ממש מקל על ההתמודדות איתם.
אהבתיאהבתי
אני לא באמת יכול לספק תובנות כלשהן אבל היה עצוב לי לקרוא
אהבתיLiked by 1 person
תודה!
אהבתיאהבתי
דבר ראשון אני באמת רוצה לומר כמה יפה כתבת וכמה חשוף וללא מסננים, זה דרש אומץ והנכונות להסתכל על המציאות שלך כמות שהיא – לא מובן מאליו בכלל.
דבר שני, בניגוד לדעתו של אריק, הניסיון שלי בחיים וגם מה שלמדתי בלימודי האימון האישי, אין שום טעם לבוא אל ההורים בשאלות או טענות לגבי הילדות שלנו. יש סיבות שונות לכך: לפעמים זה סתם מעורר התנגדות אצלם או כעס. לעיתים הם לא מבינים על מה את מדברת או לא זוכרים מה היה. גם ברור שהם לא חוו את הדברים דרך העיניים שלך. ולפעמים הם כל כך מצטערים על אעך שהם התנהגו כהורים וזה מעציב אותם, וזה חבל כי הרי לא ניתן לשנות היום את מה שהיה אז.
אז את העבודה על הילדות עדיף לעשות בעצמנו, בעזרת מטפל או מאמן או קבוצה ייעודית או לבד… אבל לא מולם.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שבעיני הדרך הנכונה לעשות את זה היא פשרה בין הגישה שלך לבין זו של אריק – כלומר לעבוד עם ההורים עד כמה שאפשר, אבל להבין שיש דברים שהם לא מסוגלים לשנות או לדבר עליהם, ויש דברים שעלולים אפילו לעורר התנגדות.
זה מזכיר לי ספר שקראתי פעם על מישהי שהבינה עד כמה היחס שלה לדיאטות והרזיה בעייתי ונבע מילדות שבה אמא שלה ממש לחצה עליה בצורה מטורפת להרזות – אבל כשהיא ניסתה לשוחח עם אמא שלה על זה, האמא ניסתה לטעות שהיא עשתה ככל יכולתה כדי לעזור לבת שלה, ובלעדיה הבת שלה היתה משמינה הרבה יותר. כלומר מעבר לזה שהיא לא היתה מעוניינת לקחת אחריות, היא התעקשה אפילו שהיא פעלה לטובת הבת שלה…
אהבתיאהבתי
אני קורא את הבלוג הזה מדי פעם כבר כמה זמן. את אישה מאד אינטליגנטית, עם רמת אינטליגנציה מאד גבוה. מנגד, ניכר בכתיבה שיש לך הפרעת תקשורת. זה מתבטא בכך שאין לך ממש הבנה רגשית ולכן למשך כל הנימוקים נראים לך שווים בשורה זה לזה, בלי להבין שאצל רוצה האנשים זה לא כך, וברור להם מה עדיף ומה פחות. נראה שאת לא מבינה את זה. ואת מרגישה מהתגובה של הסביבה משהו ולא מצליחה לפענח אותו. אני מניח שבגלל שאת אינטליגנטית פיתחת מנגנונים שמקשים על הסביבה להבין את מצבך או לאבחן אותו. את מתארת שכנים שמניחים שאת מוגבלת שכלית או נפשית ושיש לך אפרוטופוס, ואת לא מבינה על מה הם מדברים כי את לא מבינה את ההנחות שלהם והפער רק גדל.
להערכתי יש לך פרעות על הרצף האוטיסטי, שכשהן משולבות עם תפקוד גבוה (וללא ספק את בתפקוד גבוה) ועם אינטליגנציה גבוהה, נראים לאנשים רק כ"מוזרות". אני כן ממליץ ללכת לאבחון ובעיקר טיפול כי נשמע שלא טוב לך, את לא מרוצה מהמצב. וזה יכול להשתפר, צריך להכיר קודם במציאות.
אהבתיLiked by 1 person
הייתי כבר בטיפול פסיכולוגי ואמנם לא עברתי אבחון רשמי אבל הפסיכולוגית די שללה אוטיזם.
הנושא של הפיגור השכלי נובע מזה שכחלק מהאבחון הרפואי שאני מדברת עליו, זה משפיע לי על הדיבור בצורה שבה אם אני לא מקפידה על איך לדבר – פשוט לא יבינו אותי. עברתי שנים של עבודה עם קלינאיות תקשורת בארץ ובארה״ב כדי להתגבר עד כמה שאפשר על הבעיה ומצבי יחסית טוב – אבל לא נפתרה לגמרי.
את יודעת מה? לא מזמן האכלתי את חתולי הרחוב שגרים ליד הבניין שלי והגיעה גברת עם כלב שהיה לה קשה להשתלט עליו, וכנראה שההאכלה שלי הקשתה עליה עוד יותר כי הכלב ניסה לקפוץ גם כי הוא ראה חתולים וגם כי הוא הריח את האוכל. התגובה הראשונה שלה כלפי היתה להגיד לי משהו בסגנון של ״ברור שמהו לא בסדר איתך לפי איך שאת מדברת״, בדיוק בגלל ההפרעה הזו.
אהבתיאהבתי
אגב, בעיות בדיבור ובשפה אופייניים לאוטיזם. אל תסתמכי על פסיכולוגית לכי למכון. קחי בחשבון גם שבגלל שאת אינטליגנטית, ולאור גילם והעובדה שבכז חיית חיים עצמאיים וכו' אז קשה יותר לאבחן זאת. לדעתי, מה שההורים שלך מסתירים זה שהם קיבלו אבחון עליך כשהיית קטנה, התביישו בזה (בשנות ה70 בישראל זה היה מקביל לנכות או פיגור וגם נתפס ככה) והחליטו לגדל אותך "רגיל". בגלל שאת חכמה הם חשבו שזה מצליח, ופשוט קברו את הסוד עמוק יותר, אבל התייחסו אליך אחרת מהילדים האחרים, כמו שאת מתארת שהרגשת. אבל אלו סיבות למשל לזה שאף אחד במשפחה שלך לא הניח נגיד שתתחתני או שתהיה לך זוגיות, בלי קשר למשקל.
שוב את יכולה לא לעשות כלום. אם זה מפריע לך, את יכולה לקבל את המציאות ולפעול שיהיה לך טוב יותר
אהבתיLiked by 1 person
בשנות השבעים וכנראה גם אחר כך ראו באבחון באוטיזם פיגור מהסיבה הפשוטה שאז אוטיזם היה מוגדר כהפרעה רק במצבים של אוטיזם שנחשב בימינו ״תפקוד בינוני״ או ״תפקוד נמוך״, שמעבר לרמת התפקוד המאוד נמוכה שהאוטיזם גורם הוא גם באמת לא פעם מלווה בפיגור שכלי.
הקבלה של אבחון אוטיזם גם במצב של ״תפקוד גבוה״ (למרות שגם התפקוד הזה הוא טווח מאוד רחב שבו יש יכולות משתנות מאוד) התחילה לדעתי רק ב 15 – 20 השנים האחרונות, ויש איתה בעייתיות מסויימת של ״עודף אבחון״, במיוחד כשהוא נעשה לא על ידי אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים אלא על ידי חובבנים כמוך.
הדימוי הכי טוב שאני יכולה לתת לך הוא למשל אבחון של כאבי בטן. נניח שהיה לך פעם כאב בטן מאוד חריף, וכשהגעת לחדר מיון אבחנו אותך עם אפנדיציט. קיבלת טיפול באפנדיציט שכלל בדיקות וניתוח, הבראת – ועכשיו אתה מרגיש טוב.
אבל מעכשיו – בכל פעם שאתה שומע על כאב בטן, אתה מיד ״מאבחן״ את מי שסובל ממנו בתור מי שסובל מאפנדיציט. ויכול להיות שבכמה מקרים אתה צודק, אבל לרוב אתה טועה, כי לרוב אלו יכולות להיות בעיות פשוטות כמו גזים או קלקול קיבה שיעברו לבד ואז אתה סתם מטרטר את הבנאדם לבדיקות וטיפולים – או שזו יכולה להיות בעיה קשה אחרת כמו למשל סרטן אבל ההתעקשות שלך על אפנדיציט גורמת נזק כי היא מעכבת את האבחון האמיתי.
הנקודה היא שעצם העובדה שאוטיזם הפך למשהו כל כך ידוע – שאנשים אוהבים ״לאבחן״ אותו על סמך ההיכרות הלא ממש מקצועית שלהם עם הנושא. ושים לב שאתה מתעקש שאקבל את הגעה שלך כעובדה, אבל אתה מזלזל בדעה של פסיכולוגית מוסמכת שיש לה ידע ויכולת מקצועית גבוהה יותר משלך לאבחן באופן לא רשמי.
אהבתיאהבתי
כל הנימוקים נתפסים בעיניך כאותו דבר….. בחירה שלך. חיים שלך.
בהצלחה
אהבתיאהבתי
ופסיכולוגיה בגרוש לא סתם מכונה כך.
אהבתיאהבתי