לבבות באטלנטיס

הספר ״לבבות באטלנטיס״ הוא אוף של שלוש נובלות ושני סיפורים קצרים שנכתב על ידי הסופר סטיבן קינג, שאמור לספר את סיפורו של הדור הבייבי בומרס שקינג הוא חלק ממנו – אות ודור שבארה״ב נולד אחרי מלחמת העולם השניה ובמיוחד אלו שנולדו בשנים מיד אחרי המלחמה – והשתתפו במלחמת ויאטנם או בהתנגדות למלחמה על ידי ״ילדי הפרחים״ שהשפעתם המשיכה גם חלקית לשנות השבעים.


הסיפור הראשון, שהוא הסיפור המרכזי והארוך ביותר בספר, מספר על ילד בן הדור הזה, בובי גרפילד, לקראת חופשת הקיץ שלו בגיל 11.

בובי גר עם אמא שלו, שהתאלמנה מבעלה, ויש לו שני חברים טובים בני גילו, בן ובת שבה הוא קצת מאוהב.

בתחילת הספר בובי חוגג את יום ההולדת שלו, ומבקש אופניים כמתנת יום הולדת. אמא שלו מזכירה לו את העובדה שאין להם ממש כסף למתנה כזו יקרה, ונותנת לו במקום כרטיס ספריה שהוא יוכל בעזרתו לקרוא ספרים מספריית המבוגרים ולא רק מספריית הילדים (עם אזהרה שהיא תדע אם הוא יוציא ספרים לא ראויים).

בובי בשלב זה כבר מרגיש שמשהו מוזר בהתנהלות של אמא שלו – ובעובדה שהיא כנראה מסתירה ממנו את מצבם הכלכלי האמיתי (שהוא לא גרוע כפי שהיא היתה רוצה שבובי יאמין). הוא גם מרגיש שאמא שלו לא ממש אוהבת אותו כפי שאפשר היה לצפות.

מצידו של קינג, הדמות של האמא היא אכן דמות מורכבת שעל פניה היא אכן אמא לא ממש טובה ואכפתית אלא אגואיסטית, אבל בין השורות היא מעוררת אמפתיה (לפחות עבור אנשים מבוגרים). מדובר על אישה שנותרה כאם יחידנית לבן בתקופה שבה נשים היו אמורות להיות נשואות ועקרות בית שהבעלים שלהן מפרנסים אותן, ומצב שבו אלמנה צעירה נאלצת לפרנס את הבן הקטן שלה נחשב מאוד חריג. עד כדי כך חריג שלא ממש מפליא שהקוראים מבינים במהלך הסיפור שהמעסיק שלה מנצל אותה מינית, אבל היא נאלצת לסבול את זה ולשתוק רק כדי שתהיה לה עבודה שבעזרתה היא תוכל לפרנס את עצמה ואת בובי.

ביום ההולדת של בובי עובר לבניין שבו הוא ואמא שלו גרים שכן חדש – גבר זקן שאוהב לקרוא ובובי מתחבר אליו מיד, ואמא של בובי מיד מתעבת, כשברור שחלק מזה נובע מקנאה שלה בגלל הקשר הטוב שנוצר במהירות בין השכן לבובי.

בתחילת הסיפור מתוארת ילדות די אידילית של משחקי בייסבול ובילוי בלונה פארק ליד החוף. הדבר היחידי שחורג מהאידיליה הזו היא החשדנות של השכן החדש, שטוען שאנשים במעילים צהובים רודפים אחריו, ומבקש מבובי לשים לב לכל מיני סימנים מוזרים כמו ציורים על המדרכה או מודעות על בעלי חיים שהלכו לאיבוד שיעידו על זה שאותם אנשים מתקרבים אליו.

במהלך חופשת הקרץ, בובי רואה יותר ויותר מהסימנים האלו – ומבין שכנראה השכן צודק בכך שמישהו רודף אחריו, והשכן עומד לעזוב בקרוב. במקביל במהלך התהליך הזה הוא מגלה מה אמיתות לגבי האבא שלו, שלא היה אדם בזבזן וחסר אחריות כפי שהאמא של בובי ניסתה לתאר אותו.

הפיצוץ בספר קורה כשאמא של בובי מסגירה את השכן לאלו שרודפים אחריו תמורת שוחד – ובובי מחליט לברוח מהבית כדי להצטרף לשכן, אבל ברגע האחרון מבין שאותם אנשים שתפסו את השכן הם יצורים על טבעיים ומפחד להצטרף אליהם.

תחושת הכשלון שלו בהגנה על החבר החדש שלו מובילה את בובי להפוך מילד טוב ותלמיד טוב – לילד אלים ומופרע שבמהלך השנים הבאות מגיע למצבים שבהם הוא נאסר ונשלח להסגר יעודי לבני נוער כאלו. עד שיום אחד, אחרי שהוא מקבל הודעה מרגיעה מהשכן שלו לשעבר על כך שהוא הצליח לברוח שוב – והוא מחליט לפתוח דף חדש.


אחד הספרים שבובי והשכן דנים בו מהלך החלק הזה של הסיפור הוא הספר ״בעל זבוב״.

הספר הוא סיפור בדוי על חבורת נערים בריטיים צעירים שמוצאים את עצמם בעל כורחם על אי בודד. הם מתחילים להקים באי חברה מסודרת – אבל החברה מתדרדרת מהר מאוד לאלימות, ורק הגעה מקרית של משחתת בריטית עם מבוגרים עליה מונעת ברגע האחרון את הרצח של הגיבור של הסיפור.

השכן בשלב מסוים שואל את בובי על כך שאם בספר המבוגרים הצילו את הילדים מהבעיות שהם יצרו – אבל במציאות, מי מציל את המבוגרים?

השאלה הזו רלוונטית בעיקר לשאר הספר, שדן במלחמה ויאטנם שאולי נחשבה מאוד חיונית כחלק מהמלחמה בקומוניזם, אבל בדיעבד נחשבת להסתבכות מיותרת של ארה״ב במקום שבו היא לא היתה רצויה, וגרמה לא רק למותם של עשרות אלפים של חיילים אמריקנים אלא גם לסבל לאזרחים הויאטנמים עצמם.


הסיפור השני מתאר את חווית הלימודים במכללות בארה״ב בתקופת מלחמת ויאטנם. הגיוסים באותה תקופה נערכו בבחירה אקראית של תאריכי לידה – אבל תלמידים מכללות קיבלו פטור מהגיוס.

הסיפור מתאר חבורה של סטודנטים צעירים שרובם באו מבתים עניים למדי והצליחו להתקבל למכללה בעזרת מלגות ממלגות שונות. עצם קבלת המלגה דרשה מהם לשמור על ממוצע ציונים מסוים – שאם הציונים שלהם ירדו מתחתיו הם יאבדו את המלגה, יפסיקו ללמוד – והסיכוי שהם יגויסו למלחמה גבוה.

ואז איכשהו הנערים מתחילים לשחק במעונות את משחק הקלפים ״לבבות״, מה שהופך לטורניר ממכר שלא נפסק במשך ימים ואז שבועות, מונע להם ללמוד בצורה מסודרת – וכמובן שמסכן את הציונים ואת המלגות שלהם. אבל הם המשיכו לשחק, למרות שהיה להם ברור שהמשחק עלול להוביל מאוד בקלות לגיוס שלהם למלחמה ואפילו למוות או פציעה חמורה.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של אחד הסטודנטים, שהוא והחבר שלו הצליחו ברגע האחרון לשפר את הציונים שלהם כדי לשרוד, למרות שחלק משמעותי מהחברים שלהם לקומה בסופו של דבר מועפים מהלימודים ולפחות אחד מופיע בהמשך הספר בתור מישהו שגויס ונשלח לויאטנם.

אבל מעבר לנושא הגיוס, הסיפור בעצם מציג את תחילתה של ההתנגדות למלחמה שהתחילה לא פעם בקמפוסים של האוניברסיטאות השונות. הסטודנטים שברובם לא היו מודעים לנושא כשהם התחילו ללמוד, הפכו במהלך הסמסטר הראשון הזה לפעילים מאוד בתנועה בהמשך הלימודים שלהם, לא מעט בזכות חלק מהדברים שהם למדו כחלק מאותה שנה.

שמו של הסיפור הוא ״לבבות באטלנטיס״ – לבבות מן הסתם על שם המשחק, ואטלנטיס מייצגת את האידיליה של העולם התמים של לפני המלחמה.


שלושת הסיפורים היחסית קצרים בהמשך הספר בעצם מספר על בוגרי המלחמה השונים בשנים אחרי המלחמה, כשהם ברובם דמויות מהסיפורים הקודמים בספר שהשתתפו בסדרת של קרבות בויאטנם שהובילו לטבח והרג של אזרחים חפים מפשע בדומה לטבח במי ליי. הסיפור כן מנסה להביא את נקודת המבט של החיילים שכנראה סבלו מטראומות קשות לאור הלחימה הקשה מול הויאטקונג ומתאונת התרסקות מסוק שהם נאלצו לחזות בה, וכמה מהם התחילו לנקום באזרחים.

חלק גדול מהסיפורים והשיחות סובב סביב העובדה שהדור הזה של מלחמת ויאטנם יכול היה לשנות את העולם, אבל כשהם התבגרו הם בעצם ויתרו על המהפכה שהם הובילו לטובת בטחון כלכלי ואפילו עושר.

בספר יש השוואה מעניינה בין בוגרי מלחמת ויאטנם לבין הדור האבוד של אחרי מלחמת העולם הראשונה, אותם צעירים שנשלחו למלחמה והבינו מהר מאוד עד כמה היא מיותרת – ובמקביל לאיזה נזק חריף היא גורמת, בין השאר להרג ולפציעות ונכויות במימדים עצומים. אך למרות הזעם הרב של שני הדורות האלו על מלחמות שהיו מיותרות לחלוטין – המחאות שלהם לא הביאו לשינוי חברתי משמעותי מספיק.


הספר מסתיים בסיפור קצר שבו בובי פוגש את מי שהיתה החברה שלו בסיפור הראשון בספר, אחרי בערך 40 שנה שבהן הם לא התראו, בלוויה של החבר השלישי שנפטר מהתקף לב.

השיחה ביניהם בעצם מתרכזת בעובדה שהבטחות הילדות שלהם לא התקיימו. בובי למשל היה אמור להפוך לסופר כי הוא מאוד אהב קריאה וספרים, אבל כמבוגר הוא הפך להיות נגר. בהתחשב בעובדה שהוא היה פושע צעיר, הגורל הזה לא נשמע נוראי, אבל כן יש בו פוטנציאל מבוזבז.

ובעצם המסקנה הזו אמורה להיות המסקנה על כל הדור של קינג, לפחות בארה״ב שהתחיל עם כל כך הרבה פוטנציאל וסיים בתור דור שלא בהכרח שונה מדור ההורים שלו, אותו דור הורים שהוביל למלחמת ויאטנם שבני דורו של קינג מחו נגדם…

12 תגובות

  1. תמונת הפרופיל של Yvette lui law Yvette lui law הגיב:

    אולי במסגרת השיקולים שלך לחפש מקצוע אחר (אני מתנגד לרעיון הזה) תחפשי דרך לכתוב. אתה טובה מאד בזה.

    Liked by 1 person

    1. תמונת הפרופיל של adiad adiad הגיב:

      תודה, אבל אני לא בטוחה שיש דרך להרוויח כסף מכתיבה בימינו.

      אהבתי

  2. תמונת הפרופיל של arikbenedekchaviv arikbenedekchaviv הגיב:

    תודה על הסקירה.

    קינג הוא סופר שנע תדיר על רצף "בידור" – "אומנות". אצלו אין בושה ואין התימרות. סדרת "המגדל האפל" שלו היא שילוב מרשים של ספרות טיסה וספרות מד"ב/פנטזיה עם עבודה רצינית מבחינה אומנותית על הרומן, אפוס, פוסטמודרניזם וכו'

    Liked by 1 person

    1. תמונת הפרופיל של adiad adiad הגיב:

      סטיבן קינג מעיד על כך שגם ספרות פשוטה יחסית יכולה להיות אומנות. ואם מעניין אותה, תקרא את הספר ״ניצוץ״ שהוא כביכול ספר אימה אבל דן באלכוהוליזם ובהשפעה הבין דורית שלו. הסרט שהופק על פיו היה טוב כסרט עם משחק מעולה של ג׳ק ניקולסון, אבל היה שונה משמעותית מהספר ופספס את המסר שלו.

      אהבתי

      1. תמונת הפרופיל של arikbenedekchaviv arikbenedekchaviv הגיב:

        זהו מה שכתבתי – אין בו התימרות, הוא כותב, הוא אוהב למכור ספרים, והוא קורא ומכיר ספרות עילית. מהצד השני יש בספריו הרבה התעסקות בפרסונה "סטיבן קינג", שזו התעסקות אומנותית מובהקת. [אני לא מתכוון לספר שכתוב בגוף ראשון.]

        קינג הוא דוגמה מעולה להשוואה עם קינסלה או כותבים אחרים. אותו כנראה יזכרו את האחרים, כולל קינסלה, ישכחו בעוד 100 שנים.

        אהבתי

      2. תמונת הפרופיל של arikbenedekchaviv arikbenedekchaviv הגיב:

        הצירוף "ספרות פשוטה" הוא מלכודת ידועה לגמרי. "פשוט" באומנות הוא ערך אסתטי גבוה מאוד, ומעטים מסוגלים להגיע אליו. מציע לך לקרוא את "סיפור פשוט" של עגנון.

        אהבתי

      3. תמונת הפרופיל של adiad adiad הגיב:

        קונג הוא בוגר תואר ראשון בספרות אנגלית, ולכן הוא בהחלט למד ספרות ברמה אקדמאית. מצד שני, הוא כנראה כותב על מה שהוא מכיר ולא על דברים אחרים.

        אי אפשר לדעת מי מהסופרים המוכרים לנו כיום ייזכר בעתיד. אלביס פרסלי והחיפושיות נחשבו בזמנם לזמרים פופולריים מופרעים שמשחיתים את בני הנוער, אבל כיום נחשבים לקלאסיקה.

        אהבתי

      4. תמונת הפרופיל של arikbenedekchaviv arikbenedekchaviv הגיב:

        מה הקשר בין "הוא כנראה כותב על מה שהוא מכיר ולא על דברים אחרים." לבין אומנות?

        אפשר לדעת בוודאות די גדולה [לא במאה אחוזים] איזה סוג כתיבה יישכח לגמרי. יש לתרבות המערבית, אל לא רק – גם הסינית, היפנית, ההודית, המוסלמית ניסיון של למעלה מ- 2000 שנים בשימור טקסטים. מרביתם עד המאה ה- 15 היו דתיים, פילוסופיים, מדעיים. חלקם אומנותיים, בעיקר אם נענו לדרישות תיאולוגיות. אחד ממחקרי הספרות הנהדרים הוא חקר התפילה והמוזיקה הדתית. המבט במאבק האינסופי בין האומנות ובין הדרישה החיצונית, הנורמטיבית.[ללא קשר לחומר הפיזי: עור חיות, פפירוסים, אבנים, לוחות טיט.]

        את קינג יזכרו, כי הוא מצליח לחטט בצורה אסתטית בביוב של הנפש האנושית, את לודלום יזכרו רק חובבי קונספירציה, ובכלל מי מכיר אותו היום? רם אורן על מכירות אדירות, מי מכיר אותו היום?

        המצחיק הוא, שחלק מספרות הבידורית זכור, כי אקדמאים חוקרים אותה, גם מבחינה סוציולוגית. ישנו בלוג של אלי אשד, שמשתתף אצלנו שמפרסם מאמרים על ספרים וסופרים ששייכים לז'אנר שנחשב נחות. מציע לך להיכנס ולקרוא קצת ולהבין את השיח על ספרות "זולה".

        אהבתי

  3. תמונת הפרופיל של motior motior הגיב:

    אני רוצה לקרוא את הספר הזה אז דילגתי על רוב הרשומה כי נראה שיש יותר מדי ספוילרים…. (אולי אני טועה, דילגתי על רוב הרשומה…)

    Liked by 1 person

    1. תמונת הפרופיל של adiad adiad הגיב:

      יש בעיקר לגבי שני החלקים הראשונים ובמיוחד הראשון, אבל רובם פרטים מאוד כלליים…

      אהבתי

  4. תמונת הפרופיל של phpandmore phpandmore הגיב:

    הרבה זמן לא קראתי ספר של סטיבן קינג. האחרון שקראתי היה דספריישן. בשבילי האימה בספרים שלו היא מה שרקוב בחברה אנושית.
    בנושא מלחמות והפטורים מלשרת, קראתי ספר אחר בשם "Robber Barons" מאת מת'יו ג'וזפסון. ושם, מסתבר שאם יש כסף אפשר להשתמש בו בלי בושה כדי לקנות מחליפים.
    יש שם כאלה שממש מזכירים בתחומי עיסוקם את האנשים שאיין ראנד משבחת בספרה "מרד הנפילים".

    Liked by 1 person

    1. תמונת הפרופיל של adiad adiad הגיב:

      את איין ראנד אני לא סובלת מאז שניסיתי לקרוא ללא הצלחה את ״כמעין המתגבר״. השבלוניות של הספר וכושר הכתיבה הנמוך והפילוסופיה הפשוטה מידי וכוחנית שלה עיצבנו אותי יותר מידי.

      ואני חושבת שלרוב מי שלא רצה לשרת במלחמת ויאטנם פשוט ברח מארה״ב לקנדה או למרום אחר מחוץ למדינה עד אחרי המלחמה, למרות שברור שאם הם חזרו אחריה הם עדיין נענשו.

      אהבתי

כתיבת תגובה