הטיול לאלסקה – על נכויות, כלבים, והתחשבות

בימינו יש הכרה די כללית בעובדה שנכות היא לא רק נכות פיזית אלא גם נפשית – ושבשני המקרים לא בהכרח אפשר לראות את הנכות בעיניים, כלומר אדם נכה הוא לא רק זה ש״רואים בעיניים״ שהוא פצוע, או שנאלץ להשתמש בקביים או כסא גלגלים בלבד. מעבר לזה, לרובנו (או כך לפחות אני מקווה) ברור שצריך להתחשב בכל סוג של נכות.

אפילו בארץ שבה אנשים חסרי סבלנות, יש כיום הבנה לחשיבות של היחס הראוי לאנשים נכים – כמו למשל ההתחשבות בכך שישנם אנשים שמתקשים לעמוד בתור, וזכאים לקבל פטור מתור (ויש להם כרטיס שמעיד על כך). מעבר לכך, כמובן ששמורים לנכים מקומות נוחים יחסית באוטובוס, מקומות חניה נוחים שקרובים לכניסה של מוסדות רבים, והרבה מאוד פרטים קטנים שמאפשרים להם להשתלב במרחב הציבורי יותר בקלות.

ביום השני המלא שלנו בפארק, היתה לנו מטיילת בעלת מגבלה רגשית בטיול המודרך שעשיתי, אבל לצערי ההתנהלות שלה ושל המשפחה שלה גרמה לחוסר נוחות ואפילו לכך שאני פיספסתי חלק משמעותי מהערך של הסיור עבורי.

וחשוב לי להדגיש פה – הבעיה היתה התנהלות שהרגישה מאוד "מגיע לי״ סטייל המטייל הישראלי החצוף שכולנו לא ממש אוהבים (למרות שהמשפחה לא היתה ישראלית), לא הנכות עצמה. הנערה קיבלה את היחס הראוי לה מצידי ומצד הדמויות האחרות שבסיפור הזה ללא ויכוח או התנגדות או עיכובים, אבל חלקנו נשארנו עם קצת טעם מר בפה מהאירוע.

---

הכל התחיל בכך שהגעתי בשעה יחסית מוקדמת לנקודת האיסוף של הטיול המודרך שאליו יצאתי. מניסיוני עם הנסיעה שלי באוטובוסים ה״רגילים״ יום לפני כן, הבנתי שאם אני לא אגיע מוקדם לתור – כנראה שלא אמצא מקום ליד החלון. ובתור צלמת – היה לי מאוד חשוב למצוא מקום ליד החלון, כי את רוב זמן הטיול אנחנו מבלים באוטובוס, וספציפית בגלל החסימה בכביש – יש בכל טיול רק שתי נקודות שבהן אנחנו עוצרים להפסקת צילום. זו במקרה אחת מהן – שהיא נקודת עצירה לשירותים שיש בה נוף יפה:

אבל אם נחזור לסיפור, אז היה לי חשוב לשבת ליד החלון כדי שאוכל לצלם במהלך הנסיעה – ואכן ההגעה המוקדמת לתור באמת התבררה כיעילה ומצאתי מקום ליד החלון, אבל בהחלט לא הייתי הראשונה שהגעתי לשם. מי שהיו ראשונים בתור היו זוג בגיל העמידה – ואמא של אחד מהם (אם אני זוכרת נכון – מדובר היה על האמא של בת הזוג, אבל אני לא בטוחה). היה להם חשוב לתפוס מקום נוח באוטובוס כי לאמא המבוגרת היו בעיות ניידות והיה חשוב להם שיהיה לה נוח – וגם קל לקום במקרה הצורך מהמקום. הם תפסו את שני הספסלים הראשונים מצד ימין של האוטובוס. אני הצלחתי למצוא מקום ליד החלון בשורה הרביעית או החמישית מצד שמאל, וכשנראה שהסתיימה העליה לאוטובוס, שמחתי על כך שהמושב לידי נשאר ריק והיה לי מקום להתרווח.

אבל כמו שג׳וליה רוברטס אומרת בסרט אישה יפה: Big mistake. Big! Huge!

כי כמה דקות אחרי שהמדריכה התחילה את הדרכת הבטיחות שלה לפני שיצאנו לדרך – אנחנו רואים שלישיה של מטיילים רצים לכיוון האוטובוס, שני הורים והבת שלהם שמחזיקה ביד כלב קטן.

הבת בסיפור סבלה מקושי שאילץ אותה להתנייד עם חיית מחמד כתמיכה רגשית, ואותו כלב קטן היה בעצם כלב התמיכה הרגשית שלה, ולכן היא היתה זקוקה לשבת בצמוד אליו – ומסתבר שלכלב הגיע מושב משלו.

הבעיה היתה כמובן שבשלב זה האוטובוס היה עמוס לחלוטין ומלא לגמרי, ולא היו שני מקומות צמודים פנויים (כלומר ספסל שלם) עבור הנערה והכלב שלה.

אני כן רוצה להגיד לזכותה של המדריכה / נהגת שלנו שהיא כנראה היתה מודעת לכך שעומדת להיות נערה עם מגבלה על האוטובוס כשהנוסעים התחילו לעלות, והיא ראתה בשלב מסוים שהאוטובוס מתמלא, היא כנראה רצתה לקדם אותה ואת ההורים שלה בתור כדי לאפשר להם לעלות כשעוד היה כמה ספסלים פנויים באוטובוס, רק שהם לא היו שם. כי בשלב מסוים המדריכה עצרה את התור ושאלה האם מטיילים ספציפיים נמצאים בו, שכנראה היו המשפחה הזו.

לכן במצב שנוצר שבו המשפחה הגיעה בכזה איחור – המדריכה ניסתה בהתחלה למצוא מתנדבים לשבת יחד, משהו שאני אישית רציתי להמנע ממנו כדי שאוכל להמשיך לשבת ליד החלון. כשלא נמצא אף מתנדב – לבקשתה המנומסת אך התקיפה של המדריכה, אני עברתי להתיישב ליד הגברת המבוגרת עם קשיי ההליכה במושב הראשון, כשאני כמובן ישבתי ליד המעבר. כנראה שהבחירה נבעה מכך שאנחנו היינו שתי הנשים הכי קדמיות שישבו לבד בספסל משלהן ולכן היה לה קל לבקש מאיתנו – מה שכמובן מיד גרם לי להצטער שלא הלכתי להתיישב הרבה יותר מאחור. אבל השינוי הזה בסידורי המושבים אמר שלא ממש יכולתי לצלם בצורה טובה לאורך הטיול (למרות שמידי פעם היו לי קצת הזדמנויות לצלם דברים מהשמשה הקדמית) כי לא ישבתי ליד החלון – וגם כשעברו בעלי חיים ליד האוטובוס, הייתי במיקום הכי פחות נגיש ולא זכיתי לראות אותם.

אבל אני לא הייתי היחידה שהפשרה הזו גרמה לה לחוסר נוחות – בגלל שאני שמנה, הישיבה לידי היתה כנראה מאוד לא נעימה (וכנראה שבגלל זה, אף אחד לא רצה לשבת לידי במהלך העליה לאוטובוס). ואותה גברת מבוגרת שישבתי לידה כנראה מאוד סבלה מהצפיפות, למרות שאני חייבת להגיד לזכותה שהיא שידרה חיוביות וחביבות לכל אורך הטיול שארך בערך שש שעות.

אני מצידי ניסיתי לתת לה כמה שיותר מקום וישבתי בצורה עקומה, ומצאתי את עצמי סובלת מקצת כאבי גב בסוף הטיול.

---

ברור שאותה נערה סבלה ממגבלה כזו או אחרת שדרשה את נוכחותו של הכלב, ושהם זכאים לישיבה נוחה באוטובוס. וברור לי שחוסר הנוחות שהנוכחות שלה יצרה נגרמה בגלל שהיא וההורים שלה הגיעו באיחור, משהו שהם כמובן לא בהכרח יכלו לשלוט בו. ייתכן שהם תכננו את הזמן בצורה טובה, אבל איכשהו נתקעו בפקק או בכל ״צרה״ אחרת בדרך שגרמה להם לאחר.

וחשוב לי לציין שחוסר הנוחות הזה היה רק חוסר נוחות, ולא למשל הורדה מהאוטובוס או מניעה שלי לצאת לטיול. וגם ברור לי שלמי שלא חובב צילום כמוני, לא בהכרח יהיה מובן מאליו שחשוב לי לשבת ליד החלון רק כי יש לי מצלמה מרשימה.

אבל כן היו כמה דברים שהפריעו לי.

קודם כל – מאוד הפריע לי שאותה נערה וההורים שלה לא הודו לי ולגברת המבוגרת על חוסר הנוחות שלנו, או למדריכה על כך שהיא דאגה לבת שלהם לשני מושבים צמודים באוטובוס כל כך צפוף ועמוס. עצם האיחור והעובדה שהם לא טרחו להתייחס למאמצים של הנהגת ושלנו לאפשר להם את ה״נוחות״ שהם כאילו שידרו שמבחינתם ״מגיעה״ להם גרמו לי לפחות לתחושה לא נעימה.

גם ברור לי שלעיתים אי אפשר לשלוט באיחורים, אבל במקרה כזה אפשר למשל ליצור קשר עם החברה ואפילו המדריכה – לא רק כדי שישמרו לנערה ולכלב שלה ספסל, אלא גם שהאוטובוס ימתין למשפחה ולא יצא לפני שהם מגיעים. בימינו כשלכולם יש טלפונים ניידים, ובאיזור הכניסה לפארק יש קליטה לא רעה – זה לא רק אפשרי אלא גם מאוד קל. ומכיוון שכמו שסיפרתי קודם המדריכה כנראה היתה מודעת לזה שהם עומדים להגיע ובצורך שלהם במושב משלהם – שיחת טלפון כזו יכלה בהחלט לגרום לה לבקש שספסל אחד לפחות יישאר ריק עבור הנערה והכלב שלה.

ועצם העובדה שהמשפחה הגיעה באיחור נתנה לי את הרושם שהם לא ממש חשבו על האפשרות הזו ופשוט ציפו שהמקום יינתן להם בכל מקרה, ואולי זה מה שעורר אצלי כעס. אולי זו הישראלית שבי שרגילה בארה״ב שכן יש התחשבות מאד גדולה במצבים האלו מצד אלו שזכאים ליחס העדיף (ע״ע אותה משפחה שהגיעה מאוד מוקדם כדי לאפשר לאמא לשבת במושב משלה), ורגילה לראות התנהגות מכוערת כזו בעיקר בישראל שפה היא לא פעם נובעת מגישה של ״מגיע לי״.

בהערת ביניים, הרוב המכריע של המשפחות שלהן יש צורך בעקיפה של תורים בישראל הם לא גסי רוח ומנתהלים לרוב בנימוס מופתי ויותר משמחים להציג את הכרטיס שמעניק להם את הזכות הנדרשת הזו. אבל תמיד יהיו הבודדים שיבואו בגישה של ״מגיע לי״ שמאוד מעוררת אנטגוניזם, ולא פעם בלי שיש להם את הזכות לעקוף תור.

וגם המשפחה עצמה לא ממש טרחה להגיד תודה לאף אחד – לא לי, לא לאישה המבוגרת, ולא למדריכה שטרחה לפנות לנערה ולכלב שלה מקום. ובחברה האמריקנית שהיא מטבעה מאוד מנומסת – להגיד תודה זה משהו שאמור לקרות באופן די אוטומאטי כי כך מחנכים מגיל מאוד צעיר. ולכן זה הרגיש חריג – אבל גם הרגיש שוב כמו תחושה שמבחינת המשפחה מדובר על ״מגיע לי״, בלי להעריך את העובדה שיש אנשים שנאלצו לסבול חוסר נוחות עבור הבת והכלב שלה.

מעבר לזה, בשלב מסוים יצא לי לגשת למושב המקורי שלי כדי לקחת חבילה שהשארתי מעליו בעליה לאוטובוס – וראיתי שם את זוג ההורים יושב יחד (משהו שלא היה מתאפשר להם בתחילת הנסיעה כשהאוטובוס היה מלא). חשוב לציין שזמן מסוים לפני כן ירד זוג מטיילים מהאוטובוס כדי ללכת ברגל קצת (והיה אמור לחזור עם אוטובוס אחר על סמך מקום פנוי) כך שבאמת התפנה ספסל שלם באוטובוס שאני מניחה שהנערה והכלב שלה עברו אליו. אני מבינה את הרצון שלהם לשבת יחד כזוג, אבל בגלל חוסר הנוחות שלי ושל הגברת שנאלצה לסבול את חוסר הנוחות של לשבת לידי – אני לפחות הייתי מעריכה אם הם היו אומרים משהו בסגנון ״התפנה ספסל והיינו רוצים לשבת בו יחד, אבל בגלל שהתחשבת בנו קודם רצינו להציע לך לעבור אליו״. סביר להניח שאני הייתי מאפשרת להם (וגם הגברת המקסימה שלידי כנראה היתה מסכימה).

למען האמת, מפריע לי גם שהמדריכה עצמה לא אמרה תודה על זה, ואפילו התייחסה אלי בצורה קצת לא נעימה כאילו הייתי אמורה להתנדב בעצמי לתת לנערה לשבת בספסל שלי ולא לאלץ את המדריכה ״לבקש״.

ואולי הייתי קצת מצפה שהמדריכה תבין את חוסר הנוחות שנגרם מלשבת לידי כאישה שמנה – ואפילו לי כאישה שמנה לשבת ליד אדם אחר בידיעה שאני גורמת לו לתחושת צפיפות גדולה.