״לילה אחד יותר מידי״

״לילה אחד יותר מידי״ הוא ספרה של הסופרת לורן וייסברגר, שבו היא מתארת מערכת יחסים שבה ג׳וליאן, הבעל, הוא מוזיקאי שמנסה לפרוץ ולהתפרסם - כשאישתו, ברוק, עובדת בשתי עבודות כדי לפרנס אותם בזמן שהוא מפיק אלבום שאף אחד לא מבטיח לו שיצליח.

ואז באופן די מקרי – הוא פורץ. זה מתחיל מהופעה קטנה שחברת התקליטים מארגנת לו במרתף חשוך בחור כזה או אחר, שבו ישנה נציגה של תוכנית אירוח לילית ידועה שהמתלהבת ממנו ומזמינה אותו להופיע בתוכנית, ומשם הקריירה שלו מתחילה לפרוח מהר מאוד – והפרסום מתחיל להרוס את חיי הנישואים של ברוק וג׳וליאן במהירות מפתיעה.

בהתחלה הפרסום דווקא נראה כמו חוויה מאוד כיפית וחיובית. ברוק מצטרפת לכל אירוע שאליו ג׳וליאן נוסע, והיא זוכה לבלות עם כוכבים גדולים שמצטרפים אליו מידי פעם לארוחה או לפגישה אחרת. אבל עם הזמן קשה לה יותר ויותר לקבל חופש מהעבודות שלה כדי להצטרף לבעלה – ובמקביל יש יותר ויותר נסיעות של ג׳וליאן עצמו שמתוכננות בצורה שבה הוא חייב לנסוע לבד. בכל הזמן הזה, ברוק נאלצת להתמודד לבדה עם תשומת הלב הלא רצויה שהיא מקבלת מכל מיני צלמי פפראצי וטורי הרכילות שהיא עצמה אהבה מאוד לקרוא לפני שבעלה הפך לכוכב.

ואז בבת אחת הכל בחיים של ברוק מתחיל להתפרק: היא מפוטרת משתי העבודות שלה בגלל ימי החופש שהיא לוקחת בשילוב תשומת הלב שהיא מקבלת מטורי הרכילות שמפריע למקומות העבודה שלה. ג׳וליאן עצמו מחמיר את המצב בכך שהוא אומר שזה דווקא טוב כי הם כבר לא זקוקים לכסף מהעבודה שלה, ועכשיו היא תוכל להצטרף אליו לנסיעות הרבה יותר בקלות, בלי לחשוב על כך שהקריירה מאוד חשובה לברוק מלבד הכסף.

במקביל היא מגלה באחד מטורי הרכילות שבעלה בילה לילה במלון שאטו מרמון הידוע בלוס אנג׳לס עם כוכבנית ידועה – במה שנראה כמו רומן מחוץ לנישואים. היא מגלה את זה בלילה שבו ג׳וליאן מופיע בטקס הגראמי, ושברוק עצמה חשופה הרבה יותר לעיתונאים שרוצים רק לקבל את התגובה שלה לסיטואציה.

כמובן שבסוף הכל מסתדר. לא רק שברוק מוצאת יחסית מהר עבודה חדשה אחרי שהיא חוזרת הביתה – ג׳וליאן חוזר הביתה כמה ימים אחריה (ומוקדם מהצפוי לאור התחיבויות שלו) ומסביר לה שהוא לא שכב עם הכוכבנית, אלא שהמנהל האישי המוגזם שהוא שכר היה זה ששלח אותה לחדר שלו כשהוא היה שיכור והיה זה שהפנה את הפפרצי לצלם תמונות שלה עוזבת את החדר מוקדם בבוקר. הוא פיטר את המנהל הזה, מצא מנהל שיאפשר לו לו״ז רגוע יותר – ואפילו הציע לברוק לקנות סוף סוף את הבית שהיא רצתה.

---

הספר במובנים רבים הוא רומן רומנטי ״זול״, אבל הכוונה מאחוריו מעניינת: לבחון איך נראה פרסום על ידי מישהי שכמה שבועות לפני כן היתה אזרחית ״רגילה״ כמונו. ומעבר לזה, היא לא בהכרח זו שנהנית מהפרסום – כלומר ההצלחה היא לא שלה אלא של בעלה, ולמרות שהיא אולי נהנית מהפן הכלכלי של ההצלחה, אין לה שום ״רווח״ אחר מהפרסום שיש אולי לבעלה שעבורו זו הצלחה.

במובן מסוים אפשר לראות בזה את הסיפור של הסופרת, לורן וויסברגר. היא עצמה מצאה עבודה כעוזרת אישית של העורכת האגדית (או הידועה לשמצה, כתלות בנקודת המבט של מי שמדבר עליה) של מגזין האופנה ״ווג״, אנה ווינטור. וויסברגר עצמה, כמי שלא התעניינה אי פעם באופנה, הרגישה שהיא לא הצליחה להשתלב במגזין מבחינה חברתית, ושהיא גם לא היתה עובדת טובה.

אבל בסופו של דבר מעז יצא מתוק – והיא הצליחה להפוך את החוויות שלה כאאוטסיידרית במגזין האופנה לספר בשם ״השטן לובשת פראדה״ שהצליח ממש בין לילה, לא בהכרח בגלל איכות הכתיבה שלו אלא בעיקר בגלל הסקרנות לשמוע על חוויותיה כעוזרת לאחת הדמויות הידועות ביותר בעולם האופנה. כנראה כדי להמנע מתביעה משפטית או השלכות אחרות, ווייסברגר הכחישה לאורך השנים שהספר מבוסס רק על ניסיונה האישי, אלא בעיקר על חוויות של רבים מהחברים שלה במקומות העבודה הראשונים שלה בתפקידים לא זוהרים כמו עוזרים אישיים למנהלים בכירים.

הפרסום הראשוני שלה וההצלחה הכלכלית של הספר (שהפך גם לסרט מצליח מאוד) כנראה הם מה שאפשרו לה להמשיך לעבוד כסופרת בלבד, כשלפחות עד 2021 היא הוציאה ספר פעם בשנתיים או שלוש (אבל לא נאלצה לעבוד באף עבודה אחרת).

ייתכן שהספר בעצם חוקר קצת את החוויה שלה בפרסום די נרחב מזווית קצת שונה, במיוחד כשסוף הספר תואם במובן מסוים לרמת הפרסום הנוכחית שלה – כזו שבה היא עדיין ידועה מספיק כדי להמשיך לפרסם ספרים, אבל כבר לא מפורסמת מספיק כדי למשוך תשומת לב ממדורי רכילות.

ואני מניחה שבמובן מסוים זה גם שיעור עבורנו, אותם אנשים שאולי בתיאוריה מבינים שלהיות מפורסם זה לא תמיד כיף אבל לא מודעים לפרטים (ולכן אולי מפנטזים קצת על פרסום בעצמם) – להבין בצורה יותר מפורטת את ההשלכות של הפנטזיה הזו.