הטיול לאלסקה – הערב האחרון ואז היום האחרון

לאורך הטיול היה לנו מזל גדול ובקושי ירד לנו גשם – באיזור שהוא לרוב מאוד גשום (וזו הסיבה שהוא גם מאוד ירוק). זה הפך את טיול והשינה באתרי הקמפינג השונים להרבה יותר נעימה ונוחה עבורנו, לא פעם בגלל ששהינו באתרי קמפינג בטבע שהיו הופכים לבוציים למדי בגשמים (והיה לנו חשד ששהינו בהם פשוט כי הם זולים יותר, או שהמיקום הספציפי שנבחר היה זול יחסית לאתר עצמו בגלל הפשטות שלו).

בערב האחרון שלנו לטיול, המדריכים שוב ארגנו לנו ארוחת ערב משותפת כדי להפרד מהקבוצה בצורה מסודרת (כמו שכתבתי על ארוחה בסוף החלק הראשון של הטיול בפסקה האחרונה של הרשומה הזו) – שאני לא יכולתי להגיע אליה כי קבעתי לעצמי טיול מאורגן ומודרך שסיים קצת אחרי שהקבוצה היתה אמורה לצאת, והמדריכים לא היו מוכנים לדחות אותה.

בשלב זה הייתי עייפה ועצבנית למדי (במיוחד אחרי החוויה המעצבנת של הטיול המודרך), ואכלתי קצת חטיפים שהיו לי כתחליף לארוחת הערב, ואז הלכתי לישון לפני שהקבוצה חזרה מארוחת הערב.

התעוררתי כששמעתי את החבר׳ה מהקבוצה חוזרים מהארוחה, נרדמתי שוב – ואז התעוררתי שוב כשהתחלתי לשמוע גשם יורד ללילה אחרון שלנו בקמפינג.

---

אחרי שהתעוררנו והכנו ארוחת בוקר במזג אוויר די גשום – התחלנו לנסוע דרומה, אל עבר העיר אנקורג׳. המדריכים מיהרו כמה שיותר להגיע לשם, ואם בטיול הקודם שלנו בנסיעה המקבילה מדנאלי לאמקורג׳ עצרנו מידי פעם להפסקות שירותים ועצרנו לאכול ארוחת צהרים במסעדה ״נורמלית״ באמצע הדרך – נראה היה שהמדריכים הנוכחיים מנסים לוותר על הפסקות שירותים רק כדי להזדרז לסיים את הטיול, וארוחת הצהים שלנו היתה עצירה מוגבלת מאוד בזמן במעין מרכז קניות עם הרבה מזללות מזון מהיר כדי שנוכל לסיים עם הארוחה כמה שיותר מהר.

שיא הקטע היה שבשלב מסוים הנהג הציע שנעצור להפסקת שירותים באמצע שומקום – משהו שגברים התסדרו איתו, אבל נשים לא ממש יכלו להסתדר כי כל השיחים והדשא היו ספוגים מים בגלל הגשם שלא הפסיק לרדת – ובסופו של דבר נאלצנו לעצור בשירותים ״רשמיים״ עבור הנשים. אבל רבות התעצבנו על כך שהגברים החליטו לרדת אחד אחד במקום לרדת במרוכז, מה שעיכב את הנסיעה לשירותים שהם גם נשים יוכלו להשתמש.

---

ואכן הגענו לאנקורג׳ בשעה שתיים ושהו – כששעת ההגעה המקורית היתה חמש. אני חושבת שזו היתה הפעם היחידה בטיול שהערכת הזמנים המקורית של הנסיעה היתה ארוכה מידי ולא קצרה מידי.

אני חושבת שזה נבע מכך שהמדריכים סיימו עכשיו טיול של חודש רצוף איתנו – כשלפניו היה להם טיול נוסף לבני נוער, ולא ממש היה להם חופש ממטיילים למשך תקופה יחסית ארוכה של לפחות חודשיים. אמנם ההדרכה היא התפקיד שלהם, אבל הדרכה היא תפקיד מאוד אינטנסיבי ואני מסוגלת להבין את הרצון שלהם להתחיל את החופש הקצר שהיה להם לפני הטיול הבא כמה שיותר מהר, גם אם מדובר על כמה שעות ספורות.

לא ממש היה לנו זמן לפרידה מסודרת מידי בגלל שירד גשם בחוץ, ורובנו היינו צריכים להגיע לאכסניות שבהן הזמנו חדר – או במקרה של האמא והבנות שלה שהיו איתנו בטיול, להגיע לשדה התעופה כדי לטוס חזרה הביתה.

אני הייתי מאלו שבחרו להשאר באכסניה שהמליצו לנו עליה – ולכן גם הורידו אותנו לידה.

ואני מודה, כשנפרדנו אחרי הטיול החלטתי קצת לשגע את המדריכה ולרמוז לה שאני מתכוונת אולי להירשם שוב לטיול עתידי בכך שאמרתי לה שאולי נפגש שוב בעתיד. המבט המבוהל שלה והאופן שבו אפשר היה שהיא לא יודעת איך להגיב היה שווה את התעלול הילדותי הזה.

---

האכסניה היתה בית פרטי שהוסב לאכסניה והיה מאוד נוח, לפחות ללילה היחיד שבו ישנתי בה. וכמעט שלא הצלחתי לישון בה: בגלל שאיבדתי את כרטיס האשראי, גם פה היה לי קושה להעביר את הגוגל פיי שלי, אבל למזלי הבעלים של האכסניה התעקש לעבוד איתי על זה, ובפעם השניה שניסינו זה עבר.

אני מודה שלא הייתי יודעת מה לעשות אם התשלום לא היה עובר – כנראה שהייתי נוסעת לשדה התעופה ומבלה בו את הלילה עד הטיסה שלי מוקדם בבוקר אחרי, בתקווה שהיו נותנים לי לעשות את זה, במיוחד כשנראה שהמטיילים האחרים לא היו מוכנים לעזור לי במקרה הצורך.

לכן חשוב לי מאוד להמליץ על האכסניה הזו – אם אתם אי פעם מבקרים באנקורג׳. האכסניה נמצאת במיקום מרכזי, וגם במרחק נסיעה מאוד קצרה משדה התעופה. והשירות בה היה מעולה כפי שאפשר להבין.

---

אחרי שכולנו עשינו צ׳ק אין, המטיילים האחרים התחילו להתארגן לפעילויות שונות בערב, אבל אף אחד לא שאל אותי האם אני רוצה להצטרף. אני מניחה שיכולתי לבקש להצטרף – אבל העדפתי שלא בגלל חוסר העניין שהם גילו.

אולי במובן מסוים זה היה החסרון בכך שהמדריכים ארגנו את ארוחת הפרידה ערב לפני סוף הטיול – בשאר הטיולים שלי אנחנו המטיילים היינו מתארגנים לבד בערב הראשון שלנו בעיר בלעדיהם לארוחת פרידה כזו.

כן יצא לי להגיד שלום לחלק מהאנשים, ופה היה לי קטע שמאוד הפריע לי, ואולי במובן מסוים עדיין מפריע לי.

כשהמדריכים רצו להעיף אותי מהטיול בחלק הראשון לטיול, סיפרתי על הנושא למיסי – אותה מטיילת שפגשתי כבר באכסניה בסן פרנסיסקו בבוקר הראשון שבו יצאנו לטיול חודש לפני כן. היינו יחסית מיודדות, והיא מיד התחילה לעזור לי – גם בסידורים פרקטיים כדי לקנות את הדברים שהייתי צריכה לקנות כדי לישון באוהל, אבל גם בתמיכה באיך להתנהל בצורה טובה מול המדריכים.

בדיעבד שמעתי מג׳ולי, אחת המטיילות האחרות מהחלק הראשון של הטיול, שבאחד הימים האחרונים של החלק הראשון של הטיול המדריכים ניגשו אליה ואל מיסי כדי לשאול אותן הם לדעתן אוכל להסתדר בחלק השני של הטיול – וג׳ולי סיפרה לי שמיסי ממש נאמה להם על איך אני אסתדר טוב בטיול.

לכן כשנפרדתי ממיסי באותו ערב (שקבעה ללכת לסרט עם מטיילת אחרת ולא רציתי לעכב אותה יותר מידי) אמרתי חצי בצחוק האם היא מאמינה שהצלחתי לסיים את הטיול.

להפתעתי היא אמרה שלא – היא לא האמינה. ואז היא ראתה שהופתעתי מהתשובה שלה, והיא אמרה שהיא לא ממש התכוונה לזה, אבל התחושה שלי היתה שהיא התכוונה לתשובה המקורית, ואני שואלת את עצמי למה היא חשבה כך למרות המאמצים שלה בחלק הראשון של הטיול לעזור לי להשאר.

אויל זה היה קשור לעובדה שהיא היתה מודעת לזה שאיבדתי את כרטיס האשראי שלי בחצי השני של הטיול, וחשבה שזה היה חסר אחריות מצידי להמשיך לטייל כך כחלק מהקוצה, אבל התחושה שלי היה שמדובר על משהו מעמיק יותר.

אבך מיסי מיהרה לצאת לסרט, והרגשתי שבשלב זה היא לא היה מעוניינת להרחיב כדי לשוחח על הנושא, וכנראה לעולם לא אדע למה בדיוק היא התכוונה. ובל לי כי אני מאוד הערכתי את דעתה, ואני חושבת שיכולתי ללמוד משהו מהדברים שלה.