ה הנושא של השרביט החם השבוע.
מכיוון שאני כותבת את הרשומה מראש (כלומר לפני ליל הסדר) אבל מפרסמת אותה בראשון בבוקר (שהוא הבוקר אחרי), אז יצא שאני מספרת על התוכניות אבל בעצם מפרסמת אחרי שהן כבר התממשו (או שלא), אז זה יוצא קצת מצחיק.
בשנה שעברה היתה לנו במשפחה מעין פאשלה קטנה: לרוב נוצר מצב שבו אחי ואחותי חוגגים בשנים שונות את החג עם המשפחה של בן או בת הזוג, כך שיש לפחות משפחה אחת עם מכדים שחוגת עם ההורים שלי.
אבל בשנה שעברה, איכשהו נוצר נוצר מצב שבו אחי חגג עם המשפחה של גיסתי (והם לא יכלו להגיע לצהרים ביום החג כי ההורים של גיסתי דתיים, אז ארוחת חג איתם אומרת לבלות איתם את כל החג) – והמשפחה של אחותי בילתה את החג בניו יורק, כך שהם לא יכלו להגיע.
ברמה העקרונית אמא שלי סידרה מראש שנחגוג אצל אחותה בקיבוץ – אבל בסופו של דבר זה בוטל, אני לא יודעת אם בגלל שקיטרתי על זה ו״איימתי״ שלא אצטרף, או בגלל המצב הבטחוני, אבל זה בוטל וחגגנו רק שלושתנו בבית. לפחות ויתרנו על קריאת רוב ההגדה ואכלנו את הארוחה יחסית מוקדם.
בעבר לא היתה לי בעיה לחגוג אצל דודה שלי בקיבוץ, בין השאר כי דודה שלי נטתה לקחת אוכל מחדר האוכל אליה הביתה, והיינו חוגגים שם (יש לה מטבחון קטן שבו היא יכלה לחמם את האוכל יחסית בקלות).
אבל בשנים האחרונות היא מתעקשת לחגוג בחדר האוכל – ובחדר האוכל יש ״ליל הסדר״ מלא של הקיבוץ. וזה לא רק טקס אלטרנטיבי מעצבן למדי שכביכול אמור לחגוג את החקלאות ולא את הפן הדתי של פסח – אלא הוא גם מיועד מאוד להיות להנאתם של חברי הקיבוץ. כי יש קטעי קריאה, ואז אחריהם מקהלת הילדים שרה את הקטע (כמובן אחרי שנותנים להורים של הילדים ששרים לרוץ מול הבמה כדי שהם יוכלו לצלם אותם שרים). ואם אלו לא הילדים ששרים – זו המקהלה של הקיבוץ, ואז גם השירים ארוכים יותר, עם יותר בתים ופזמונים וקשקשת. ברקע מנגן המורה לפסנתר של הקיבוץ שהוא גם זה שמתכנן כל שנה את הטקס סטייל טקס מעצבן של בית הספר שבר חשבתי שנפטרתי מהם כשסיימתי ללמוד בבית הספר.
זה כמו ארוחה משפחתית שבה יש מישהו שמתעקש להמשיך ולקשקש ולפרשן את ההגדה וכל משפט בה – רק שבניגוד לארוחה משפחתית שבה אפשר לנסות לקטוע את הקשקשן התורן עם מבטים קטלניים או הערות גועליות, פה אין אפשרות לקטוע את הטקס ואפילו אין אפשרות להוציא את העצבים במבטים הקטלניים אפילו אם ברור לנו שהם לא יעבדו.
וכמובן שלוקח המון זמן להגיע לארוחה. ולא שהאוכל טוב במיוחד, אבל לפחות היא אפשרה הפסקה מלשמוע ילדים מזייפים עיבודים מוזרים לשירי הפסח המוכרים.
עברנו את החוויה הזו לפני כמה שנים, והיא הספיקה לי לכל החיים. ניסיתי להגיד לאמא שלי שמבחינתי היא ואבא יכולים ללכת להתארח בקיבוץ, ואני אשמח פשוט לחגוג לבד בבית, אבל אמא שלי לא הסכימה לזה, ולמזלנו היא לא היתה צריכה לבחון את המציאות הזו בין השאר כי בסופף לא נסענו לקיבוץ מסיבות בטחוניות.
השנה למזלנו אחי והמשפחה שלו יחגגו איתי ועם ההורים, ובחג עצמו בצהרים אחותי והמשפחה שלה יגיעו לארוחה משותפת.
כרגיל נשרוד את תחילת ההגדה, כשכל אחד יקרא קטע קצרֿ, הילדים ישירו שיר או שניים (כמו למשל את הקושיות), ואז בשלב מסוים נאבד את הסבלנות ונעבור לאוכל.
ואחרי האוכל אולי נסה לשיר קצת, אבל לרוב אין לנו סבלנות לכל השירים של אחרי הארוחה, ונפרוש לסלון לשתות את המשקה החם של אחרי הארוחה.
התיירת המקרית 
נקווה שהסדר עבר בנעימים ונהנית בסך הכל
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט, או לפחות עד שהאזעקות של החותים תסו אותנו בביש ירוטשלים תל אביב במרחק קצר משער הגיא. למזלנו היינו בקרה לתחנת הדלק שם אז עצרנו בה וגיסתי מיהרה למרחב המוגן בתחנה, לעומת אחי שהתעקש לתדלק.
אהבתיאהבתי
לא נעים 😦
אנחנו היינו בכביש 6 בצפון כך שלא נאלצנו לעצור למרבה המזל
אהבתיLiked by 1 person
האם בכלל הייתם מודעים לזה שהיתה אזעקה? אנחנו שמענו אותה דרך אפליקציית פיקוד העורף שמותקנת אצלי בטלפון אבל גם בהודעה ברדיו – שתיהן בגלל שהינו באיזור ההתראה.
אהבתיאהבתי
גם אנחנו שמענו גם ברדיו וגם באפליקציה – בגלל שהייתה אזעקה גם באזור מקום העבודה שלי והוספתי אותו לאפליקציה
אהבתיLiked by 1 person
סדר פסח בקיבוץ באמת נשמע מעצבן למי שלא שייך ואין לו שם ילדים ולא מכיר את ההווי המקומי. אז אני מקווה שאכן היה לכם סדר מצומצם, טעים ונעים.חג שמח!
אהבתיLiked by 1 person
כן, היה מאוד נחמד ונעים. עד החוויה שהאזעקה תפסה אותנו בדרך חזרה למרכז…
אהבתיאהבתי
נדמה לי שהיינו פעם אחת בסדר קיבוצי.
היה מצחיק במיוחד, בעינינו. האוכל "על הפנים".
אהבתיLiked by 1 person
אמא שלי חושבת שהאוכל בקיבוץ הוא האול המושלם כי היא לא צריכה לבשל או לשטוף כלים.
היא מתלהבת במיוחד מהסלטים הנבולים שמגישים בקיבוץ בשישי בצהרים (ומכינים הרבה זמן מראש – לכן הם נבולים) כדי שיהיה לצוות של המטבח זמן להכין את ״סעודת השבת״ כל שישי.
אהבתיאהבתי
מעניין מה מכל זה התממש בסוף ומה לא.
אני זוכרת סדרי פסח בקיבוץ בילדותי (אצל חברים של הורי ושל סבתא שלי בגליל המערבי) כחוויה כיפית במיוחד. לא סבלתי מכלום והאוכל כנראה לא היה לי חשוב כי אני לא זוכרת אותו בכלל.
אגב את חג השבועות בקיבוץ עוד יותר אהבתי.
אחרי שהתחתנתי עם T בדרך כלל חגגנו סדר פסח עם הוריו וגם הורי ואחי וסבתא שלי היו מוזמנים. גם אחרי שהוריו של T כבר לא ערכו סדר אצלכם, חגגנו אצל גיס-טי (שמאד מאד אוהבת לחגוג סדר אצלה) ולפעמים אצלנו (כשהיא לא יכלה מסיבה כזו או אחרת). אחרי ששני הוריו של T נפטרו (בהפרש של 9 שנים זה מזו) זה השתנה והפך להיות לא קבוע.
לפעמים אירחנו את הסדר כאן עם אחי וגם עם משפחתה של גיסתי, לפעמים היינו מוזמנים אליהם או אל אחות של גיסתי.
הרבה פעמים פשוט היינו בחו"ל במקום הסדר. פעם אחת אפילו חגגנו סדר פסח מאולתר בקוסטה ריקה עם הורי, בתי ובני – שאותו פגשנו שם בסוף הטיול הגדול שלום בדרום אמריקה.
פעם אחת היינו בסדר פסח אצל בן דוד שלי T בניו ג'רזי.
פעם אצל דודים שלי בלוס אנג'לס, כשעוד חיו.
לא קבוע.
אהבתיLiked by 1 person
בסוף הכל התממש, כולל העובדה שלא שרנו אפילו שיר אחד אחרי הסדר…
וגם מבחינתי האוכל עקרונית לא משנה – אבל אחרי שנים שהיינו חוגגים אצל סבתא שלי שהיתה בשלנית מדהימה בחגים, היה קצת קשה להסתדר עם האוכל שמבושל בצורה ״מתועשת״ בקיבוץ.
אהבתיאהבתי
גם אצלינו נוצרה השנה סיטואציה שבה לא אחותי והילדים ולא אחי והילדים היו איתנו בערב חג. האמת שאמא שלי שמחה על השקט מהנכדים.
אבל בפסח שעבר למשל שניהם היו יחד עם הילדים.
אני יודעת שערבי חג בקיבוצים הם ארוכים כפי שתיארת, אני מניחה שמי שגר בקיבוץ אוהב את הקונספט הזה והביחדנס הזה. לי זה מרגיש יותר מדיי המוני, כמו לעשות חג בבית חב"ד.
אני גם אף פעם לא הבנתי את האנשים שמתלהבים מלאכול בחדר אוכל בקיבוץ כאילו שזו איזו חוויה יוצאת דופן. סך הכל אוכל פשוט ולגמרי סביר ולא מיוחד וכולם יושבים עם יותר מדיי אנשים שכולם עושים דבר אחד – אוכלים.
אולי זה בגלל שכל הילדות שלי למדתי בבתי ספר קיבוציים והחברים.ות שלי היו מקיבוצים והכרתי את הקונספט של חדר אוכל וזה לא היה מלהיב בשום צורה (יש לי ידיד שכשהילדים שלו היו קטנים והם היו הולכים לבקר את המשפחה שלהם בקיבוץ האטקרציה מבחינתם הייתה ללכת לחדר אוכל ולאכול שם עם כולם).
העניין הוא שהיום לאכול בחדר אוכל עולה כסף, זה לא בחינם כפי שהיה פעם.
אהבתיאהבתי
ההורים שלי לפחות אוהבים להפגש עם הנכדים ולכן היה להם חבל להיות בליל הסדר בלעדיהם.
ולא בכל הקיבוצים חדר האוכל הוא בתשלון – רק בכאלו שהופרטו. יש כאלו כמו הקיבוץ של דודה שלי שחדר האוכל לא הופרט והוא בחינם, אבל האוכל נוראי.
אהבתיאהבתי