אחרי צעדה ארוכה בשדה התעופה של איסטנבול – הגעתי לשער שממנו הייתי אמורה לטוס לישראל. כמובן שהיו בדיקות בטחון בכניסה אליו – וכמובן שהטיסה הזו כמו כמעט כל הטיסות שלי לאורך הטיול – התעכבה המון.
אבל בשלב מסוים ובשעה טובה עלינו למטוס – ואני ושאר הנוסעים במחלקת העסקים נדהמנו לראות שהיו זוג הורים שהעלו למחלקת עסקים את שלושת הילדים שלהם, והושיבו את הילדים בשורה משלהם בלי פיקוח, בזמן שההורים ישבו בצד כדי להנות מהשקט – אבל גם אפשרו לילדים להשתולל כאוות נפשם. מעבר להפרעה לנוסעים שלרוב משלמים (בכסף או במיילים) על הישיבה במחלקת עסקים ומצפים שהיא תהיה שקטה ונוחה בלי ילדים מתפרעים, זה גם מאוד לא בטיחותי, ולכן אחת הדיילות היתה צריכה לגשת אליהם וממש להתעקש שההורים ישבו ליד הילדים כדי לפקח עליהם בזמן הטיסה.
הטיסה עצמה כמובן היתה קצרה וארכה קצת פחות משעתיים – וסוף סוף נחתנו בישראל.
ואז הגענו לאיזור איסוף המזוודות – והמזוודות שלי פשוט לא הגיען, למרות שהמתנתי להן המון זמן. עד כדי כך המון זמן שהפקידה הדלפק של האבידות והמציאות היתה בהלם שהגעתי אליה כל כך מאוחר. זה כנראה נבע מכך שלמסוע שלנו הטעינו מזוודות של כמה טיסות עד שהוא עצר סופית, ואני החלטתי להמתין למזוודות ככל עוד יש מזוודות חדשות שנשלחות אליו.
אני מודה שהדאיג אותי מאוד שהיא אמרה שהיא בדקה במחשב והיא לא רואה איפה המזוודות שלי, אבל בשלב זה כבר היה לילה והשעה היתה כבר כל כך מאוחרת ומתתי ללכת לישון שפשוט הלכתי הביתה.
לא שהצלחתי מי יודע מה להרדם בגלל המתח והחום של הריץ הישראלי הטיפוסי, ולא ישנתי טוב בלילה. בוקר אחרי, כבר יצרתי קשר עם המחלקה הרלוונטית לאבידות ומציאות של חברת התעופה שלא ממש עזרו לי – עד שלא אמרתי שאני צריכה את החפצים שלי באופן דחוף כי יש לי נסיעת עבודה כמה ימים אחר כך, ואז תוך פחות מ 24 שעות המזוודות הגיעו.
במקרה שלי הנסיעה באמת התקיימה, אבל תדעו שזה יכול להיות טיפ נהדר אם תתקלו במצב דומה בעתיד ותרצו לעודד את חברות התעופה להזדרז במציאת המזוודות שלכם.
התיירת המקרית 
הקטע עם ההורים מוזר. הם היו ישראלים?
מזל שמצאו את המזוודות יחסית מהר. קרה לי פעם שהטיסו את המזוודות שלי ליעד הלא נכון. בעצם בימים הראשונים של הטיול הייתי צריכה להסתדר מאילתורים.
האמת שאחד החלקים האהובים עליי בשדות תעופה הוא שיש מרחק גדול ללכת למטוס. איכשהו כיף לי ללכת מהר בשדה, במיוחד אם זה מגיע כקונקשן או אחרי טיסה. אני אוהבת את השדה של בריסל בגלל זה. חוץ מזה, יש גם שדות עם פינות משחק, שגם אותם אני מאוד אוהבת (לא אכפת לי לשחק כדורגל-שולחן נגד עצמי 😉 ). ויש גם שדות עם פינות כושר, די כמו פינות הכושר הציבוריות. בקיצור, כל עוד זו לא המתנה ארוכה מדי, מדי פעם נחמד לי להיות בשדה התעופה.
אהבתיאהבתי
לא וכלם נהנים ללכת בשדה התעופה, במיוחד כשעייפים או כששדה התעופה צפוף מאוד – ויש חלקים בשדה התעופה של איסטנבול שהם מאוד צפופים ולא נעים לעבור כך בין אנשים.
אהבתיאהבתי
פעמיים המזוודות שלנו "אבדו", שתי הפעמים בנורבגיה. אהה, היתה פעם אחת ששכחתי את המזוודה בחנות, ובת זוגי ניצלה את ההזדמנות "לקפוץ" ולהביא את המזוודה וזכתה ב"טיול מההפקר" 😉
אני מאוד מאוד נלחץ מזה. זה עובד אצלי על חלק מהטריגרים ל"התקף חרדה", אבל – תרופות אני לוקח תמיד בתרמיל שעולה אתי למטוס, מטען לנייד, מטען למכשירי השמיעה דרכונים וספר קריאה. כל השאר בר החלפה, וזהו.
אהבתיLiked by 1 person
מניסיון שלי, מאוד נדיר שמזוודות באמת הולכות לאיבוד בחברות תעופה, למרות שזה יכול לקרות. לפעמים מדובר על מצבים שבהם המזוודות לא הועברו בין מטוסים או בין חברות תעופה שמנהלות חלקים שונים של הטיסה.
אהבתיLiked by 1 person
מסכים מאוד.
אבל איך נהוג: "טפו טפו טפו"
אהבתיLiked by 1 person
אני מאד מאד מרחמת על הורים לתינוקות או פעוטות שמתקשים בטיסות ובוכים וההורים המסכנים גם סובלים מהבכי וגם מהמבטים הנזעמים של הנוסעים והצוות ….אבל ילדים גדולים יותר זו פשוט חוצפה לא להשגיח עליהם ולא לוודא שהם שומרים על שקט והתנהגות נאותה.
ממש מעצבן כשמזוודות לא מגיעות אחרי טיסה, ומזל שמצאו את שלך יחסית מהר , ותודה על הטיפ
אהבתיLiked by 1 person
לא היה מדובר על תינוקות, אלא על ילדים גילאים 8 – 10, כאלו שמתרגשים בטיסות ומלאי מרץ כך שהם באמת היו זקוקים להורה שישגיח עליהם שהם לא יפריעו.
זה שונה ממצב שבו טסים עם תינוק שבאמת אין לו דרך לתקשר מלבד בכי, והורים באמת יכולים להתקשות להרגיע אותו. יצא לי לטוס במצבים אלו ובכל הזדמנות ההורים ניסו ככל יכולתם להרגיע את התינוק, והתנצלו בפני הנוסעים האחרים שהבכי עלול היה להפריע להם.
אהבתיאהבתי
הרבה תלאות היו לך…
טוב שהמזוודות הגיעו מהר יחסית, ואם כבר הן לא מגיעות אז עדיף כשזה בארץ ויש לך בגדים חליפיים ולא כשאת מגיעה לחופשה בלי שום דבר…
אהבתיאהבתי