חיפושי עבודה וקואצ׳ינג: מה הלאה? חלק שני

ואם כבר התחלתי לכתוב בחלק הקודם של הרשומה על נושא התמיכה – כמובן שהחברים שלי מעודכנים בנושא, אבל הם עסוקים בחיים שלהם שגם הם לא בהכרח קלים.

קודם כל רובם נשואים עם ילדים, והתקופה הזו של התקיפות באיראן לא קלות להם באופן אישי. ברור לי שמצב שבו צריך לטפל גם בילדים הוא קשה משמעותית מזה שלי שאני גרה לבד.

אבל זה גם מעבר לזה – למשל יש לי חברה שנמצאת עכשיו בתהליך גירושים שצריך כנראה היה לקרות לפני עשור אבל איכשהו הנישואים נגררו מסיבות לא רלוונטיות (קרי ״אין לנו כסף לנהל שני משקי בית נפרדים״ ו״גירושים בטח ישפיעו לרעה על הילדים״). אבל למרות שהתהליך היה צפוי ונדרש וכנראה שיעשה טוב לכל המשפחה שהוא סוף סוף קורה, זו עדיין תקופה קשה ומאוד מורכבת עבורה, ואני לא מרגישה נוח להכביד עליה עם הבעיות שלי.

ויש לי חברה אחרת שהיא אמא לילדים שאחד מהם אובחן על הקשת האוטיסטית, והוא כבר בוגר- אבל לא מתפקד באופן כללי בחיים אלא נמצא בעיקר בבית ומתבטל, והיא מאוד מודאגת לגבי מה לעשות כדי לעזור לו להתחיל לתפקד בצורה מלאה יותר. גם מולה אני מרגישה שאני מכבידה עם התלונות שלי.

וכל זה כמובן לפני שהתחיל המבצע באיראן.

בדיעבד אני מבינה שחלק משמעותי מהקושי שלי בעבודה מול הקואצ׳רית שאיתה עבדתי עד פברואר זה שבעצם המשכתי לעבוד איתה הרבה אחרי שכבר לא היה לי צורך מקצועי בזה, פשוט כי במובן מסוים היא היתה תחליף למסגרת התמיכה הזו שלא היתה לי. היא בעצם היתה מישהי שיכולתי לשוחח איתה על המצב כשהיא מבינה את הרקע שממנו הגעתי, ומכירה אותי לא רע ברמה האישית – והיא פשוט היתה זמינה להקשיב לי במסגרת המפגשים שלנו.

כמובן שהקרבה בינינו לא היתה באמת אמיתית. עצם העובדה למשל ששתינו לא יצרנו קשר אחת עם השניה מאז תחילת ההתקפה האיראנית כדי לשאול אם הכל בסדר (היא למשל מודעת לזה שאני גרה בר״ג ושהיו בעיר נפילות) כנראה מעידה על זה הכי טוב שאפשר.

אבל כנראה שהיא פירשה את החשיפה שלי בתור חוסר אונים או רצון שלי למישהו שיחליט בשבילי – ולכן היא כנראה גם הרגישה מאוד בנוח להיות גם זו שדוחפת אותי לכיוון הפתרונות שהיא חשבה שמתאימים לי. ברור לי שזה נעשה מתוך כוונות טובות, אבל בעצם זה נעשה בסופו של דבר בצורה שהבנתי שלא מתאימה לי.

אני חושבת שכשפניתי לצמד הקואצ׳ריות שכתבתי עליהן לא מזמן, היה ברור לי שאני לא מחפשת מערכת יחסים כזו שתחליף לי את מערך התמיכה שחסר לי, אבל כן חיפשתי מישהי שבעצם יש לה תשובות ברורות וחדות לאיך לפתור את הקושי שלי במציאת עבודה – ומהר. כנראה שהיתה לי הנחה לא מודעת שבגלל שהן נשות מקצוע שלפי מה שהן מספרות מבינות את הקשיים שאני עוברת בגלל המצב בשוק ובגלל הקשיים הספציפיים שלי (הגיל המבוגר יחסית שלי, והרושם הפחות טוב שאני כנראה יוצרת בתור אישה שמנה מאוד עם הפרעה בדיבור), אז ״בטח״ יש להן תשובות ופתרונות שיעזרו לי לפתור את הקשיים שלי כאן ועכשיו.

אבל כשהתחלתי לחשוב יותר לעומק על כל ה״מסביב״ של העבודה מולן (ובעיקר על ויתור הסודיות שהן דרשו), גם יצא לי לחשוב על זה שברור אין להן פתרונות קסם כדי לפתור את המצב – וגם אם יש להן משהו שקרוב לזה (או לפחות ידע וניסיון שיובילו אותי למציאת עבודה מהר יותר) המחיר של העבודה מולן יכול להיות מאוד גבוה בכך שתודבק לי תווית של מישהי מוגבלת, שעלולה להוביל לזה שהתפקיד שאקבל יהיה לא ממש טוב, ושמקום העבודה יתמקד בעיקר במוגבלות כביכול ולא ביכולות שאני כן מביאה למקום העבודה.

וזה מעבר לעובדה שהתפיסה הזו של המגבלה יכולה גם ללוות אותי הלאה, בגלל המלצות שעוברות ממקום עבודה אחד לשני. כך שגם אם אחליט לא לעבוד עם הקואצ׳ריות האלו בעתיד – ייתכן שההשפעה שלהן תהיה מתמשכת.

---

כשרק פוטרתי מהעבודה לפני שנה וקצת, היה ברור שהמצב בשוק מאוד קשה בגלל משבר כלכלי שהתחיל בישראל במקביל למשבר הכלכלי הבינלאומי בתחילת 2022 כשרוסיה פלשה לאוקראינה – ושהחמיר ברגע שהתחילה המלחמה אחרי השביעי באוקטובר, שהוא קרה בערך חצי שנה לפני שפוטרתי.

ואני חושבת שכבר כתבתי לא פעם ברשומות הקודמות שלי שבגלל הנישה שבה עבדתי מבחינה מקצועית, המשבר הזה מאוד מקשה עלי להגיע לתפקידים באופן כללי – ובתקופת משבר קשה כזה בפרט.

אבל ההנחה שלי ושל הקואצ׳רית שאיתה עבדתי עד אז היתה שסוף המלחמה כנראה יקרה תוך שבועות או לעל היותר חודשים ספורים, ושסביר להניח שהוא יהיה מה שיביא איתו שיפור כלכלי משמעותי שאחריו יהיה לי קל יותר למצוא עבודה. לאף אחד לא נשמע סביר שהמלחמה תמשיך עוד יותר משנה אחר כך בלי סיום באופק, ואולי שהיא אפילו תחמיר בגלל הסיטואציה מול איראן.

אבל לא רק שהמלחמה לא הסתיימה אלא אפילו החמירה בשבוע וקצת האחרונים – והבעיה היא שאני לא ממש יודעת איך להמשיך הלאה. אני יודעת איך למצוא עבודה בהייטק – אבל אין לי מושג מה לעשות כשאני לא מצליחה לעשות את זה, ובמיוחד לא בשוק שנמצא במשבר עמוק גם מחוץ להייטק.

ופה אני בעצם מחפשת את ההדרכה איך להמשיך הלאה. האם אני צריכה למצוא עבודה שהיא זמנית ובמקביל להמשיך לחפש עבודה בהייטק, או אולי למצוא משהו קבוע יותר, ואם בשנה או השנתיים הקרובות המצב הכלכלי ישתפר אז להתפטר ממנה ואז לחפש שוב עבודה בהייטק, הפעם אולי אחרי שלמדתי כמה נושאים לבד ושיקלו עלי למצוא עבודה כשהשוק מצב טוב?

ואיך אני מחפשת עבודה בתחום אחר בכלל? והאם אצטרך בכלל הכשרה? וכמה זמן זה ייקח לי?

והשאלה הכי עקרונית: בעצם עם מי אני יכולה להתייעץ כדי להחליט את ההחלטות האלו?

---

התחלתי להתמודד עם השאלה הזו בערך בתקופה שבה חשבתי לפנות לאותן צמד קואצ׳ריות כדי להעזר בהן בדיוק למטרה הזו. פשוט כי אני מרגישה שזה בדיוק מה שחסר לי כרגע – ההבנה של אילו עבודות יכולות להתאים לי, האם לחפש עבודה זמנית או קבועה, והרבה אחרות.

במקביל – אני צריכה גם להבין איך אני יכולה לשפר את היכולות שלי מבחינה מקצועית כשאם וכשמצב השוק בהייטק ישתפר בטווח זמן סביר – אוכל לחזור לעבוד בו. שזה משהו שכנראה דורש ייעוץ מסוג אחר, אבל כרגע הוא כנראה בעדיפות נמוכה יותר.

חשוב לי להבהיר שאני לא בסכנה כלכלית מיידית, אבל זה בדיוק הזמן שבו אני צריכה להתחיל לחשוב על פתרון כדי לא להגיע למצב כזה. באופן כללי די ברור שכרגע מאוד קשה לי להגיע לראיונות עבודה בהייטק בגלל המצב הכלכלי הגרוע בשוק שכנראה נובע מהמלחמה המתמשכת בעזה.

אז אם למישהו יש רעיון איך למצוא הדרכה מתאימה, אני אשמח לשמוע.

אבל איכשהו כמובן מצאתי את עצמי מוכנה לפעול בדיוק כשהתחילה התקיפה באיראן – מה שהוסיף עוד לא מעט חוסר ודאות לסיטואציה בכמה מובנים. קודם כל, העובדה שאני מתגוררת באיזור שהוא מאוד מטווח מבחינת טילים והיו בו בשבוע שעבר שתי נפילות לא ממש עוזרות לשלוות הנפש שלי. אבל מעבר לזה, לא ברור לי עד כמה יש מי שבאמת עובד בצורה מלאה בתקופה הזו, כולל מי שיכול לעזור לי.

באופן עקרוני – אני מכירה באופן אישי כמה גופים שעוזרים בהתנדבות לאנשים בגילי, אז אני מניחה שאני אוכל להתחיל לעבוד מולם ללא מחויבות. אני מכירה גם קואצ׳רית אחרת שאיתה אולי אוכל לעבוד. אני מניחה שאחכה לקראת סוף השבוע או תחילת השבוע הבא כדי לפנות אליהם כשהמצב יראה שיפור משמעותי יותר, ואולי אפילו (אם אפשר לקוות) סוף מצב החירום.