על מלחמה וחברויות

כשהתחילה התקיפה הישראלית באיראן לפני קצת פחות מחודש, ביקרה בארץ אחת מהחברות שלי לשעבר מאטלנטה. היא מישהי שעלתה לארץ מבריה״מ לשעבר עם אמא שלה ואחיה, קיבלה הזגמנות לעבוד באטלנטה בתור מורה מטעם הבוכנות, השתלבה בתור מורה בבתי ספר יהודיים לאורך זמן, ובסופו של דבר השתקעה באטלנטה, כולל חתונה, ילדים וגירושים. אבל בגלל שיש לה עדיין משפחה בארץ, היא הגיעה בתחילת יוני לביקור משפחתי עם אחד מהילדים שלה, והיתה אמורה לחזור לארה״ב ממש יום או יומיים אחרי תחילת התקיפה באיראן. הטיסה שלה ושל הבן כמובן בוטלה, והם נתקעו בארץ ועוד בחיפה, אחת הערים שסבלו מהכי הרבה התקפות טילים (וגם כמה פגיעות).

---

הפגישה בינינו באטלנטה היתה די מקרית. שכרתי שם דירה ולא היתה לי מכונת כביסה, אבל לא היה לי צורך בה – כי בארה״ב חלק משמעותי מהדירות להשכרה היו חלק ממתחם גדול של דירות להשכרה (בהרבה ערים מדובר על בניינים רבי קומות, אבל ספציפית באטלנטה היה מדובר על איזור גדול יחסית של בניינים קטנים של 2 – 3 קומות), ובכל מתחם כזה לרוב היו מכונות כביסה וייבוש בתשלום סמלי יחסית.

באחד הימים שבהם עשיתי כביסה ומשום מה המתנתי בחדר הכביסה, נכנסו אליו שתי נשים בגילי. אמרנו כולנו שלום באנגלית מנומסת, ואז שתיהן התחילו לדבר אחת עם השניה בעברית בשקט, כנראה לא למשוך תשומת לב ממני כי הן חשבו שאני אמריקנית או משהו.

כמובן שפניתי אליהן בעברית ושוחחנו קצת – ונוצר כמובן קשר חברתי. בסופו של דבר הפכתי להיות חברה רק של אחת מהן (שהיא מן הסתם אותה אחת שהרשומה הזו עוסקת בה), אבל לא לאורך זמן.

בשלב מסוים פשוט רבנו על משהו, והמריבה הזו גרמה לנו לנתק את הקשר (למרות שבזמן שהיא קרתה לא ממש חשבתי שזה הולך לקרות, אחרת כנראה הייתי נמנעת מהמריבה או מסיימת אותה הרבה קודם). אבל בדיעבד הבעיה כמובן לא היתה רק המריבה אלא משהו בדינמיקה בינינו לא עבד – עבור שתינו.

יצא לנו להפגש כמה פעמים אחרי הנתק הזה, כי בכל זאת גרנו באותו מתחם דירות. אבל כמה חודשים אחר כך אני עברתי דירה למתחם אחר ולא יצא לנו להפגש שוב.

כמה שנים אחר כך כשכבר חזרתי לישראל, פייסבוק הציע לי להתחבר איתה כחברה, כנראה כי יש לנו כמה מכרים משותפים – ולפני הרבה שנים ״ביקשתי ממנה חברות״ והיא הסכימה. מאז כן יצא לי להגיב כמה פעמים על פוסטים שלה, שלרוב התגובות התקבלו בברכה.

---

כמה ימים אחרי שהתחיל המבצע – ראיתי פוסטים שלה בפייסבוק על כך שהיא והבן הצעיר שלי נתקעו בארץ. שאלתי אותה מה שלומה, וזה הוביל לכמה שיחות על הניסיונות שלה לחזור לארה״ב ועל איך המצב מפחיד. בסופו של דבר היא הצליחה למצוא מקום על שיט לקפריסין שיצא כמה ימים אחר כך, שלמזלה גם קרה אחרי שהמלחמה הסתיימה. משם היא אלתרה את דרכה חזרה לארה״ב, אבל אז נתקעה בניו יורק בגל מזג אוויר גרוע, ושקלה האם להמתין לטיסה או לנהוג חזרה לאטלנטה (משהו שדרש כמה ימי נהיגה).

אחרי כמה ימים בדרכים, היא הצליחה לחזור הביתה, והקשר בינינו התנתק באופן די טבעי.

אבל למרות שאנחנו לא חברות בשום צורה כבר יותר מ 20 שנה, איכשהו הרגשתי פה פספוס מסוים. ברור לי שהשיחות בינינו נבעו בעיקר מהמצוקה שלה, במיוחד כאמא לילד בעיר שספגה פגיעות, ועוד בלי להתכוון להיות בארץ למבצע הזה. אבל עדיין עצם זה שהן היו קיימות וזרמו גרם לי קצת להתגעגע לתקופה שבה כן היינו חברות ולבילויים שלנו.

בתקופה אחרי שחזרתי לארץ, חשבתי שאחת הבעיות שלי באטלנטה היתה העובדה בעצם חיי החברה שלי סבבו סביב ישראלים. זה לא בהכרח היה משהו חריג – אני חושבת שרוב האנשים שעברו איתי לאטלנטה בתקופה שבה אני עברתי ראו במקום העבודה מקום טבעי להכיר בו חברים חדשים, בין השאר מתוך העובדים הישראלים שהרבה מהם הגיעו לעיר באותה תקופה. אמנם לי מקום העבודה היה פחות רלוונטי כחוג חברתי כי הייתי צעריה בכמה שנים מהעובדים בגיל שזה עדיין קצת משנה, בעיקר כי רוב העובדים היו במצב משפחתי שונה משלי (נשואים פלוס ילד או שניים קטנים), ולכן הייתי צריכה לחפש חברות במסגרות אחרות. אבל גם מתוך המסגרות האלו – איכשהו הצלחתי להתחבר גם אני לנשים ישראליות בעיקר על סמך זה שהן ישראליות ולא בהכרח בגלל חיבור אישי.

אבל כנראה שבמקרה הזה היה חיבור מעבר לישראליות, גם אם בתקופה ההיא אני לפחות שמתי לב בעיקר לחיכוכים ולמקומות שבהם לא התאמנו. ועל זה באמת קצת חבל לי.