על ראיון נוראי והמשך חיפוש עבודה

ביום חמישי היה לי ראיון לתפקיד דרך חברת הקבלן שכתבתי עליו ברשומה הזו.

דאגתי לצאת מהבית בזמן ולתת לעצמי בערך עשר דקות למצוא את המשרדים של החברה. אבל מסתבר שלא הערכתי נכון עד כמה יהיה קשה למצוא את המיקום שבו הייתי צריכה להתראיין.

החלטתי לקחת מונית כי הראיון היה לקראת הצהרים ולא רציתי להגיע למקום מיוזעת – ונהג המונית אפילו קירב אותי לשער של המתחם כמה שהוא היה יכול. אבל רק אחרי שהוא הוריד אותי ונסע משם ראיתי שבעצם כדי להגיע בכלל לשער – אין לי אפשרות פשוט לעלות על המדרכה כי היתה שם גדר, והייתי צריכה ללכת בערך 150 מטר אחורנית ועוד 155 מטר חזרה כדי להגיע לשער.

אולי זה הזמן להסביר שהחברה שהתראיינתי אליה היא חברה בטחונית, שמן הסתם בגלל סודיות בכלל ואיומים בטחוניים שהתגברו במלחמה באופן פרטני מאוד שומרת על בטחון בכל צורה שהיא, כך שהגדר הזו נשמעת מאוד הגיונית.

אחרי שהגעתי לשער ועברתי בידוק בטחוני ראשונית הייתי בטוחה שיכווינו אותי לאחד המשרדים שקרוב אליו – אבל מסתבר שבגלל שיפוצים ״לובי הקבלה״ של המתחם היה בקצה הכי רחוק של המתחם, והמתחם כולו בנוי בהנחה שמי שמגיע אליו מגיע עם מכונית. כך שה״לובי״ היה רחוק מהכניסה, להגיע אליו ברגל כמוני דרש ללכת ממש במבוך וממש הלכתי שם לאיבוד ולא הבנתי איך להגיע ל״לובי הקבלה״ עד שמישהו שנסע באיזור עצר לי ונתן לי טרמפ.

מעבר לזה, בכל המתחם לא היתה אפילו טיפה אחת של צל. ההליכה כולה היתה בשמש, בשעות שכבר היו לקראת הצהריים.

ב״לובי הקבלה״ עברתי עוד בדיקה בטחונית מקיפה יותר – ורק אחריה פתאום הבודקת שם אמרה לי שהראיון שלי בכלל לא בקומפלקס הזה אלא בבניין שנמצא מחוץ למתחם. כלומר לא רק שהייתי כבר באיחור קל לראיון – הייתי צריכה ללכת חזרה את כל הדרך במבוך הזה של המתחם הלא ידידותי להולכי רגל.

בשלב זה כבר הייתי על סף בכי, וניסיתי ליצור קשר עם מי שלא יהיה כדי להסביר למראיינים למה אני מאחרת. איכשהו הצלחתי בסוף להגיע למראיין עצמו והסברתי לו מה קרה. בדיעבד הוא אמר לי שאם הייתי מתקשרת אליו מראש הוא היה לפחות דואג לאסוף אותי מהלובי הרחוק הזה.

בכל אופן, הגעתי בסוף למקום הנכון – ובשלב זה כבר עברה כבר כמעט חצי שעה מאז שהראיון היה אמור להתחיל, ואני פשוט הייתי נוטפת מים. זה הגיע לרמה ששמתי את הזרוע שלי על הדלפק בקבלה בזמן שהבודקים שם בדקו שוב את הזהות שלי – וכשהרמתי אותה ממש נשארה שלולית של זיעה.

בשלב זה כבר לא היה לי זמן לבקש עשר דקות לשבת איפשהו כדי להתקרר – הייתי חייבת להכנס לראיון שכבר שליש ממנו בערך נעלם בגלל שאיחרתי.

אני מודה שלפני שהגעתי – חשבתי לשאול האם הראיון עדיין רלוונטי. קודם כל יכול להיות שהאיחור יצר רושם כזה גרוע שייתכן שכבר פסלו אותי והראיון יהיה רק סמלי. אבל גם אם לא – ייתכן שהוא לא יהיה מלא ולכן ירצו לקבוע אותו מחדש כדי שאוכל להתראיין בצורה מלאה.

אבל הוא עדיין התקיים – ובעיקר היה שיחה מלאה ביני לבין מנהל בכיר. אין לי מושג איך היא הלכה כי היא הסתמכה כל כך הרבה על רושם שלו – וזה משהו (שכמו שהקואצ׳רית שלי אומרת) אין לי שליטה עליו.

בסוף הראיון הוא רצה שאשוחח כמה דקות עם מישהו נוסף, שתיארתי לו פרוייקט מסוים שעבדתי עליו והוא העיר שם על כמה דברים שם שזה כיוון שהם חושבים עליו.

שוחחתי עם הקואצ׳רית שלי אחרי הראיון והיא היתה מאוד אמפתית לגבי הטיול שעשו לי במתחם, אבל אמרה שעצם זה שהוסיפו לי ״ספונטנית״ לכאורה ראיון זה לרוב סימן טוב שיש עניין. גם כששוחחתי עם מכרה שלי שעוסקת בהייטק אמרה שזה כנראה מראה שהם רוצים לחשוב על זה ולשוחח על זה יחד.

אז אני מניחה שאשמע את התוצאות הראשון או שני, ונראה מה הלאה.

---

ואני מודה שקצת קשה לי עדיין עם התפקיד הזה.

כי מצד אחד – אני כבר צריכה את העבודה, והמנהלים שיא לי להכיר ביום חמישי נראו לי מאוד נחמדים. אבל מצד דווקא הנסיעה למשרד הבהירה לי עד כמה היא הולכת להיות נסיעה ארוכה ואולי אפילו מעיקה. וזו נראית נסיעה אפילו ארוכה ומעיקה יותר מזו שהיתה לי כשעבדתי באיירפורט סיטי.

האיזור שבו אני הולכת לעבוד הוא לא בהכרח רחוק יותר מתל אביב מאשר איירפורט סיטי, אבל אני מניחה שחלק מהתחושה הזו של נסיעה ארוכה יותר נובעת מהעובדה שכשעבדתי באיירפורט סיטי, חלק גדול מהנסיעה שלי באוטובוס היתה בכביש בינעירוני – לעומת הנסיעה עכשיו שהיא בכבישים שבהם האוטובוס עוצר פעם בכמה דקות בתחנה כזו או אחרת. זה איכשהו גורם לנסיעה להרגיש יותר ארוכה ופחות נוחה.

ואז יש לי נקודה שבה אני מחליפה אוטובוים מאוטובוס בינעירוני לאוטובוס עירוני – ושם יש לי רק קו אחד שמגיע לתחנה שהיא יחסית רחוקה מהבית שלי, וזה רק קו אחד. יש כמה קווים אחרים שעוברים באיזור הזה, אבל התחנות הקרובות שלהם די רחוקות מנקודת ההורדה של האוטובוס הבין עירוני, וגם הם מגיעים די יחסית די רחוק מהבית שלי.

ואין לי אפשרות לנסוע ברכבת.

ואז אני שואלת את עצמי – עד כמה זה שווה את זה? ואולי במובן מסוים זה לא יהיה כזה נורא אם לא אתקבל אם הנסיעות ממש ״ישתלטו״ לי על החיים?

---

ועכשיו הגענו לחגים, תקופה שבה גיוסים עוצרים – כך שאין לי מושג מה אעשה אם אקבל תשובה שלילית לתפקיד הזה.

אני יכולה כמובן לנצל את הזמן ללמוד ולהמשיך לחפש תפקידים גם אם יחזרו אלי רק ״אחרי החגים״, אבל אני מודה שאני מרגישה קצת מיואשת לאחרונה. אני מרגישה במובן מסוים שאני מרגישה חופש מהחיפוש – אבל אני לא ממש יכולה לקחת חופש…