כחלק מהסדרות התיעודיות (אבל הקצת רכילותיות) שמפרסמת לאחרונה נטפליקס, לפני כמה שבועות יצאה בענקית הסטרימינג סדרה שחוקרת את התוכנית ״לרדת בגדול״ ששודרה לא מעט שנים בארה״ב.
התוכנית בתחילת דרכה היתה כביכול תוכנית שהיתה השראה לאנשים רבים כדי לרזות. המסר שלה היה על פניו קל וברור: קבוצה של אנשים שמנים מנסה לרזות, ומי מהם שעובד הכי קשה והכי משקיע במסגרת ובתוכנית – מנצח. הוא הופך למרזה המצטיין, ועל הדרך גם הרוויח הרבה מאוד כסף כפרס על הנצחון.
אבל עם הזמן, על יותר ויותר טענות נגד התוכנית. חלק מהטענות עלו ממשתתפים בעונות הראשונות יחסית שלה כמה שנים אחרי שהם רזו – ודיווחו לא פעם לא רק על יחס רע מצד ההפקה במהלך התחרות, אלא גם על בעיות בריאותיות שקרו במהלך התוכנית או אחריה – וגם על כך שרבים מהם פשוט לא הצליחו לשמור על ההרזיה אחרי סיום התוכנית. הם אמנם היו חתומים על חוזה שבו אסור היה להם לשוחח על מה קרה להם בתוכנית – אבל עדיין עם השנים כמה מתמודדים בודדים העזו לדבר על חוויות שליליות שהם עברו בתוכניתכמו אימוני יתר שגרמו לפציעות, הרעבה תמידית – והרזיה מהירה מידי שגרמה לשינויים הורמונליים חריפים והרבה בעיות גופניות אחרות, כולל עליה מאוד מהירה במשקל אחרי שהתוכנית הסתיימה ולא היה להם את כל הזמן שבעולם להתעמל.
ועם הזמן, העדויות האלו רק הלכו והתגברו, במיוחד כשהראשונים לצאת עם המידע לתקשורת נתנו השראה לבאים אחריהם.
הדיווחים האלו של המשתתפים המאוכזבים הובילו למחקרים רפואיים שהם הראו שחילוף החומרים של המשתתפים בתוכנית נפגע בצורה משמעותית, ובלי הרעבה תמידית לכל החיים (משהו שאנשים לא ממש מסוגלים פיזית לסבול) ואימונים תמידיים של כמה שעות ביום (משהו שלא אפשרי לאדם הממוצע שצריך לעבוד ולהשקיע במשפחה) – ולכן אף אחד מהמשתתפים (ובעיקר אלו שהיו דווקא ה״מצטיינים״ והכי השקיעו בתוכנית) לא יוכל לשמור על ההרזיה, וסביר להניח שרבים מהם יעלו במשקל בצורה משמעותית.
ואז היתה העונה שבה השתתפה המתחרה רייצ׳ל פרדריקסון – שרזתה למשקל כזה נמוך שהוא נראה כמו תת משקל. ההלם שהמראה הכחוש מידי שלה גרם המשיך לעלות שאלות – האם ההרזיה שהתוכנית מעודדת היא בריאה, או בעצם האם התחרות גורמת לאנשים לרזות כמה שיותר וכמה שיותר מהר, מבלי לחשוב על התוצאות הבריאותיות של ההרזיה, ועל היכולת של המשתתפים לשמור עליה לאורך זמן? האם הרזיה היא תמיד בהכרח בריאה יותר מאשר ההשמנה שהובילה את המשתתפים להצטרף לתוכנית מלכתחילה?
ויש מי שיאמר שרייצ׳ל היתה הסיבה העיקרית לכך שהרשת התעוררה וביטלה בסופו של דבר את התוכנית.
בזמנו כתבתי סדרה של רשומות על הסדרה המקבילה בישראל, אחרי שבאחת מהרשתות שודרה כתבה על הבוגרים של הגרסא המקומית של התוכנית, ועל איך גם הם ברובם המכריע השמינו בחזרה, ולא פעם אפילו למשקלים גבוהים משמעותית מאלו שהם היו בהם בתחילת התוכנית.
חשוב לי לכתוב – התוכנית הישראלית אמנם לא התיגה הרזיה אידאלית, אבל היא עדיין היתה הרבה יותר שפויה והרבה פחות רעילה מאשר המקבילה האמריקנית. המאמנים בה היו מאמנים מקצועיים ומוסמכים בעלי ניסיון בתחום הכושר בכלל ובתחום ההרזיה בפרט (משהו שלא בהכרח היה למאמנים האמריקניים), והם באמת דאגו להתנהלות מקצועית במהלך התוכנית ולא יצרו דרמה מיותרת רק כדי ליצור ״תוכנית טלוויזיה טובה יותר״ בעזרת צעקות והתעללות במתחרים (אלא לכל היותר היו ״קשוחים״ כלפיהם). הם גם ליוו את אחד המשתתפים לשעבר בתוכנית שהתקשו לשמור על המשקל. דוגמא לכך הוא משתתף בשם מוטי חטואשווילי שהשמין חזרה בצורה משמעותית מיד אחרי העונה שלו – והם עזרו לו לרזות שוב אחרי ניתוח קיצור קיבה שהוא עבר. אני לא אתפלא לשמוע אם יסופר שהם גם שמרו על קשר אישי כזה עם משתתפים נוספים – ועזרו גם להם במסע השמירה על המשקל שלהם גם אחרי שהתוכנית הסתיימה.
מעבר לזה, למרות שאני מניחה שהיה עידוד מאוד גדול גם בגרסא הישראלית לרדת כמה שיותר מהר וכמה שיותר בגדול – כנראה שהטקטיקות הקיצוניות ביותר מבחינה אנושית ורפואית נשארו במקור האמריקני ולא הגיעו להעתק הישראלי.
מעבר לזה, מרכיב ההשפלה היה נמוך משמעותית נמוך יותר בגרסא הישראלית, גם אם הוא היה בהחלט קיים.
הסדרה התיעודית שעלתה בנטפליקס על ״לרדת בגדול״ האמריקנית מחולקת לשלושה פרקים שבעצם משקפים את השינוי בתפיסה של התוכנית לאורך השנים.
הפרק הראשון של התוכנית התיעודית של נטפליקס נקרא ״לזכות בלוטו״, שמשקף את התגובה הראשונית לתוכנית הן של המתחרים והן של הקהל – שלא רק הקהל אלא בעיקר האנשים השמנים שלא הצליחו לרזות בדרכים אחרות ראו את התוכנית כמי שמצילה את המשתתפים מגורלם המר כאנשים שמנים, ומבחינתם אפילו רק הקבלה לתוכנית היתה מקבילה לזכיה בלוטו (שלא לדבר על היכולת להשאר בה לאורך זמן וכמובן לנצח).
אפילו אותם משתתפים מ״לרדת בגדול״ שיצאו ממנה מאוכזבים ומבקרים אותה במהלך התוכנית התיעודית – מספרים במהלך הפרק הראשון איך הם הצטרפו לתוכנית עם תקווה ענקית שההרזיה תתקן להם את כל מה שהיה מקולקל להם בחיים, כי זה בעצם המסר שהסדרה העבירה.
הפרק השני לעומת זאת נקרא ״משחקי הרעב״ – כביקורת שהתחילה לעלות על התוכנית כשמתמודדים התחילו לספר על הנזק העצום שהתוכנית גרמה להם בכך שהיא עודדה אותם להרעיב את עצמם ולהתאמן בצורה מוגזמת רק כדי לרדת בגדול.
אבל למשחקי הרעב כביטוי יש משמעות נוספת – על שם סדרת הספרים (והסרטים) שפורסמו לפני עשור וחצי, שבהם משחקי הרעב היו תחרות אכזרית בין בני נוער בסגנון השרדות שבה כדי לנצח צריך להרוג את שאר המשתתפים (או לקוות שהם יהרגו ממלכודות בשטח). וההשוואה בין הסדרה הבידיונית לסדרת הריאליטי היתה אמורה להיות ברורה – זו מלחמה לחיים ולמוות כדי להשיג את ההרזיה אבל במיוחד את הפרס הכספי בסוף.
שמו של הפרק השלישי הוא ״להטות את כפות המאזניים״ – ומספר בעצם על איך המותג הפך להיות מסדרה מוצלחת לסדרה מוקצה כשהביקורת על התוכנית לא הסתכמה רק בכמה מתחרים לשעבר שסיפרו על החוויות שלהם, אלא על מחקרים מעדיים שנעשו על הפגיעה שהתוכנית גרמה – לצד כתבות בעיתונים מבוססים שהציגו את הצד הלא בריא והפוגעני של התוכנית.
בתחילת דרכה של ״לרדת בגדול״ האמריקנית (התוכנית עלתה לשידור באמצע אוקטובר 2004), התוכנית נתפסה כמחוללת ניסים. אנשים שמנים מכל רחבי ארה״ב (ואז מכל רחבי העולם בתוכניות שנוצרו במדינות שונות בהשראת התוכנית האמריקנית) ראו בה את ההזדמנות שלהם לרזות – ובגדול, ובכך פשוט ״להתחיל לחיות״.
הפרק הראשון מתחיל עם הזוכה של העונה השמינית (מתוך 17 עונות ששודרו והופקו בסופו של דבר) של התוכנית בשם דני קיהייל Danny Kayhill שמספר על כך שהוא התחיל להשמין בגיל צעיר – ועם הזמן הרגיש שהמשקל מונע ממנו לחיות את החיים שלו בצורה מלאה. הוא במקרה ראה כמה פרקים מקריים של אחת מהעונות הראשונות של ״לרדת בגדול״ – ולמרות שבהתחלה הוא חשב שהתוכנית לועגת למשתתפים וחשב שהמתמודדים עצמם סתם מקטרים על המשימות – אבל עם הזמן הוא הרגיש שהוא יותר ויותר מזדהה רגשית עם המתמודדים ולכן ראה בתוכנית את הסיכוי היחידי שלו ״להציל את החיים״ שלו.
אחריו מדברים שני מפיקים של התוכנית. הרעיון לתוכנית עלה אצל אחד מהם כשהוא ראה פתק בחדר הכושר שלו שבו אדם עם השמנת יתר חולנית חיפש מאמן כושר ״להציל את החיים שלו״, ורץ עם הרעיון לרשת – שם הם ראו בתוכנית הזדמנות לעזור לאנשים שמנים לרזות ״רק עם עבודה קשה״ ובלי ״קיצורי דרך״ כמו ניתוחי הרזיה שהיו זמינים אז, ואני מניחה שגם התרופות הקיימות כיום היו נחשבות לקיצור דרך כזה.
ופה יש בעיה תפיסתית מאוד קשה של המהות של קיצורי קיבה וגם של התרופות.
כפי שכתבתי בעבר – קיצורי קיבה לא בהכרח מתאימים לכל אחד. אבל חשוב לציין שמאחורי הניתוחים יש לא מעט מחקר מדעי שמעיד על כך שבלעדיהם כמעט בלתי אפשרי לאנשים עם עודף משקל גדול לשמור על התוצאות – ויש אנשים שעבורם הניתוח בהחלט הוביל לשינוי משמעותי לטובה במשקל, אבל לא מתוך עצלנות. הם עדיין היו צריכים לעבוד קשה (לאכול נכון, להתאמן) כדי לרזות, אבל הניתוח נתן להם את האפשרות לשבוע מכמות סבירה של אוכל, וזה היה מה שהם היו זקוקים לו כדי להתמיד בהרזיה.
אבל בנוסף לנושא התיאבון – הגוף האנושי מותאם לשרידה בתקופות שבהם היה רעב ולא תמיד אנשים הצליחו להשיג אוכל- ולכן כל ירידה במשקל גורמת לגוף האנושי בין השאר להאט את חילוף החומרים שלו, אבל במקביל גם להגדיל את התיאבון כדי שהאדם שירזה יאכל יותר כשהאוכל יהפוך לזמין.
זה משהו שקורה לאנשים רבים אחרי דיאטה, במיוחד דיאטה קיצונית (ובהמשך הסדרה מדברים על זה כי הדיאטה של לרדת בגדול היתה דיאטה מאוד קיצונית) – אבל ניתוחים אמורים למנוע את המנגנון הזה, וגם תרופות הרזיה מודרניות כנראה מספקות אותו.
מעבר לזה, גם מי שבחר באפשרות הרפואית להרזיה – חייב לשמור על אורח חיים בריא כדי לרזות ולשמור על המסגרת. האפשרות הרפואית רק מקלה על ההתמודדות עם הרעב לטווח הארוך, אבל לא חוסכת את הצורך בבחירה נכונה של אוכל, שמירה על מסגרת קלורית, או ספורט.
כך שחשוב לזכור – מי שבוחר בפתרון רפואי לא עושה את זה מתוך עצלנות, אלא מתוך צורך פיזיולוגי שהוא לא יכול לשלוט בו, ומי שלא הגיע למצב קצה כזה – לא יכול להבין עד כמה הצורך בניתוח או בתרופה הוא חיוני.
עוד בעיה תפיסתית של התוכנית היא החשיבה שאנשים ״מאבדים״ חלקים מהחיים שלהם רק מההשמנה. נכון, תוכניות הרזיה קיצוניות ו״מוחלטות״ כמו ״לרדת בגדול״ לרוב ימשכו בדיוק את האנשים שמאוד מאמינים בזה, ולא את אלו שמרגישים שיש להם את היכולת לבנות חיים מאושרים בלי קשר למשקל. אבל אחת הבעיות עם התוכנית שבה ידונו בהמשך הסדרה התיעודית של נטפליקס (שהיתה קיימת גם בגרסא הישראלית של לרדת בגדול) היא הפצה של הסטריאוטיפים האלו נגד אנשים שמנים – ועל איך ההפצה שלהם בעצם לא פעם גרמה להם להפוך למציאות של הרבה מאוד אנשים שמנים רק כי הסביבה הקרובה אליהם התחילה להאמין לסטראוטיפים האלו.
ובהחלט עבור המפיקים של ״לרדת בגדול״ עלתה במהלך העונה הראשונה השאלה עד כמה התוכנית תשתמש במשתתפים השמנים בתור בדיחה או בתור מקור השראה. אמנם בהמשך נראה היה שהכיוון של ״השראה״ נבחר, אבל עדיין נשאר לא מעט לעג כלפי אנשים שמנים.
חלק משמעותי מזה מגיע מההצגה של המתחרים בתור זללנים חסרי תקנה – גם לפני התוכנית (למשל כשהם מתוודים שהם זוללים בסתר כמויות עצומות של מאפים מתוקים) – אבל גם במהלך התוכנית עצמה: כשיש להם הזדמנות לזלול אוכל, הם יעשו את זה מהר – והרבה.
גם הכותרת של התוכנית היא טריקית במובן הזה – וההפקה אפילו אהבה את משחק המילים באנגלית שחל הכותרת של התוכנית (שלא בהכרח נמצא בתרגום לעברית) שבעצם משמעותה מצד אחד ״המרזה בגדול״ אבל מצד שני גם אומרת ״הלוזר בגדול״. אחד המפיקים אפילו רצה שאנשים יחשבו על הפירוש הלוזרי של המילה רק כדי למשוך צופים שישמחו ללעוג לאנשים השמנים – ואז כשהם יצפו המשתתפים לכאורה יהפכו להיות השראה.
אבל במציאות זה לא מה שקרה. מסתבר שלאורך השנים, התוכנית יצרה סטיגמה נגד אנשים שמנים בכך שהיא יצרה רושם שמי שנשאר שמן הוא עצלן – למרות שמחקרים רפואיים מראים שזה ממש לא נכון, במיוחד לא עבור מי שהגיעו להשמנת יתר חולנית. כפי שכתבתי קודם – הגוף מתגונן נגד הרזיה, וככל שהיא גדולה יתר כך ההתגוננות הזו גדלה, וקשה הרבה יותר להתמודד איתה.
התיירת המקרית 
לדעתי כל (או לפחות רוב) תכניות הריאליטי הן מניפולטיביות ומנצלות את המשתתפים בהן. זאת כנראה גרועה יותר כי היא מתעללת בהם גם פיזית ובריאותית
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שבאותה תקופה (לפני עשרים וקצת שנה) היתה הרבה יותר תמימות סביב תוכניות ריאליטי, במיוחד כאלו שעל פניו הראו סיפורי הצלחה.
אהבתיאהבתי
צפיתי בשלושת הפרקים.
הניסיון להציג את המפיקים כרשעים-מרושעים לא ממש צלח.
הרופא שליווה את התוכנית לא ממש התאמץ למען המרזים.
הסדרה הזו הזכירה לי סדרת ריאליטי שעסקה "באימון משולב טיפול פסיכולוגי, בהייביוריסטי". סדרה איומה במיוחד, בה התברר מעבר לכל ספק – [רק מסגרת הוליסטית וכנראה לכל החיים]] לאנשים עם אוביסיטי אין סיכוי אמיתי לשמור על רזונם, וגם לאנשים עם קשיים אישיים-חברתיים בולטים, סדרת האימון ההוליסטי אין סיכוי לשמר את השינויים.
זכורות לי 2 אפיזודות מסדרת האימון- אחת של גברת שהחליטה לדאוג לעצמה לחופשה "הכל כלול" על חשבון התוכנית, כולל גיחות אסורות מ"הבית" לענייניה האישיים. רמות המניפולטיביות שלה והטיפשות של המפיקים, כולל דימוי עצמי מופרך לגמרי של המאמנת הראשית, הפסיכולוג ואיזו גורו רוחנית [או הרצון למכור..] אפשרו לה לנצל את משאבי התוכנית, עד שעברה את הגבול ונזרקה.
אירוע אחר היה עם אשה, מהמעמד הנמוך, שהצטיינה בתוך "הבית" אך משיצאה חזרה לעולם נכשלה, וחזרה ל"בית" כמקלט עם כל ילדיה!! כמו – גם הם באימון עכשיו.
הגבר שרזה והתוכנית מתחילה אתו, זכה לחמש דקות התהילה שלו שבין היתרכללו ראיונות בערוצי מדיה מרכזיים, ולניתוחים קוסמטיים חינם להסרת עור עודף, מופיע כשהוא ככל הנראה גדול יותר מאיך שהגיע לתוכנית.
הוא מתלונן רק על עצמו אאל"ט
כך או אחרת –
אולי, אולי בעונה הראשונה, כשכולם עוד התלהבו מריאליטי מסוג כזה, אח"כ אנשים לא היו תמימים כלל ועיקר. הם ידעו בדיוק לאן הם הולכים ומה הם עושים.
ומשכל זה נאמר:
אהבתיLiked by 1 person
תראה, המפיקים לא בהכרח היו אנשים ״רעים״ שרצו לפגוע – אלא יותר היו אנשים שהיו שבויים בקונספציה מיושנת שהיתה מקובלת אי שם בתקופה שבה התוכנית החלה שלפיה אנשים שמנים הם זללנים ועצלנים, ושיחס מזלזל ולועג יעזור ״לתקן״ אותם חזרה לאנשים שאוכלים ומתעמלים בצורה בריאה.
אחד המסרים של הסדרה התיעודית היה שבעצם הגישה הזו השתנתה מאוד מאז, אבל נראה שהמפיקים עדיין ״תקועים״ בגישה הלא נכונה ומתעקשים לא לוותר עליה למרות שמחקרים מדעיים והגישה החברתית הכוללת מראה עד כמה הגישה המיושנת הזו שעמדה מאחורי התוכנית בעצם לא מועילה לאורך זמן.
כנראה שהכוונות שלהם הן בסה״כ טובות והם באמת חשבו שהם עוזרים לאנשים שמנים שרוצים בכך לרזות, רק שקשה להם להתקדם הלאה בשינוי שקרה לגבי התפיסה של אותם אנשים שמנים, ולהתאים את התוכנית לגישה החדשנית הזו.
בזמנו היתה בארה״לֹ תוכנית הרזיה מקבילה בשם Extreme Makeover: Weight Loss Edition שבה מאמן כושר היה מאמן כמה אנשים במשך שנה בזמן שהם נשארים בבית והסביבה הטבעית שלהם, והוא היה נותן להם תוכנית מבקר אותם מידי פעם כדי לבדוק את ההתקדמות שלהם ולעזור להם עם קשיים.
הסדרה היתה הרבה פחות תחרותית ועם פחות ״אקשן״, אבל היתה מציאותית יותר. אבל כנראה שבגלל זה היא משכה פחות רייטינג ולכן היו לה רק חמש עונות – וגם הרבה פחות השפעה על התרבות מסביבה.
לגבי ציפי שביט – היא תמיד היתה קומיקאית על גבול הוולגריות. אני מניחה שלקחו אותה כמנחה בגלל היותה קומיקאית מוכרת – אבל גם כמי שרזתה בעצמה ולכן מבינה את המתחרים ויכולה להיות מקור להשראה.
ואני חשובת שבהחלט יש קהל מסוים שנמשך להשתתף בתוכנית – לא רק בארה״ב אלא גם בארץ.
אהבתיאהבתי
המפיקים רואיינו לאחר שהתוכנית עצמה כבר לא שודרה. הם אנשים חכמים מאוד, כך שהבינו די מהר ש"מחפשים" את הראש שלהם, הם סירבו להיכנס למלכודת, ובצדק רב.
מי שניסה להציג עצמו כ"קורבן" היה הרופא, שלדעתי, פעל לא בהתאם לצרכי המשתתפים, אלא בהתאם לצרכי התוכנית. כך הוא טוען שנעשו פעילויות ללא ידיעתו, ע"מ שלא יאסור על המשתתפים להיות בהן. איכשהו, אני לא קונה את זה באופן מלא.
איזו גישה הם צריכים לשנות? האם הם צריכים להתנצל, על מה?!
האם הגברת שהתעלפה במבחן הכניסה הראשון באה אליהם בטענות? ממש לא. לא זו אלא אף זו, היא חזרה לתוכנית.
לי נראה, שהתוכנית דווקא עזרה לה לשנות את חייה מקצה אל קצה, ולטובה.
מכיר את התוכנית האחרת שהצגת. לא שנה כפי שאני זוכר אלא שלושה חודשים. הדרמות בה "הצטלמו" פחות "צהובות" מ"לרדת בגדול", אבל היה שם יחס הוגן, אמיתי ומתחשב. אם כי, איננו יודעים על אלה שנכשלו בתהליך, למשל.
כך או אחרת-
מה שאני למדתי מתוכניות כאלה – בהיעדר סביבה הוליסטית ובהיעדר ליווי שעוזר לשמר את השינוי, הרוב יחזרו למצב הקודם. כלומר א"א, על אף הביקורת שיש כנגד אגודה זו, עושה בדיוק את שלב השימור וההיענות לכל משבר.
תוכנית טלוויזיה איננה תוכנית סיעוד/ריפוי/ליווי – תוכנית טלוויזיה עולה הון, המימון שלה יגיע או מפרסומות או אם יש לחברת התקשורת כיסי ענק, או יש שיתוף פעולה עם הממסד, משרד הבריאות, למשל.
בהנחה שהפרסומות הן מקור המימון [טרום חברות סטרימינג שנשענות על תשלום חודשי], המכירה תלויה ביכולת של התוכנית לגרום למליוני בני אדם לצפות בה, ובהתאם כמות פרסומות, מחירן וכו'
נכון, טוב לב, רצון לשנות את העולם, אמפתיה אינם חלק מהענין, בהחלט.
אהבתיאהבתי
תראה, התוכנית אולי חיפשה את האשמים כדי למלוק את ראשם – והמפיקים בהחלט הבינו את זה. כך גם הרופא, דרך אגב.
אבל לפחות הרופא עצמו דיבר על כך שבסופו של דבר המציאות מאחורי התוכנית היתה מורכבת – מצד אחד הגיעו אליה אנשים מאוד לא בריאים שהרזיה היתה עוזרת לשפר את הבריאות שלהם משמעותית, מצד שני הוא עצמו ניסה כן לתת הוראות לאורח חיים בריא יותר שאף אחד לא התייחס אליהם ברצינות – והמאמנים אפילו זלזלו בו.
בסופו של דבר יש פה שאלה מאוד עקרונית – האם התוכנית היתה טובה למתמודדים או רעה עבורם. התשובה לא בהכרח מוחלטת, כי זה משהו תלוי מתחרה – יש כאלו שעבורם התוכנית היתה מצילת חיים, ואחרים שעבורם היא היתה הרסנית. וזה נכון גם ברמה האישית (הפרסום שבא בעקבות התוכנית ותשומת הלב שסובבת סביב המשקל שהם) וגם ברמה הפיזית (האם ההרזיה והספורט גרמו להם נזקים פיזיים בטווח הקצר או בטווח הארוך).
הנקודה פה חוזרת להיות איך נתפסת השמנה.
כי אי שם פני עשרים וקצת שנים, השמנה נתפסה בתור משהו ״הורס חיים״. למשל המתחרה הזו שהתמוטטה בריצה, סטייסי יוקיץ׳ – היתה בטוחה שבעלה בוגד בה ושהנישואים שלה מתמוטטים רק כי היא שמנה, ואם היא רק תרזה – הנישואים שלה יהפכו להיות טובים יותר ואפילו מושלמים.
היא כמובן גילתה אחרי התוכנית, כשהיא הפכה להיות רזה – שזה לא היה נכון, והנישואים שלה התפרקו בכל מקרה. אבל עצם האמונה הזו שהיא *חייבת* לרזות בכל מחיר היה מה שגרם לה להשאר בתוכנית גם כשהיו סימנים מאוד ברורים שהתוכנית לא היתה טובה או בריאה לה.
והיא לא היחידה – במיודח כשבעונות הראשונות נראה היה שיש המון סיפורי הצלחה כאלו. לקח כמה שנים טובות וכמה אנשים שהסתכנו בתביעה מצד התוכנית סכך שהם גילו את הבעיות שהם עצמם חוו – החל מהיחס התת אנושי שהם קיבלו מהמאמנים ומההפקה, וכלה בבעיות הבריאות.
כנראה שלמפיקים באמת יש אמונה שהם עזרו לאנשים שמנים, בלי להבין שההתנהלות של התוכנית ובמיוחד הצורך להתאים אותה למכונת הרייטינג לא היא לא בהכרח לטובת בריאותם של המשתתפים. וזו בדיוק הבעיה שלהם – הפער בין הכוונות הטובות לבין העובדה שהם לא יודעים איך ליישם אותן בצורה שהיא באמת בריאה.
אהבתיאהבתי
אבל זה נכון מאוד, מבחינת המפיקים ומטרותיהם הבסיסיות: "כנראה שלמפיקים באמת יש אמונה שהם עזרו לאנשים שמנים."
הדגש כפי שכתבת צריך להיות סביב השמנופוביה והדרכים בהם החברה האנושית מתמודדת אתה.
סדרת הטלוויזיה, לטוב או למוטב היא אחת משלל הדרכים בהן נוקטת החברה המערבית עם היות שמן, אוביסטי, השמנה, אכילה מופרזת, מזון תעשייתי זול [לכן בשכבות חברתות דלות אמצעים בארה"ב זה בולט במיוחד, כי מזון תעשייתי זול, איכותו נמוכה וכו']
ל"א, סדרת הדוקו במהותה היתה צרריכה לעסוק בשאלה הסוציולוגית-התרבותית וגם הפוליטית "הנקודה פה חוזרת להיות איך נתפסת השמנה." – כדברייך, ולא לבחור במוצא הקל ביותר, האשמת השליח!!
אהבתיLiked by 1 person
אבל חלק משמעותי מהביקורת שהעבירה הסדרה התיעודית של נטפליקס על ״לרדת בגדול״ היא ש״לרדת בגדול״ עודדה שמנופוביה.
יש למשל את הסיפרו של סטייסי (זו שהתמוטטה אחרי הריצה) שהתעקשה לחזור לתוכנית אחרי ששחררו אותה מבית החולים, ובמשך תקופה מסוימת אסור היה לה להתאמן. היא עדיין ירדה במשקל רק משינויים תזונתיים – אבל היא מספרת למשל שבניגוד למתחרים אחרים שירדו במשקל וקיבלו מחיאות כפיים מהמאמנים, היא לא קיבלה את מחיאות הכפיים האלו למרות ההרזיה שלה, ובדיעבד הבינה שהתוכנית הציגה אותה בתור עצלנית על זה שהיא ״סירבה״ להתאמן, למרות שמבחינה רפואית *אסרו* עליה להתאמן. זה כאילו היא לא עבדה ״קשה מספיק״ בשביל ההרזיה כי היא ״רק״ שמרה על תזונה נכונה.
באותה מידה היו הרבה סצנות אחרות שלעגו לאנשים שמנים – למשל כשמשתתפת שמנה נפלה ממכשיר היה אפקט של רעידת אדמה כאילו הנפילה שלה גרמה לזה.
וזו בדיוק הביקורת של הסדרה התיעודית – ש״לרדת בגדול״ בסופו של דבר עודדה שמנופוביה במקום באמת להבין איך לעזור לאנשים לרזות לטווח הארוך.
אהבתיאהבתי
זו תגובה בדיעבד.
היא לא סותרת את הטענה המרכזית שלי בתשובה אלייך:
זו אחת מהדרכים בה החברה המערבית מתמודדת עם השמנה, אוביסטי, דימוי גוף.
המקרה הספציפי הזה היה גרוע, ואת רק מוסיפה אלמנט נוסף להיותו כישלון חרוץ. הסדרה הדוקומנטרית התעלמה לגמרי מההיבט הסוציולוגי-התרבותי של התוכנית, אלא התמקדה באפשרויות הקלות: עידוד שמנופוביה, ניצול אנשים, פוגענות כטקטיקה לשינוי, אבל עיסוק בהקשרים החברתיים שאפשרו תוכנית כזו – הדוקמטריסט לא בדק. חבל.
וזה ההבדל התהומי בין היסטוריון מקצועי ושיטתי לבין עיתונאי.
אהבתיאהבתי
אבל עידוד שמנופוביה, והדימוי שהרזיה היא הפתרון היחיד לכל הבעיות של האדם השמן בחיים ושצריך לסבול כמה שיותר כדי להיות מרזה טוב, ושאפילו מומלץ להתעלל באנשים שמנים כדי ״לגרום״ להם לרזות – אלו ההיבטים החברתיים של התוכנית, והם בעצם מראים איך התרבות הזו של התעללות בשמנים כדי לגרום להם לרזות דווקא מעודדת השמנה לאורך זמן…
אהבתיLiked by 1 person
את מציגה את תשובתך כלעומתית לתגובה שלי. אבל כל מה שכתבתי אינו סותר או ניגודי או הופכי לטענותייך, גם האחרונות. כל שטענתי הוא שהדוקומנטריסט בחר בדרך הקלה ולא בדרך הקשה יותר, שהיא דרכו של ההיסטוריון.
אהבתיאהבתי