חלומות צבאיים שלא מתגשמים

כשכתבתי על הסרט ״אפס ביחסי אנוש״, הזכרתי את קצינת השלישות שבסרט – קצינה שהתקשתה להשתלט על החיילות תחת פיקודה.לא קשה להבין למה – היא מתייחסת לחיילות בזלזול, ולכן לא מצליחה לזכות בשיתוף הפעולה שלהן אלא לא פעם אפילו גורמת להן לפעול בצורה הפוכה בגלל הגישה שלה.

היא עצמה חולמת על קריירה צבאית ארוכת טווח – אבל חוסר ההתאמה בין החלומות שלה לבין היכולות הנמוכות שהיא מפגינה כמפקדת בולט מאוד, במיוחד למפקדים שלה, שלהם לא ברור למה היא לא מבינה את זה בעצמה.

בסופו של דבר, אחרי כמה אירועים שבהם התפקוד שלה כמפקדת רק הולך ומתדרדר – היא ״מועזבת״ מהתפקיד ונאלצת להשתחרר מהשירות הצבאי שלה, מה שגודע כמובן את האפשרות שלה לבנות קריירה צבאית.

---

איכשהו הסיפור הזה הזכיר לי את אחת החיילות ששירתה איתי תקופה מאוד קצרה, שאקרא לה מעכשיו ד׳.

גם ד׳ חלמה להיות קצינה, התקבלה לקורס קצינות – ועברה את הקורס הבסיסי שמשותף לכל החילות, ועברה לשלב השני, מה שמכונה ההשלמה החילית.

בחיל האוויר, לפחות בתקופתי, ההשלמה החילית שניתנה לחיילים בתפקידים לא קרביים כמו נשים, לרוב תאמה את המקצוע הצבאי שבו הם עסקו לפני היציאה לקורס הקצינים. כלומר מי שהיתה עובדת מבצעים היתה הופכת לקצינת מבצעים, מי ששירתה כפקחית טיסה במגדל היתה הופכת לקצינה במגדל, וכו׳.

היה הגיון מסוים בזה, כי לכל מקצוע היה בסיס מקצועי שנלמד כבר לתפקיד הלא פיקודי הבסיסי שהיה חשוב, ולפעמים היה קריטי. זה למשל היה בולט במיוחד בכל מה שקשור לתפקידי פיקוח טיסה במגדל – מכיוון שהפיקוח והתיאום בין המטוסים הוא מורכב במיוחד וקריטי לבצע אותו בצורה מדוייקת מה שדורש הרבה לימוד ותרגול – נוצר מצב למשל שנשים לא קצינות שמשרתות שירות צבאי סטנדרטי פשוט לא משרתות מספיק זמן כדי להגיע להסמכה הזו, ו״נתקעות״ בתפקידים הפחות נחשבים במגדל. קצינות לעומת זאת כן מצליחות להגיע להסמכה כי הן משרתות שירות קבע (אם יש להן את הכישורים והיכולות הנדרשים לכך כמובן), אבל אני מניחה שגם הן היו מתקשות להגיע להסמכה הזו אם הן לא שירתו כפקחיות טיסה במגדל לפני כן ולפחות עברו חלק מהמסלול.

לכן כנראה ד׳ המשיכה בהשלמה חיילית להפוך לקצינת מבצעים – אבל איכשהו היא הצליחה להכשל בשלב הזה של ההשלמה. אני זוכרת מאוד במעומעם שזה היה בגלל מה שמכונה ״משוב סוציומטרי״ שהוא בעצם פידבק מהמשתתפות האחרות בהשלמה שחולקות את דעתן על שאר המשתתפות, אבל אני לא בטוחה לחלוטין שזה היה המצב. סביר להניח שזה נבע משילוב של שני הגורמים הללו בכל מקרה.

לאחר הפסילה בהשלמה החיילית, ד׳ חזרה להיות חיילת ושובצה בתור עובדת מבצעים אצלנו בבסיס – אבל עדיין רצתה להלחם על היכולת שלה לחזור להשלמה חיילית ולהשלים את קורס הקצינות שלה. ייתכן שאם באמת התוצאות הסוציומטריות שלה לא היו טובות, היא קיוותה שייתכן שהשלמה אחרת עם הרכב משתתפות אחר (ואולי קצת הבנה מה גרם לה להכשל בסבב הקודם) היה עוזר לה להשלים אותה. אם הסיבות היו מקצועיות, אולי היא חשבה שהרקע שכבר היה לה היה מקל עליה לעבור שוב את ההשלמה בצורה טובה יותר הפעם.

ייתכן גם שהיא קיוותה אולי לקבל השלמה חיילית לתפקיד אחר, אולי כזה שנחשב לקל יותר – העיקר לסיים את קורס הקצינות.

אבל הערעורים שלה נכשלו שוב ושוב, וכל פניה נוספת היתה לגורם בדרגה נמוכה יותר ויותר.

במקביל, היא לא ממש הצליחה להשתלב אצלנו – כנראה כי היא לא ממש התאמצה להשתלב בגלל שהיא היתה בטוחה, במיוחד בשלבים הראשוניים של ההצבה שלה אצלנו, שהיא הולכת לעזוב בקרוב להשלמה חיילית נוספת. כמובן שזו היתה נקודה שבהחלט יכלה להראות על קושי אישיותי שעלה בקורס הקצינות בכל מה שקשור ליכולת לפעול מול אנשים בצורה טובה, במיוחד אם נראה היה שהיא לא ממש מבינה כיצד ההתנהלות הזו שלה יוצרת עליה רושם גרוע אצל כולנו אבל במיוחד מול המפקדת שלנו.

אותה מפקדת (קצינת המבצעים) ניסתה בתחילת הדרך להתחשב בד׳ ובוותק שלה (ובמעמד שלה כמי שהשלימה חלק מקורס הקצינות) – ולמרות שד׳ התחילה לשרת בתפקיד הכי נמוך במבצעים, היא זכתה לעבוד כעובדת משמרות, משהו שניתן רק לחיילים שעבדו בהסמכות המתקדמות יותר של המבצעים.

אבל כשהגישה של ד׳ לא השתפרה, המפקדת שלנו בהתחלה החזירה אותה לשרת כחיילת מן השורה שנשארת כל השבוע בבסיס (ולא כעובדת משמרות), אבל זמן מאוד קצר אחר כך ד׳ הועברה ליחידה אחרת.

מכיוון שהיינו מיודדות יחסית – ידעתי שזה לא היה להשלמה חיילית נוספת כי אם זה היה המצב היא היתה מספרת לי. מעבר לזה, כשאני סיימתי את השירות הצבאי שלי ונרשמתי לאוניברסיטה, הגעתי ליום הפתוח של החוג למדעי המחשב, ובמקרה אחרי הסיור שעשו לנו פגשתי בקמפוס את ד׳, שכבר למדה שם כסטודנטית – מה שהעיד על זה שהיא לא שירתה שירות קבע, מה שהיה נדרש ממנה בתור מישהי שסיימה קורס קצינות.

לפחות בשלב ז הרושם שלי היה שהיא היתה שמחה ומאושרת, וכנראה השלימה עם העובדה שהיא לא זכתה להיות קצינה, והמשיכה הלאה בחיים.

---

אני מודה שאחרי העזיבה שלה, קצת התגעגעתי אליה. באותה תקופה היו כמה חיילים לא נעימים ביחידה, צפונבונים שכנראה לא הייתי מגניבה מספיק בשבילם, שאחת מהן במיוחד התנכלה לי. כנראה העובדה שאותה חיילת לא סבלה את ד׳ רק חיזקה את הקשר בינינו, למרות שנראה היה שאנחנו מסתדרות לא רע בינינו גם בלי העידוד הזה מצידה.

כך כשהיא עזבה פתאום, החברות שלה חסרה לי. ובדיעבד כשאני חושבת על זה – למרות העובדה שהאווירה במבצעים השתפרה מאוחר יותר בשירות שלי, כשאותם חיילים ותיקים התחלפו בחיילים נחמדים יותר, ולמרות שנחשבתי לקראת סוף השירות שלי לאחת החיילות הנעימות ביחידה שכולם מסתדרים איתה – מעולם לא יצרתי את אותה רמת קשר חברי עם אף חיילת אחרת ביחידה כפי שהיתה לי עם ד׳. ולא פעם היו חברויות כאלו ביחידה, בין השאר כי הקשר שלנו עם שאר החיילים בבסיס היה מוגבל עד לא קיים, ולכן מגוון החיילות שיכולתי להתחבר איתן היה נמוך יחסית באופן די בולט.

זה נבע מהעובדה שכשהיינו במשמרת – לא היינו יכולים לצאת מהאיזור של המבצעים של הבסיס. אלו מאיתנו שנשארו בבסיס בסוף השבוע יכלו לצאת מהמבצעים לאכול צהרים בחדר האוכל או בערב אחרי שעת הסיום הרשמית של יום העבודה בבסיס ולבלות בשקם או הקולנוע, אני חושבת שלרוב לא ממש זכינו להכיר אנשים בבסיס מעבר לאלו שהיה לנו קשר יומיומי איתם כמו הפקידות של מפקד הטייסת ששירתו קומה מעלינו, עובדי המודיעין ששירתו איתנו במבצעים (רק שהם לא היו עושים משמרות), או פקחי הטיסה.