בשלב די מוקדם בתוכנית התיעודית של נטפליקס, המאמן הידוע לשמצה של ״לרדת בגדול״ בוב הארפר מודה באמת: הרזיה באופן נורמלי נובעת ברובה מאכילה בריאה. אבל לראות אנשים אוכלים סלט זה משעמם – וכדי ליצור תוכנית טלוויזיה מעניינת היה עדיף להראות את המאמנים צורחים על המתאמנים בזמן אימון.
והפער הזה כנראה הוא מה שגורם למה שנתפס כיום כרוב החסרונות של התוכנית – ההבדל בין מה שבאמת צריך כדי להרזות בצורה בריאה ובין הצורך של המפיקים ליצור תוכנית טלוויזיה דרמטית שתמשוך צופים. התוכנית לא חשבה בכלל ללמד את המתמודדים (ודרכם את הצופים בבית) איך לאכול כון ולהתאמן במידה – אלא בעיקר לגרום לסבל פוטוגני.
אבל בוב בעצם מצדיק את הצורך הזה ביחס ״דרמטי״ למתמודדים בכך שהתוכנית היוותה השראה להרבה מאוד אנשים בבית לעבוד הרבה יותר קשה למען ההרזיה והבריאות שלהם עצמם – ולכן בעצם מצדיק את ההתנהלות של התוכנית. למרות שבעצם לאורך חלק משמעותי מהקטעים שלו בתוכנית התיעודי של נטפליקס הוא אומר שזו לא ממש היתה החלטה שלו אלא בעצם זה מה שהמפיקים של התוכנית דרשו מהם המאמנים – כלומר שהאימונים בתוכנית יהיו כמה שיותר קיצוניים, שכמה שיותר מהמתאמנים יגיעו למצב שהם מקיאים את הנשמה מרוב מאמץ – ואם הם מתמוטטים פיזית ולא יכולים לקום, זה אפילו יותר טוב.
העניין הוא שלא פעם המתמודדים (אבל בעצם גם הצופים) היו תמימים ולא הבינו לעומק את ההבדל בין דיאטה טובה לבין טלוויזיה – במיוחד בתקופה שבה תוכניות המציאות היו חדשות על המסך, ורבים באמת האמינו שהן משקפות את המציאות. ולכן הצופים לא הבינו שהן מבוימות ואפילו מהונדסות ממש כמו כל תוכנית טלוויזיה אחרת כדי למשוך לתוכנית רייטינג כמה שיותר גבוה, גם אם התוצאה לא תהיה מיטבית עבורם בתור משתתפים או צופים.
בסוף הפרק השני של הסדרה התיעודית – המפיקים והמאמן בוב הארפר מתחילים לדבר על הרגע שבו הכל התחיל להתרסק סביבם, ו״לרדת בגדול״ הפכה מהתוכנית הזו שכולם אוהבים ויש לה רייטינג מעולה לתוכנית מושמצת ומתועבת.
בטלוויזיה האמריקנית יש ביטוי של ״לקפוץ את הכריש״. זה הרגע שבגלל בחירה לא נכונה של התסריטאים או של ההפקה (בין אם זו עלילה מוגזמת או החלפה או פיטורים של שחקן) – משהו בסדרה שמאוד מצליחה מתחיל להתקלקל בגלל תפנית לא סבירה בעלילה, ומסדרה שרק הולכת והופכת לפופולרית יותר ויותר היא הופכת לסדרה לא אמינה שמפסיקה להלקח ברצינות.
הביטוי מגיע מסדרה קומית בשם ״ימים מאושרים״ שהופקה בארה״ב בשנות החמישים ושבאחד מהפרקים שלה בשיא הפופולריות של הסדרה – אחת מהדמויות הראשיות של הסדרה עושה סקי מים ו״קופצת״ מעל כריש. הרגע הזה של הקפיצה הפיזית מעל הכריש שנתפסה בתור גימיק לא אמין סימנה את תחילת ההתדרדרות של הסדרה שנתפסה בתור גרועה מאז אותו פרק ואיבדה הרבה מאוד מקהל הצופים שלה אחרי הפרק הזה.
אמנם לא כולם מסכימים של״לרדת גדול״ היה רגע של ״קפיצה מעל הכריש״ – אבל בהחלט הפופולריות שלה (שלמשל התבטאה בכך שהופקו תוכניות דומות במדינות שונות, כולל בישראל, או בשיתופי פעולה של התוכנית בכלל ושל המאמנים בפרט עם מסעדות כולל מזללות מזון מהר) הפכה אותה למטרה הרבה יותר בולטת לביקורת – ואותה ביקורת היתה בסופו של דבר מה שהפך אותה לתוכנית מוקצה, גם אם היו לה עוד כמה עונות ואנשים שעל פניו שמחו להשתתף בה.
מבחינת המאמנים והמפיקים – ההצלחה הגדולה של התוכנית ברייטינג היתה מה שגרם לכך שהתוכנית נבחנה תחת מיקרוסקופ, וכל טענה נגדם קיבלה כותרות ענקיות ותשומת לב חסרת פרופורציות, שעד היום הם טוענים שלא היתה מוצדקת. המפיקים למשל עד היום טוענים שהתוכנית נתנה למתמודדים הזדמנות לשנות את חייהם מקצה לקצה בעזרת ההרזיה – בלי שהם בכלל מתייחסים לעובדה שה״הזדמנות״ הזו לפי לא מעט מחקרים (שידובר עליהם בפרק השלישי של הסדרה התיעודית) הרסה לאנשים את חילוף החומרים ולא אפשרה להם לשמור על ההישג לאורך זמן.
ואז בדקות האחרונות של הפרק השני, מציגים לנו מתמודדת בשם סוזאן מנדונקה Suzanne Mendonca שהשתתפה בעונה השניה – וידועה לשמצה (לפחות עבור המפיקים של התוכנית) כאחת המתמודדות הראשונות שיצאה נגדם בתקשורת, עד כדי כך שהם תבעו אותה על הדברים שהיא אמרה.
סוזאן מוצגת גם היא בתחילת הפרק השלישי של הסדרה השלישית באודישן שלה לתוכנית אי שם לפני בערך עשרים שנה פלוס מינוס – ובכך שגם היא נשמעה נואשת מאוד לרזות. חלק משמעותי מהבעיה שלה נבע מכך שהיא היתה שוטרת אישה שהרגישה שהשוטרים הגברים סביבה לא אוהבים לעבוד איתה כי היא אישה. אחרי תאונת דרכים בעבודה היא השמינה – והיא הרגישה שהרזיה תוכל לפתור את כל הבעיות שלה.
היא מספרת שהיא התחילה לאכול בריא יותר לפני התוכנית כדי באמת להיות בריאה יותר (שזו היתה הכוונה הראשונית שלה), עד שהמפיקים ששמעו על זה לא רק אמרו לה להפסיק, אלא אפילו אמרו לה לעלות עוד במשקל במקום. היא עצמה אומרת שאז היא עוד האמינה בתוכנית – אבל בדיעבד כשהיא כבר לא מוקסמת מהרעיון שהתוכנית נתנה לה (שרק דרכם היא תוכל לרזות) היא מבינה עד כמה המסר הזה מעוות – ובהחלט לא בריא.
והשאלה של סוזאן בעצם מלווה את כל הפרק השלישי: אמנם השמנה היא לא בריאה, אבל מה בעצם הגבולות הבריאותיים של ההרזיה, ומתי תהליך ההרזיה הופך להיות לא בריא – ואולי אפילו פחות בריא מהשמנה?
והמסר של סוזאן ברור: כשרוצים לעשות ״טלוויזיה טובה״, הנושא של הבריאות של המתמודדים לא ממש הופך להיות עדיפות גבוהה (או עדיפות בכלל) בתוכנית, וגם כנראה המחשבה על הבריאות של הצופים לא ממש עולה בראשם של המפיקים.
אבל כמובן שהמתמודדים עצמם וכנראה גם הקהל לא היו מודעים לזה, לפחות לא בעונות הראשונות.
התיירת המקרית 
השאלה שהצבת בסוף הפוסט שלך עקרונית לגמרי:
מתי השמנה הופכת ל-מחלה?
מתי הרזייה הופכת לסכנה בריאותית-ממשית?
אהבתיLiked by 1 person
אפשר להגיד שכל גדבר שמגיע לקיצון הופך להיות לא בריא – גם אם הקיצון נועד לתקן חוסר בריאות אחר. כלומר אם מישהו מאוד שמן הוא צריך להרזות, אבל הרזיה מהירה שגובלת בהרעבה או אפילו מהווה הרעבה היא לא בריאה גם אם היא נועדה לעזור למישהו מאוד שמן.
אהבתיLiked by 1 person
מסכים איתך לגמרי.
אגב, גם תרופות ההרזייה ללא תזונה נאותה, ופעילות גופנית אינן הכי מומלצות.
אהבתיLiked by 1 person
המטרה של תרופות הרזיה וניתוחי הרזיה היא לא לכפות על אנשים לרזות בכוח – אלא לאפשר להם להתרגל לאורח חיים בריא בלי להיות רעבים יותר מידי בצורה שתפריע להם. ויש אנשים שמבחינתם זו באמת עזרה – אבל יהיו תמיד כאלו שינצלו את ההזדמנות לבטל כמה שיותר את תחושת הרעב בלי להבין שהם אוכלים יותר מידי מסיבות שהן לא רעב.
אהבתיLiked by 1 person
התכנית עצמה והדוקו אודותיה לא ממש מעניינים אותי, כפי שאת יכולה לראות על סמך העדר התגובות שלי ברוב הפוסטים בנושא. אבל אני כן רוצה להתייחס למה שאריק כתב בתגובה שלו – נושא ההשמנה וההרזייה כשזה מגיע לקיצון. ואיך קובעים מתי זה מהווה סכנה בריאותית.
אני זוכרת שכשהייתי צעירה ו"רק שמנמונת", והתבאסתי על הגוף שלי, אמא שלי – שמצד אחד רצתה לשים מנעול על המקרר כדי למנוע בעדי לנשנש וקנתה לי בגדים רחבים וגבריים בגיזרה כדי לא "להבליט" את הנשיות "המתפרצת" שלי, מצד שני ניסתה לעודד אותי בכך שפעם "שמנמונת" זה נחשב יפה. הראייה – כל הציורים של רנואר למשל, הראו נשים עגלגלות וורדרדות…"בריאות". אני מניחה שבשנים שבהן היה קל מאד לגווע ברעב ולא היה שפע כמו היום, מי שהיתה מלאה נחשבה לבריאה.
כשהייתי בשנות העשר'ה המוקדמות שלי ה"הרואין שיק" נכנס חזק לאופנה, כל הנערות היו דקיקות וגם ללא חזה (צחקו על זה שכל מעצבי האופנה הם בעצם הומוסקסואלים שמעצבים את הדוגמניות כנערים צעירים). אני הייתי ההיפך הגמור – חזה גדול, בטן, ירכיים שופעות….לא "שמנה" מעולם אבל בהחלט לא תאמתי את המודל שהיווה את אידיאל היופי באותה תקופה. זה מאד השפיע עלי.
פעם דיאטניות היו אומרות לי שאם הגובה שלי 1.60מ' המשקל שלי צריך להיות 60 ק"ג.
היום כבר כמה שנים טובות יש את עניין ה-BMI, שמספק טווח משקל בהתאם לגובה, למין ולגיל. ייתכן שגם זו אופנה שתתחלף במשהו אחר.
אבל אין ספק שמעל ומתחת למשקל מסוים זה מקשה מאד על המערכות בגוף.
אהבתיLiked by 2 אנשים
תראי, גם BMI הוא לא מדד מושלם. ואני לא מדברת רק על אנשים כמו ארנולד שוורצנגר שלפי המשקל הפיזי הוא סובל מעודף משקל, אבל ברור שזה משקל משרירים ולא משומן.
מדברים גם היום על זה שיש למשל אנשים שה BMI שלהם תקין אבל הם פיזיוללוגית סובלים מהשמנה, כי בעצם יש להם מסת שריר נמוכה אבל יחסית הרבה שומן.
לגבי להיות שמנמונת – ברור שלא צריך להיות רזה סטייל הרואין שיק כדי להיות בריאה. זה משהו שמאוד תלוי מבנה גוף – יש נשים שמבנה גוף כזה בא להן באופן טבעי גם כשהן אוכלות כמ שצריך, לעומת אחרות שלא יהיו מסוגלות לרזות למבנה גוף כזה גם אם הן ירעיבו את עצמן.
מה שכן לאחרונה גיליתי שגם במאות שבהן היה נפוץ ״רעב״ – לא פעם מבנה הגוף הנשים עדיין היה אמור להיות רזה. למשל ברנסנס והלאה נשים לבשו הלבשנה תחתונה מאוד מגבילה כדי להחליק את פלג הגוף העליון שלהן כדי שהוא יהיה כמה שיותר רזה ובלי בליטות כדי להיות בקונטרה לחצאיות שהיו אז מאוד נפוחות. זה הגיע לשיא במהלך המאה ה 19 שאז נשים לבשו מחוכים ממש חונקים שלא אפשרו להן לנשום והן היו מתעלפות על ימין ועל זמאת (ואת בטח זוכרת מ״חלף עם הרוח״ כמה סקרלט אוהרה היתה גאה במותניים שלה שהיו רזים בצורה בלתי אפשרית), אבל גם לפני המחוכים היתה לנשים הלבשה תחתונה צמודה שגרמה להן להיות ״יותר רזות״, לפחות מתחת לבגדים.
אהבתיאהבתי
מעניין מה שאת כותבת, באמת.
אני חושב שבזמננו, חלק מהנערות שהצליחו להגיע ל-"לוק" של טוויגי [היום סבתא חמודה ושמנמנה] סבלו מהפרעות אכילה, או אנורקסיה. גם היום יש טוענים שדימויי הגוף שמוצגים בטיק-טוק, אינסטגראם או רשתות חברתיות מוטות בני נוער מעודדות הפרעות אכילה.
בטח את זוכרת את הדיון אודות הבובה שכל ילדה רצתה להיות כמוה, ברבי, שמידות גופה היו מנוגדות לכ היגיון ביולוגי אפשרי, ודחפו ילדות רות לנסות להיראות כמו "ברבי". ויש כמובן לתופעת ברבי השפעה עקיפה על ספר של טוני מוריסון בשם: עיניים כחולות, מ- 1970 שעוסק אומנם בשורשי היעדר בובה שחורה לילדים, ובעקיפין נוגע בעומק האלימות התרבותית.
אהבתיLiked by 1 person
אני חחחב לציין שכשאנחנו גגרנו בארה״לֹ בין אמצע 1986 לאמצע 1988 – היו כבר ברביות שחורות, וגם בובות כרוב שחורות (אם אתה זוכרת את האופנה). אני זוכרת את זה בעיקר כי היה ברבי עם שמלה מאוד ספציפית שגם אני וגם אחותי רצינו והיא איעשהו ״השיגה״ אותה קודם (אני לא זוכרת אם ההורים קנו לה כמתנה או שהיא הצליחה לרכוש אותה מדמי הכיס שלה) – והיתה לה מקבילה שחורה עם אותה שמלה (שהיו לה כוכבים זוהרים בחושך על החצאית) רק בצבע כחול במקום ורוד.
אהבתיLiked by 1 person
הספר של מוריסון התפרסם ב – 1970.
גם היום ישנה אפלייה וגזענות גלויה וסמויה
אבל הסםר של מוריסון בהחלט השפיע על חברת " מאטל" יצרנית הבובות.
אהבתיLiked by 1 person
אני לא חושב שמישהו מהמתמודדים היה תמים וחשב שכל המטרה היא לרזות באופן בריא. לגבי הצופים – לצערי אני רואה לא מעט אנשים אינטילגנטיים שמאמינים לתכניות הריאליטי
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שהם היו כל כך נואשים מלהיות שמנים והיו כל כך משוכנעים שלהיות רזה זה בהכרח בריא שהם לא חשבו על זה שתהליך ההרזיה היה לא בריא עד שהם התחילו לסבול מהתוצאות…
אהבתיLiked by 1 person