את הסרט ״החתונה היוונית שלי״ שיצא ב 2002 ראיתי בארה״ב, עם כמה חברות ישראליות שגרו בעיר גם הן. כולנו היינו בנות עשרים משהו, צעירות בכמה שנים מהגיבורה שהיתה בת שלושים (גיל שנשמע לנו מאוד מבוגר אז) – וכבר בסצנת הפתיחה של הסרט אבא שלה אומר לה ״את חייבת כבר להתחתן, את מתחילה להראות זקנה״. כמובן שכאבא יווני טיפוסי הוא אמר לה את זה מגיל 15 בערך, גיל שמבחינתו כאבא מסורתי היא אמורה כבר להיות מודעת ליעוד שלה – להתחתן עם גבר יווני, להביא הרבה ילדים יווניים לעולם – ולבשל לכל המשפחה הרבה מאוד אוכל יווני.
מה שנשמע כמו המציאות שרובנו הכרנו מהמשפחות שלנו – אם רק הייתם מחליפים את שם התואר ״יווני״ ב״ישראלי״. אבל באותה תקופה כולנו נהנינו להיות רווקות בנות עשרים משהו בהרפתקאה שבה זכינו לגור בארה״ב לתקופה כזו או אחרת עד שנחזור הביתה כדי למצוא חתן ולבנות משפחה, ובמובן מסוים לחיות את החיים ה״אמיתיים״ שלנו.
הסרט עצמו היה קומדיה רומנטית די סטנדרטית אבל אולי במובן מסוים היתה מציאותית קצת יותר משאר הסרטים בז'אנר. בחורה בת שלושים, לא נאה או מוצלחת במיוחד (בניגוד לשחקניות הנאות מאוד שלרוב ליהקו לתפקידי הרווקה), מרגישה מתוסכלת מהחיים שלה, במיוחד לעומת אחותה הגדולה המוצלחת (שגמובן היתה נשואה לגבר יווני ואמא לילדים). יום אחד היא מחליטה ללכת ללמוד כמה קורסים במכללה המקומית, ובדרך לשם עוברת מייקאובר שגורם לה להראות קצת טוב יותר (אבל כמובן שברמת הסביר) – ולמצוא חן בעיני הבחור שהיא התאהבה בו קצת בתחילת הסרט.
אז הם מתחילים לצאת בסתר – עד שהמשפחה שלה מגלה את זה, אבא שלה במיוחד מגיב מאוד קשה לעובדה שהיא יוצאת עם ״קסנו״ – כלומר גבר לא יווני. אבל בסופו של דבר המשפחה שלו מקבלת את בן הזוג שלה – והם מתחתנים בחתונה שכמובן המשפחה כולה מנהלת ביד רמה.
בסוף החתונה הגיבורה מבינה את החשיבות של החום המשפחתי הזה ואת האהבה שהוא מייצג, שנראה חריג מאוד בחברה האמריקנית – ועד כמה ההתנהגות של ההורים שלה בעצם נבעה מאהבה.
הסרט עצמו היה סרט מבוסס על חייה של מי שכתבה, ביימה וכיכבה בו – השחקנית הקנדית ממוצא יווני ניה ורדלוס – שהיתה נשואה במשך למעלה מעשרים שנה לשחקן איאן גומז ששיחק בסרט את החבר של בעלה. הזוג היה נשוי ללמעלה מעשרים שנה, ואחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים להכנס להריון – אימצו ילדה. אבל לפני כמה שנים הם התגרשו.
הסרט היה אמור להישאר סרט קטן ועצמאי, בין השאר כי לא היו בו שחקנים ידועים – רק מסתבר שריטה ווילסון, אישתו של טום הנקס, התאהבה בסרט ודאגה להפיק ולקדם אותו והוא הפך להיות להיט.
ייתכן שזה נבע מכך שווילסון עצמה היא אמריקנית ממוצא יווני, ומאוד גאה במוצא הזה.
לכן כשסרט ההמשך יצא לאקרנים ב 2016, ווילסון בחרה לשחק בו תפקיד קטן, לצד השחקן ג׳ון סטיימוס שגם הוא גאה במוצא היווני שלו. שניהם משחקים זוג שמצטרף לכנסיה היוונית אורתודוקסית שבה מתפללת בכל יום ראשון המשפחה המורחבת של הגיבורה – ושבה היא עצמה התחתנה.
כדי לתת סיפור מסגרת לסרט, יש בסופו חתונה – הפעם של ההורים של הגיבורה, שמתחתנים מחגד אחרי שהם מגלים שהכומר שחיתן אותם ביוון לא ממש חתם על הטופס הרשמי ובעצם הם ״חיו בחטא״ במשך כמה עשורים.
הסרט עצמו פחות מוצלח מהמקורי כי הוא די ממחזר את העלילה ואת ההומור האתני שהופך במהלכו לשחוק למדי. הוא מאוד מנסה להתאים את עצמו לגיבורה הבוגרת יותר שמתמודדת עם בת מתבגרת והורים שמזדקנים – אבל זה ממש לא עובד. היחידים שכנראה התלהבו אותו הם מעריצים וכנראה בעיקר מעריצות של הסרט המקורי שנקשרו לדמויות.
ואני והחברות שראינו יחד את הסרט כנראה כבר חיות חיים מאוד שונים מאלו של הגיבורה איתה כל כך הזדהינו ב 2002…
התיירת המקרית 