זה הנושא של השרביט החם השבוע.
אמנם בין השורות של הפוסט בשרביט מוטי כתב על כך שהדמות עצמה אמורה להיות מתה – אבל אני מקווה שהוא יסלח לי על כך שהאישיות שאני חושבת עליה לא מתה, אבל היא כן מהעבר, שלי לפחות. ובעצם מדובר על כמה דמויות ולא אחת – והרעיון השבוע עלה לי בעקבות שיחה שהיתה לי לאחרונה עם אמא׳לה לגבי מוזיקאים.
אני התחלתי את גיל ההתבגרות שלי אי שם לקראת סוף שנות השמונים, אבל עיקר גיל ההתבגרות שלי היה בשנות התשעים, במיוחד אם נתייחס לעובדה שבעשורים האחרונים גיל ההתבגרות גם נמשך כמה שנים לתוך שנות עשרים המוקדמות ולא מסתיים בהכרח בגיל 19.
בסוף שנות השמונים, המוזיקאים הפופולריים היו בעיקר להקות שבאנגלית כונו Hair Bands שהיו להקות רוק כבד ומאטל שהחברים בהן הסתובבו עם שיער ארוך ונפוח שדרש טיפוח יומיומי, ורבים מהחברים בלהקות הנ"ל היו מתאפרים. אבל עד כמה שהתיאור הזה נשמע מאוד נשי – החברים בלהקות האלו היו בסופו של דבר די מצ'ואיסטים. הם טיפחו תדמית מאוד קשוחה, והסיפורים על עולם המוזיקה שכולל בעיקר סקס, סמים ו(אולי קצת) רוקנרול (מידי פעם) כנראה הומצא על המוזיקאים האלו – כלומר "גבר גבר" מהסוג שכל אישה רוצה לשכב איתו, וכל גבר רוצה להיות כמוהו. לפחות בתיאוריה של אותה תקופה.
בסרט "רוק סטאר" שבו מככב מרק וואלברג מראה את אורח החיים הזה, שבו המעריצים היחידים של הלהקה שבאמת "נחשבים" מבחינת הלהקה (ויהיו אלו שיפגשו אותם מאחורי הקלעים או בכל סיטואציה אחרת) הן נשים צעירות ומושכות. כל שאר המעריצים (בין אם אלו נשים לא "הכי מושכות" ובין אם אלו גברים) נסבלים במקרה הטוב, ומקבלים יחס מזלזל במקרה הפחות טוב.
לפי הסרט, הדרך היחידה שבה הדמות של מארק שהיה מעריץ של הלהקה היתה מקרית לחלוטין. נוצר מצב שבו הלהקה העיפה את הזמר שלהם בגלל הנטיה המינית שלו, ודרך מעריצות מהסוג ה"נכון" הם מצליחים לגלות שהדמו של מארק הוא זמר מספיק טוב כדי להחליף את הזמר המקורי של הלהקה. הוא מצטרף ללהקה, ואחרי התלהבות הראשונית מבין שאורח החיים הזה לא בשבילו – אבל בסופו של הסרט הוא מבצע "תיקון" מסוים בכך שבמהלך הופעה הוא מתייחס בצורה טובה למעריץ שלו (עד כדי להזמין אותו לשיר איתו על הבמה), מחליט באמצע הופעה לעזוב את הלהקה – והופך להיות זמר רוק "רך" יותר.
המהפך לזמר רוק מסוג אחר ו"רך יותר" לא היה סתמי, כי הוא שיקף שינוי אמיתי שקרה ממש בסוף שנות השמונים או תחילת שנות התשעים מבחינה מוזיקלית, אבל כזה שהיתה לו השפעה גם מבחינה חברתית.
לפי הבינה המלאכותית, מי שהחליף את אותן להקות השיער המצ׳ואיסטיות היו בעיקר זמרים ולהקות שהורכבו מגברים שהיו "רגישים" ו"פגיעים" יותר, כאלו שלא היו מצ'ואיסטים – אלא היה להם חשוב להוות מודל של גבריות שמתמודדת עם הרגשות שלה.
היכולת הזו לכתוב ולשיר על רגשות במקום להתמקד התפקיד המוזיקאי שהוא ״גבר גבר״ בהחלט אפשר לגברים להבין שהם לא חייבים להיות מצ׳ואיסטים, ועל הדרך גם הפך את עולם ה״מעריצים״ לסובלני יותר, כי השיח סביב המוזיקאים התמקד בתוכן של השירים ולא בהיותם כוכבים כסמל סטטוס. לכן למשל גברים יכלו לחזור להיות מעריצים רצויים של ההקה, ולקבל יחס מכובד מצד היוצרים קכי הם העריכו את המוזיקה.
אבל זה לא בהכרח הפך את השירים לפרו נשיים. חלק מהיוצרים בהחלט היו פרו נשיים – למשל הזמר קורט קוביין מלהקת נירוונה היה ידוע כפמיניסט מאוד בולט. אבל עדיין, לא מעט מהמוזיקאים והיוצרים של אותה תקופה עדיין גילו יחס שלילי לנשים.
לדוגמא בשיר הזה, הזמר (וכותב השיר) יצא עם בחורה מבית עשיר, ובשיר עצמו הוא מאשים אותה בכך שהוא בזבז בגללה שנה שלמה, והאשים אותה שהחיים המשותפים שלהם היו שקר כי היא רצתה להיות איתו רק במעין קטע מגניב כזה של ״להיות אמיתית״. האם יכול להיות שהיה מרכיב כזה במערכת היחסים שלהם? יכול מאוד להיות שכן, אבל כמו בכל מערכת יחסים – כנראה גם היו לא מעט גורמים אחרים שהשפיעו על מערכת היחסים הזו וגרמו לה להכשל, כשחלק מהם היו באחריותו (ואשמתו) של הכותב:
או יש את השיר הזה, שיש לו היסטוריה מעניינת. הזמר / כותב השירים יצא במשך שנתיים עם השחקנית שרליז ת'רון, והיא זו שיזמה ממנו את הפרידה ממנו – כנראה בגלל חוסר מחויבות שלו לקשר. הוא כתב את השיר בתור ניסיון להחזיר אותה לזרועותיו, אבל עדיין מציג אותה בתור מישהי לא מושגת שפשוט מסיבה לא ברורה לא נענית לחיזורים שלו. וגם פה – כנראה שזו התחמקות מלקיחת אחריות על החלק שלו בפרידה ממנה:
יכול להיות שמבחינה רגשית, ההתנהלות הזו אופיינית לגברים צעירים מאוד בני עשרים וקצת, אבל כשהגישה הזו נשארת כשהכותב כבר בן שלושים פלוס ואפילו מבוגר יותר, זה כבר נשמע לא בוגר.
אבל היה גם זמרים וכותבים שלכאורה היו הרבה יותר עדינים ונחמדים, כאלו שבמקום להאשים את הנשים בבעיות – לוקחים על עצמם את הכשלונות שלהם. הם איכשהו תמיד לא מספיק טובים ואולי אפילו שבורים במובן מסוים. כמה מהם גם היו גברים ביישנים ומופנמים עם בסיס רגשי מאוד חזק – אבל גם לא פעם הם היו בעצם חסרי בטחון עצמי שכנראה עמד מאחורי התחושות האלו.
אבל גם הגישה הזו מייצגת יחס בעיית לנשים, כי היא מציגה אותן בתור קדושות או בלתי מושגות – ולא כדמות אנושית רגילה לחלוטין עם יתרונות וחסרונות משל עצמה:
כנערה או צעירה – סביר להניח שהייתי רוצה לפגוש את הזמרים האהובים עלי. אני חושבת שבתחילת גיל ההתבגרות, לא מעט נערות צעירות ״מתאהבות״ באותם זמרים כאופציה בטוחה יחסית ל״חבר״ – עד שהן מתחילות להתחבר לנערים בני גילן. הוא לרוב מציג את עצמו כמישהו בוגר משמעותית (לפחות מבחינה רגשית) מהנערים שהן ״זוכות״ להכיר בכיתה, וגם לרוב נראה הרבה יותר נאה מאוסף המחוצ׳קנים שהן מכירות בבית הספר.
אבל במקביל זה הוא בטוח ולא מפחיד דווקא כי הוא בלתי מושג, במיוחד אם מדובר על מישהו שהוא בכלל לא ישראלי.
אבל בהסתכלות אחרונית ממרומי גיל הרבה יותר מבוגר – ברור לי שמפגש כזה הגיל ההבגרות היה כנראה די טראומטי עבורי כנערה, כי הייתי ביישנית וחסרת בטחון במיוחד במצבים של היכרות מול מישהו שהייתי מאוהבת בו, וסביר להניח שאם הייתי מצליחה להגיד משהו – הייתי שותקת במבוכה או מגמגמת ויוצאת מהמפגש בתחושה שהבכתי או ביישתי את עצמי.
רק כדי שתבינו עד כמה הייתי אז ביישנית – בכיתה י״ב הושיבו לידי בכיתה תלמיד חדש שהגיע אלינו לבית הספר, והוא נראה חמוד בעיני. ויצא שבילינו שנה שלמה בישיבה אחד ליד השניה אבל לא החלפנו מילה בגלל שהתביישתי להודות בזה שהוא חמוד בעיתי, אבל גם פחדתי לשוחח איתו כדי שאם אני אגמגם או אגיד משהו מטומטם הוא לא יחשוב שאני מוזרה או משהו (למרות שמן הסתם השקט שלי גרם לבדיוק אותה תוצאה). זה לא שלא דיברתי עם ״בנים״ ואפילו היו לי כמה ידידים מהכיתה או בהתנדבות שלי במד״א, אבל זה קרה בעיקר מול כאלו שלא הרגשתי כלפיהם שם דבר.
אז תתארו לכם איך הייתי מגיבה מול מישהו שהוא מפורסם ושאני מעריצה ״על אמת״.
כמבוגרת אני כמובן הרבה פחות ביישנית והרבה פחות ״לא חברותית״, ומן הסתם הפסקתי להעריץ ״מפורסמים״, או לראות בהם בני זוג פוטנציאליים. אני כיום מקשיבה מוזיקה מתוך הנאה והערכה לכתיבה (הן של המילים והן של הלחן) ולא מתוך הערצה. במובן הזה – אם הייתי רוצה לפגוש מוזיקאי שאני מעריכה, סביר להניח שהייתי רוצה לפגוש אותו לשיחה מעמיקה.
במקביל לכך, המוזיקה וגם האמנים לא בהכרח התבגרו כולם בצורה ״טובה״. רבים מאותם אמנים שהיו ״ילדים רעים״ שנפגעו מהנשים נשארו אולי עם יכולת גבוהה לכתוב על הרגשות שלהם, אבל לא ממש פיתחו רגישות כלפי אנשים אחרים, וספציפית גם לא רגישות לנשים – וזה משהו שדיי משתקף מאוד טוב ביצירה שלהם, שנשארת ברמת בגרות של בני עשרים וקצת ליותר מידי עשורים אחר כך.
במקביל לכך נשים צעירות יותר היו רואות משהו מאוד רומנטי ב״להציל״ גבר צעיר ונאה שנראה פגוע – אבל מרבית המעריצות הללו התבגרו, וכיום רובן מבינות שזה לא משהו בריא או מציאותי, ושלרוב מדובר על מישהו שלא ממש רוצה להתבגר.
מצד שני הטיפוס השני, זה שלוקח את האשמה על עצמו – לרוב מתבגר בצורה טובה משמעותית (לפחות בעיני נשים), במיוחד אם הוא מטפל בעצמו ומתפתח כאדם, ואת זה כמובן אפשר לראות במוזיקה או ביצירה שלו ככל שהוא מתבגר.
כמובן המפגש עם האמן עצמו באופן אישי יכול להיות מאוד שונה ממה שאפשר היה לצפות רק מהיכרות עם הכתיבה שלו. כנראה שהרושם הראשוני שנוצר מהכתיבה לאורך השנים בהחלט יכול לשקף תכונות כאלו או אחרות שה״מעריצה״ מעריכה – אבל אי אפשר כמובן להניח שהרושם הזה יהיה בהכרח שווה ערך להיכרות מלאה עם האמן כאדם – או שהרושם החיובי יהיה הדדי. ומעבר לזהירות של כל אמן מפני ״מעריצה״ שמבחינתו היא פשוט אישה לא מוכרת (ויכולה להיות פסיכופטית או סתם מעיקה) – הוא נחשף לכל כך הרבה מעריצים ומעריצות שרוצים להתיידד איתו ברמה כמעט יומיומית שהסיכוי שהוא ירצה או אפילו יוכל לשוחח באופן אישי עם כל מי שמחפש את קרבתו (ואפילו אם נסנן את האנשים לכאלו שהוא עצמו מחבב) הוא אפסי.
וכמובן שאני מדברת פה על שיחה חד פעמית, ולא על יצירת מערכת יחסים מעמיקה וארוכת טווח יותר, בין אם מדובר על ידידות או על מערכת זוגית – שה נושא רגיש ונפיץ הרבה יותר.
אבל כמו שהבינה המלאכותית הציעה לי (ואני מסכימה איתה) – כנראה שהחיבור הזה ליצירה ולרגשות שהיא מעוררת (בעיקר הזדהות) הוא לא בהכרח שאיפה להפגש עם האמן עצמו ולהתיידד דווקא איתו, אלא יותר איזשהו סמן לאילו סוגי אנשים אני מתחברת, ואילו סוגי אנשים אני מחפשת כחברים (כשכמובן מדובר גם על נשים וגם על גברים).
לכן אני מניחה שאני לא בהכרח מחפשת להפגש עם ״אישיות מפורסמת״, אלא מתייחסת אל המושג יותר כאל דמות שהצורה שבה אני תופסת אותה בעצם משקפת איו תכונות אני מעריכה אצל אנשים – ומה אני מחפשת בחברים בחיים האמיתיים.
התיירת המקרית 