הסרט אמריקן ביוטי יצא כשהייתי באמצע שנות העשרים שלי. אני זוכרת שיצא לי לצפות בו לבד בקולנוע כשגרתי שלושה חודשים בוושינגטון ובא לי לצאת באחד הערבים. הלכתי לקולנוע הקרוב לבית, ובלי יותר מידי מחשבה שילמתי על הכרטיס בשטר של מאה דולר, מתוך מעין מחשבה אוטומאטית שכרטיס קולנוע בארץ עולה כמה עשרות ש״ח. כמובן שכרטיס בארה״לב עלה אז רק כמה דולרים ספורים, והמוכר קצת השתעשע על חשבוני.
הסרט שיצא בשנת 1999 (שנה שבה היו לא מעט סרטים טובים) מנסה להראות את השקר בחלום האמריקני. הגיבור של הסרט הוא גבר בתחילת שנות הארבעים שלו בשם לסטר ברנהאם שלכאורה חי את החלום האמריקני – הוא ואישתו עובדים בתפקידים יוקרתיים ומקבלים משכורת גבוהה, וחיים בבית גדול ויפה בפרברים של עיר גדולה כזו או אחרת. יש להם גם בת יחידה בת 16.
אבל מאחורי הקלעים – אין ביניהם יחסי משפחה בכלל. לסטר ואישתו לא ממש נמצאים בקשר בשום בחינה (רגשית או פיזית), והבת שלהם שונאת את שניהם.
מה שמציל כביכול את לסטר מהחיים הסתמיים שלו היא פנטזיה – על חברה צעירה של הבת שלו בשם אנג׳לה. ברגעים האחרונים של הסרט הוא כמעט זוכה לממש את הפנטזיה הזו, רק כדי לגלות ברגע האחרון שהיא בתולה, ובעצם ילדה ולא אותה אישה פתיינית שהוא פנטז עליה (ושהיא ניסתה להציג).
אבל הפנטזיה הבלתי אפשרית הזו נותנת ללסטר את המוטיבציה לשנות את החיים שלו בדרכים שכביכול נחשבות ללא מקובלות – החל מהתפטרות מהעבודה הרצינית שלו ומעבר לעבוד במזללת המבורגרים מקומית כפי שהוא עבד בתור נער (למרות שהסרט דואג להראות שהוא קיבל במסגרת הפיטורים תנאים לא רעים למשך תקופה די ארוכה שתאפשר לו להתאפס על עצמו), וכלה בעישון גראס עם הבן של השכנים שעברו לבית שלידם. הוא אפילו מתחיל לעשות ספורט – להרים משקולות ולהתחיל לרוץ.
וזה גורם לי לחשוב על חלקן של פנטזיות ביכולת שלנו להתפתח ולשנות דברים, ועל כך שלא פעם הפנטזיה מצדיקה את השינוי למרות שהיא לא מבטיחה שהתוצאות שלו יהיו בהכרח חיוביות כפי שאנחנו מקווים שהן יהיו.
אבל מצד שני, ההתבגרות שלנו מביאה את ההכרה בהבדל בין הפנטזיה לבין היכולת שלנו להגשים אותה – והתוצאה היא לא פעם שעם הגיל אנחנו נוטים לוותר על הניסיון להשתנות כי אנחנו פחות מאמינים בכך שהפנטזיה תתגשם, או לפחות לא במלואה ברמה שמצדיקה את המאמצים.
אבל אני חושבת שאולי הזכרון הכי חזק שלי מהסרט קרה בערך שש שנים אחרי שהוא יצא לאקרנים.
אי שם בסוף שנת 2005, שנה אחרי שחזרתי מארה״ב בנסיבות גרועות – זכיתי לחזור ולטוס לשם מטעם העבודה לסדרה של ביקורים קצרים, פשוט כי היה צריך את הידע שלי באתר.
לקראת סוף אוקטובר 2005 ידיד טוב שלי התחתן, וזה יצא בדיוק בתקופה שבה חזרתי מהביקור הראשון שלי חזרה בארה״ב. נחתתי בבוקר של יום החתונה, והייתי צריכה להגיע לעבודה כדי לאסוף את כרטיסי הטיסה שיחזירו אותי לביקור נוסף באתר יומיים אחר כך.
למזלי היו לי כמה שעות אחה״צ לנוח לפני שהייתי צריכה להתארגן לחתונה, וניצלתי אותן כדי לצפות בדי וי די של הסרט. אבל איכשהו נרדמתי באמצע הסרט, והתעוררתי רק אחרי שהוא הסתיים – והדי וי די ניגן את המנגינה הזו.
אני מניחה שהשילוב של האירועים המשמחים (החתונה של הידיד, הביקור בארה״ב, והביקור החוזר שעמד להגיע) גרם לי לקשר את המוזיקה עם שמחה.
כיום אני מבוגרת יותר משמעותית מהגיבורים של הסרט, והמסר שלו שבזמנו נשמע חדשני ומעניין היה כנראה נחשב כיום לקיטשי. המשחק בו טוב, אבל השחקן הראשי, קווין ספייסי, שהפך להיות כוכב גדול בעקבות הסרט, הפך לשחקן מצורע בהוליווד לאחר שהוא הואשם בהטרדה מינית של גברים צעירים בתעשיה.
וכיום רוב הסרטים שמופקים הם סרטי אקשן של גיבורי על (ולפעמים גם של גיבורות על מידי פעם), ואין כבר סרטים איכותיים כמו ״אמריקן ביוטי״ שמקבלים חשיפה כזו כסרט קולנוע פופולרי.
וזה קצת עצוב.
התיירת המקרית 