זה הנושא של השרביט החם השבוע.
אני כבר די כתבתי על הנושא בפוסט הזה (ואם הייתי יודעת שזה הנושא החם השבועי כנראה שהייתי דוחה את הפרסום שלו).
אבל אני מודה שמשהו בביטול של החג הזה, לפחות מבחינת המשפחה שלנו (הורים, אני, אחי, אחותי והגיסים והנכדים), גרם לי להיות די עצובה.
בעצם העצב הזה די התחיל עבורי בערך בתקופה שבה סבתא שלי הלכה לעולמה בסוף יולי 2022, בערך חודשיים וחצי לפני יום ההולדת המאה שלה. היא אמנם סבלה מאלצהיימר שהתדרדר מאוד מהר בשנים האחרונות לחייה והיתה סיעודית לחלוטין (ברמה שהיא עצמה היתה מעדיפה לוותר עליה), אבל מעבר לעצב של המוות עצמו פתאום הבנתי עד כמה ההורים שלי כבר ״מבוגרים״.
אני לא חלילה מצטערת על כך שזכיתי שתהיה לי סבתא עד סוף שנות הארבעים שלי – אבל אני בהחלט חושבת שאולי במובן מסוים זה מנע ממני לחשוב על כך שההורים שלי כבר רחוקים מלהיות בגיל העמידה או זקנים יחסית צעירים, אלא שהם הפכו כבר לזקנים מספיק כדי להיות לא בריאים וברמת תפקוד שרק הולכת ויורדת עם השנים.
רק כדי לסבר את האוזן, אבא שלי בן 81 ואמא שלי תהיה ביולי הקרוב בת 79. אולי גם שווה לציין פה כרקע שאני הבת הבכורה, ויש לי אחות שצעירה ממני בשלוש שנים ואח שצעיר ממנה בשש שנים.
ב 2001 כשעברתי לארה״ב, הרעיון שאפספס חגים עם המשפחה לא ממש הפריע לי. אבא שלי היה אז בן 56 ואמא שלי בת 53 – גילאים שאני בעצם כבר קרוב אליהם כיום. מבחינתי היה די בטוח שהם יהיו שם כשאני אחזור ונוכל לחדש את המסורת המשפחתית כמו שהיתה פעם.
ובאמת למשך כמה שנים זה באמת היה המצב – אני, אחותי ואחי היינו מגיעים מידי פעם להורים לסופ״ש, בתדירות והרכבים משתנים, ומבלים אותו איתם. וכמובן שכולנו היינו מגיעים אליהם לחגוג את החגים באופן קבוע – אלא אם היינו מידי פעם נוסעים לדודה שלי בצפון, או שאחיה ו / או אחותה של אמא שלי היו מגיעים לחגוג אצל ההורים שלי.
אבל בערך 4 שנים אחרי שחזרתי, אחותי הכירה את מי שהפך כמה חודשים אחר כך לבעלה – וכשהקשר הפך להיות רציני היא כמובן התחילה לחגוג יותר ויותר מהחגים יחד עם המשפחה שלו, וכך גם אחי כשהוא הכיר את אישתו ואז התחתן כמה שנים אחרי אחותי. וכמובן שעם הזמן והילדים כבר אין להם זמן וכוח לנסיעה מהמרכז לירושלים בתדירות גבוהה כך שההורים שלי בקושי זוכים לראות את הנכדים. ובעצם גם הנכדים התבגרו בינתיים, ום להם אין בהכרח עניין לנסוע לסבא וסבתא ששם אין להם ממש חברה.
ואני מניחה שחבל לי קצת על כולנו.
למשל על ההורים שלי, שהפכו לסבא ולסבתא רק בגיל 65 וכמעט 63 בהתאם. ואולי גם אני מרגישה קצת אשמה על זה כי אני בחרתי שלא להתחתן ולא להביא ילדים לעולם, ואז גם אחי ואחותי התחתנו רק סביב גיל 30 (אחותי קצת אחרי, אחי קצת לפני) ואז נוצר פער כזה.
או למשל על האחיינים והאחיניות שלי שבניגוד אלי לא יזכו להנות מסבא וסבתא עד גיל מבוגר יחסית כמוני – אבל גם שהם יזכו לבלות פחות עם סבא וסבתא בגלל כל מיני מלחמות ומגיפות.
התיירת המקרית 
תוחלת החיים היום ארוכה. נכון שלא תמיד מספקת חיים איכותיים אבל עדין ארוכה.
שבוע טוב ורגוע.
אהבתיLiked by 1 person
מ זו תוחלת חיים ארוכה? שמונים פלוס? אבא שלי בן 81 ואמא שלי תהיה עוד כמה חודשים בת 79…
אהבתיאהבתי
ארוכה משמעה שהם גם יכולים להגיע לגיל 90 בנחת מה שפעם לא היה עולה על הדעת. לכן יש זמן לעשות דברים שונה.
אהבתיLiked by 1 person
תיאורטית כן, אבל מעשית זה לא תיד קורה, במיוחד לא בבריאות מלאה ושלמה.
אהבתיאהבתי
בהחלט עצוב.
אני מהרהר רבות על ענין ההורים הזקנים, הזמן שנותר להיות אתם יחד.
אני רואה את מערכות היחסים שלנו עם נכדותינו/נכדינו, נזכר באהבה העמוקה שלי לסבתי ע"ה ומבין כל דבר שכתבת בפוסט הזה שלך.
ובכל זאת – חג שמח
אהבתיLiked by 1 person
אולי במובן מוים הבעיה היא גם המרחק שלהם מהנכדים והעובדה שאין להם את האפשרות להתראות איתם בתדירות גבוהה. אני רואה כמה קל למשל לילדים של אחותי להפגש עם ההורים של גיסי (או עכשיו עם אמא של גיסי בלבד) בגלל שהם גרים באותה עיר…
אהבתיאהבתי
65 ו-63 זה לא כל כך מאוחר להיות סבים/סבתות אבל באמת עצוב שאתם לא נפגשים הרבה ושהם כמעט לא רואים את הנכדים
אפשר לקשר לנושא החם גם רשומות קשורות שנכתבו לפני שהוא פורסם 🙂
אהבתיLiked by 1 person
הרבה מהבים והבתות שאני מכירה הפכו לסבים וסבתות בשנות החמישים שלהם…
אהבתיאהבתי
מאד הדהד לי המשפט שכתבת לגבי העובדה שלקחת כמובנת מאליה את העובדה שתזכי לראות את הורייך כשתחזרי ארצה. במציאות כמובן ההסתברות שהם עדיין יהיו שם כשתחזרי היתה גבוהה אבל את יודעת – הכל עלול לקרות בחיים.
זה נכון שכאשר יש סבים מבוגרים נוטים לשכוח שגם ההורים מתבגרים…..
עצוב שאחיינייך לא זוכים לבלות עם הסבים שלהם כפי שאת זכית לבלות עם סבייך וסבתותייך. אבל ככה זה הרבה פעמים במשפחות.
לפני כמה זמן בת דודי ואני שוחחנו על היחסים השונים שהיו לנו עם הסבים/סבתות שלנו. אצלי אמא של אמא חיה איתנו בבית והיתה ממש כמו אמא. את הוריו של אבי הכרתי רק בתקופה שגרנו בלוס אנג'לס – במשך ארבע שנים – וגם אז זה היה פעם בשבוע במקרה הטוב ובמסגרת ארוחה משפחתית עם הדודים ובני הדודים כך שמעולם לא יצא לי להיות איתם אחד על אחד. והסבתא שלה מצד אמא שלה בכלל לא היתה טיפוס "סבתאי" ואפילו לא נתנה להם לקרוא לה "סבתא" אלא רק בשמה…ורוב הזמן טיילה בעולם עם בני זוג מתחלפים……
אני זכיתי בסבתא שהיתה לי וגם ילדיי זכו ביחסים שהיו להם גם עם הוריו של T, אותם יצא להם לראות הרבה, וגם עם הורי – למרות שחלק מהזמן הם חיו בחו"ל ולא היו בקשר רציף
אהבתיLiked by 1 person
למען האמת אבא שלי חטף התקף לב קל מאוד כשגרתי בארה״ב – כזה קל שכשהוא הגיע לחדר מיון הופא אמר לאמא שלי בתד שלדעתו מדובר על התקף חרדה אבל הוא יעשה לאבא שלי א.ק.ג. ליותר בטחון…
אני שמחה שלך ולנכדים יצא לבלות כך עם סבים וסבתות.
אהבתיאהבתי