"ולא נותר אף אחד"

"ולא נותר אף אחד" הוא אחד הספרים הידועים של הסופרת אגאתה כריסטי, אם לא הידוע ביותר. הוא נחשב לאחד הספרים הטובים שלה, אם לא הטוב ביותר, עד כדי כך שלעיתים חובבי כריסטי ממליצים לא להתחיל את קריאת הספרים שלה דווקא איתו כי כל הספרים האחרים שלה יהיו מאכזבים.

אזהרת ספויילרים: מנקודה זו אני הולכת לכתוב על כל מיני פרטים בעלילה של הספר. בהתחלה אני נותנת רקע כללי – אבל אחרי אזהרה מפורשת אני הולכת לדון בכל פרטי העלילה. חוב לציין שרבים (כמו המבקרת הנ״ל) אוהבים לקרוא בספר גם כשהפרטים ידועים כי הוא כתוב כל כך טוב, אבל אני מניחה שהקריאה הראשונית היא עדיין מיוחדת. זה לא שאני הולכת לגלות את העלילה לפרטי פרטים, אבל יכול היות שאגלה פרט כזה או אחר שתעדיפו לגלות לבד. אז אם זה מפריע לכם – לכו לקרוא את הספר ואז תחזרו.

הספר נכתב במקור כספר לא תקין פוליטית ושמו הבריטי היה ״עשרה כושים קטנים״ (ובגרסא האמריקנית ״עשרה אינדיאנים קטנים״, אינדיאנם במובן של התושבים המקוריים של יבשת אמריקה) – על סמך שיר שמהווה חלק משמעותי מהעלילה, או לפחות מכוון אותה. מכיוון שלאורך השנים ההתייחסות לשתי האוכלוסיות הנ״ל השתנתה, הספר ״תורגם״ מחדש במובן מסוים גם באנגלית ועכשיו מתייחס ל״חיילים״ במקום לכושים או אינדיאנים.

אגאתה כריסטי ידועה כסופרת של ספרי בילוש, אבל בספר הזה העלילה עצמה היא לא ״בלשית״ במובן הקלאסי של ״ספר של אגאתה כריסטי״. אין בו את אחד מהבלשים הידועים שלה – לא מיס ג׳יין מארפל הבריטית שאוהבת לחטט בענייני אחרים וכך מצליחה לפתור תעלומות, ולא את הרקול פוארו, הבלש הבלגי שיצא לפנסיה אבל עוזר מידי פעם למשטרה הבריטית לפתור תעלומות בכך שהוא בוחן את הנושא בהגיון, ואז מאשים כל אחד מהחשודים ופוסל אותם, עד שהוא מגיע לפושע האמיתי ומוכיח את אשמתו.

אבל הסיפור הוא בהחלט תעלומה שהדמויות אמורות לפתור. והדמויות הן עשרה אנשים לכאורה אקראיים שמגיעים לאי מבודד אחרי שהם הוזמנו אליו בסיבות ונסיבות שונות – לנופש, או כעובדים, או ככנס מחזור כזה או אחר. ואז אחרי כמה שעות של אוכל מעולה ומשקאות אבל ללא מפגש עם מי שהזמין אותם – הם מגלים שלא ממש ברור מה הולך באי, ובמקביל עולה נגדם איום ממשי. הם אמורים לחקור בדיוק מי ומה גורם את האיום הזה כדי לעצור אותו – אבל כפי שהכותרת של הספר (ושל הרשומה) מעידים, המגמה לא ממש לטובתם.

ופה בדיוק נכנס המשחק הזה של הפסיכולוגיה של הדמויות והחלק שלהם בתעלומה, מה שהופך את הספר למרתק.

החלק הבא כולל ספויילרים קשים ורציניים מאוד למי שרוצה להמנע מהם

כמה שעות אחרי שהאורחים מגיעים לאי, הם מתכנסים לארוחת ערב ומשקאות – ואחרי הארוחה תקליט מתחיל להתנגן. אבל הוא לא מנגן מוזיקה אלא נאום שבו האורחים ״מואשמים״ בכך שכל אחד מהם הצליח לבצע רצח – בלי לשלם את המחיר המוסרי והחוקי עליו. למשל הבחור הצעיר והנאה דרס מישהו בתאונת פגע וברח ומעולם לא נענש עליה, השופט המכובד דן איש חף מפשע לעונש מוות, ואישה שהיתה אומנת של ילד קטן שלחה אותו לשחות הרחק מהחוף כדי לגרום לו לטבוע (ואז עוד התחזתה שהיא מנס להציל אותו) – ואז שאהובה שהיה קרוב משפחה שלו יקבל את הירושה שהילד היה אמור לקבל.

ואז האוחים גם מגלים שומדת להתחיל סערה שתמנע מהם לעזוב את האי ביומיים שלושה הקרובים.

ומשם הם מתחילים למות אחד אחד. הראשון שמת הוא אותו צעיר שביצע תאונת פגע וברח, שהאשמה שלו היתה כביכול הקטנה ביותר, וסדר הרציחות מתבצע לפי רמת החומרה של הפשעים. אבל במקביל צורות המוות תואמות שיר על ״עשרה חיילים קטנים״ (או במקור – עשרה כושונים קטנים) אחד על אחד. המטרה של כל זה היא כמובן פסיכולוגית – ככל שהפשע חמור יותר, כך הוא יבלה יותר זמן עם רגשות האשמה שלו לגבי הרצח.

בתחילת הסיפור האורחים כמובן מכחישים את הפשע שנטען לגביהם – אבל במקביל גם מניחים שרוצח שברח מכלא באיזור הגיע גם לאי והוא זה שרוצח את האנשים. אבל אף אחד לא מצליח למצוא אדם נוסף באי מלבד האורחים עצמם – והם לא ממש מצליחים להבין מי מביניהם הרוצח. אפילו כשנשארים שני האורחים האחרונים באי (גבר ואישה) – שניהם מאשימים אחד את השני בכך שמי שעומד מולו או מולה הוא הרוצח.

האישה מצליחה להיות השורדת האחרונה – וכשהיא עולה לחדר לנוח אחרי שהיא מרגישה בטוחה כאדם היחידי באי, היא מגלה בחדר שלה לולאת חבל וכיסא מתחתיה, והיא תולה את עצמה כפי שמתואר בשורה האחרונה של השיר:

One  Little Soldier Boy left all alone; He went and hanged himself and then there were none. 

ואז לכאורה הבית ריק לחלוטין, וכך גם המשטרה מוצאת אותו כשהיא מגיעה אחרי סוף הסופה, ולבלשים אין מושג מה בדיוק קרה.

רק כסוף דבר – מתגלה שהשופט היה בעצם הרוצח שארגן הכל. הוא היה מבוגר וזמן קצר לפני כן הוא אובחן כחולה סרטן (מחלה חשוכת מרפא באותה תקופה), והחליט לנצל את ימיו האחרונים כדי לנקום בפושעים שמעולם לא נענשו. כך הוא אסף את האורחים, חקר אותם, והצליח לגרום להם להגיע לאי.

המשטרה היתה אמורה לגלות את זהותו משתי סיבות: הראשונה היא השורה שמקבילה לרצח שלו בשיר מתייחסת למושג ״red herring״ (כלומר דג מליח אדום) שבאנגלית משמעותו רמז שקרי ולא נכון. הסיבה השניה היא שהרצח שבו הוא הואשם לא היה רצח, ואותו אדם שהוא דן למוות באמת היה אשם.

---

בכל ספרי רמח והמסתורין של אגאתה כריסטי יש הגיון מסודר והרבה מאוד רמזים לאורך הספר שמובילים בסופו של דבר למסקנה הראויה.

אבל יש משהו קצת מאוס בדמויות הבלשים שהיא המציאה – ובעיני הרקול פוארו הבלגי, עם הגינונים היותר מידי מוקפדים שלו היה מעצבן במיוחד. אבל לא פעם הספרים שבהם הם מככבים דומים קצת יותר מידי אחד מהשני, והופכים פחות או יותר לאותו סיפור רק עם שינוי קל בדמויות ובאווירה.

בגלל זה הספר הזה כזה מיוחד – מצד אחד העלילה בנויה בצורה מדויקת ומדוקדקת עד לרמת הפרטים הכי קטנים, אבל מצד שני אין פה בלש שבונה את העלילה או משחזר אותה בכוח, אלא הסיטואציה בעיקר מושפעת מהפסיכולוגיה של הדמויות עצמן.

כמו למשל הדמות של האומנת שגרמה למותו של הילד שבו היא טיפלה בטביעה, שהיא הדמות האחרונה למות. הסיטואציה המוזרה בסופו של דבר גורמת לה להודות, גם אם מדובר בוידוי רק בינה לבין עצמה, בכך שהיא רצחה את הילד. ואז מאוד טבעי לה להרוג את עצמה בתליה כעונש עצמי.

האם זה היה קורה ללא התהליך הפסיכולוגי שאותו היא חוותה באי? ומה אם השופט לא היה מארגן לה את לולאת החבל שבעזרתה היא תלתה את עצמה? זו שאלה שבעצם נשארת פתוחה זמן רב עם הקורא.

ואז גם יש את הדמות של השופט: מצד אחד הוא מייצג את הצדק המוחלט – אבל מצד שני האם אנחנו תומכים בענישה מהסוג הזה, שבו הוא בוחר קורבנות ומעניש אותם ללא משפט וללא זכות להגנה? או שאולי הכנה לא פעם יכולה למנוע את הצדק מלהעשות?