לוותר על הכסף או לא לוותר על הכסף, זו השאלה

בתקופה שבה עדיין עבדתי, התחלתי לקחת כמה קורסי צילום.

כמו שהקוראים הקבועים יודעים, אני אוהבת לצלם. ולפני כמה שנים, קיבלתי מייל מהחברה הגיאוגרפית (שאיתה טיילתי ב 2016 ברכבת הטרנס סיבירית) הודעה על קורס צילום שנפתח בשיתוף פעולה איתם.

הרקע של המייל היה קצת מורכב: הצלם זיו קורן וכמה צלמים שהוא מכיר ומעריך מוציאים כבר לא מעט שנים טיולי צילום שמודרכים על ידים בכל רחבי העולם. אבל עם השנים הם גילו שמגיעים להם לטיולים לא מעט צלמים חובבים שאין להם בכלל רקע טכני טוב בצילום – הם אולי מגיעים עם מצלמות מפוארות ומתקדמות, אבל משתמשים בהן בצורה אוטומאטית בשיטה של ״הצבע וצלם״ בלי לנצל את היכולות המלאות של המצלמות כדי לקבל צילומים טובים יותר מבחינה טכנית, הרבה לפני שהם בכלל מגיעים לצד היצירתי של הצילום.

לכן הם החליטו לפתוח בית ספר לצילום כדי לתת לצלמים המתחילים את הרקע התיאורטי הזה לפני הטיולים, ובנוסף אולי לפרסם את המסעות לאותם אנשים שיגיעו לקורסים בלי קשר או ידע מוקדם לגבי המסעות. אני מניחה שהחיבור לחברה הגיאוגרפית נבע מכך שכנראה גם המסעות שלהם מתבצעים בשיתוף פעולה עם החברה.

הקורס הבסיסי היה מעניין ומסתבר שהייתי לא רעה בכלל בקטע הטכני של הקורס – אבל הרגשתי שמבחינה יצירתית פשוט לא באתי לידי ביטוי. אני מניחה שחלק מזה נבע מהעובדה שלא פעם בתרגילים צילמתי כדי להשיג את הטכניקה הנדרשת בלי לחשוב על הפן היצירתי של הנושא והצילום.

וחלק אחר של ה״בעיה״ נבע מזה שאני מצלמת צילומים בטבע – לעומת הצלמים שהעבירו לנו את הקורס שעסקו ברובם המכריע בתחומים שקשורים ל״צילום אנשים״ כמו צילום חדשות, צילום לכתבות (שלא פעם דורש לדעת איך לצלם פורטרטים), צילום דוקומנטרי – ומה שקרוי צילום רחוב.

ולמי שמתעניין, אלו ההבדלים בין צילום רחוב לצילום דוקומנטרי.

החלטתי להמשיך עם כמה קורסים וסדנאות ששילבו לפעמים טכניקה – אבל ברובם עסקו בצילום רחוב או צילום דוקומנטרי. באופן רשמי רציתי להרחיב את האופקים שלי בכל מה שקשור לצילום מסוגות שונות – אבל חלק מזה גם נבע ממעין צורך תחרותי להוכיח שאני צלמת טובה כמו שאמרו לי כל השנים.

ומידי פעם באמת יצאו לי תמונות טובות, אבל לרוב הייתי בין התלמידים היותר חלשים בקבוצה. וזה בלט במיוחד בשתי סדנאות קצרות שעשיתי – שכללו יציאה לשטח לצילומים ואז ביקורת עבודות יום לאחר מכן.

באחת מהן פשוט לא הבנתי את המטרה של התרגיל – והגשתי תמונות שבכלל לא היו קשורות למטרה שלו. בקורס המשך שעשיתי בחברה אחד המדריכים העיר הערה שנשמעה כאילו השמועות על ה״קלולסיות״ שלי באותה סדנה רצה בתור בדיחה משעשעת למדי בין המדריכים.

בסדנה השניה זיו קורן הצטרף למפגש שבו ערכנו ביקורת עבודות, ובמקרה הוא עלה למפגש (בזום) בדיוק כשאני הצגתי את הצילומים הלא ממש מוצלחים שוב שלי – והוא נאם איזשהו נאום שבין השאר היה לו חשוב לציין ש״לא לכל אחד יש כשרון לצילום״. איכשהו התזמון של הנאום בדיוק בזמן הביקורת עלי פלוס העובדה שהוא החמיא לכמה מהצלמים אחרי הרגיש כאילו הוא דיבר עלי ספציפית.

אמנם המשכתי בעוד קורס או שניים אחרי האירוע הזה – אבל אז קרה ״המקרה״.

בשלב מסוים, נפתח בבית הספר קורס חדש לטכניקות צילום מתקדמות – ואני מיד נרשמתי אליו ואפילו שילמתי את דמי הלימוד.

אבל אז שאלתי את עצמי: האם אני באמת רוצה ללמוד את הקורס הזה? הרי שניים מהמדריכים הם זיו קורן והצלם שהעביר את הקורס שבו זיו לכאורה העביר עלי את הביקורת על חוסר הכשרון – האם אני באמת רוצה ללמוד שוב עם מורים שלא ממש מאמינים ביכולת שלי ולכן אולי גם לא ממש ישקיעו בלקדם אותי אלא יעדיפו לעבוד עם צלמים שיש להם בעיניהם פוטנציאל?

הבעיה היא שבשלב זה – כבר לא יכולתי לבטל את ההרשמה אלא רק לדחות אותה לסבב הבא של הקורס (או להשתמש בדמי הלימוד לקורס אחר). אבל אני כל הזמן דוחה את זה כי נמאס לי להיות התלמידה החלשה בכיתה באופן די קבוע – וכמובן שאני גם חוששת שאני מושא לבדיחות בין המדריכים.

מצד שני, התשלום שלי עדיין לא הוחזר לי, ואני מניחה שיש גבול לכמה אני יכולה לצפות שהחברה ״תזכור״ שיש לי יתרה.

ובנוסף, אני מרגישה שיש כמה קורסים שעל פניהם נשמעים לי מעניינים. למשל לפני כמה ימים קיבלנו הודעה על זה שיש קורס שמשלב את היכולת לכתוב טקסט משולב עם צילום – ואת הקורס מעבירים צלם עיתונות ועיתונאי והוא למשל יכול להיות מאוד רלוונטי לכתיבת פוסטים בבלוג או ברשתות חברתיות.

אבל כל תוכנית העבודה של הקורס סובבת סביב צילום דוקומנטרי – ובסביבה עירונית, כלומר צילום דוקומנטרי של אנשים, שזה משהו שאני כנראה ממש לא מוצלחת בו, מה שכמובן יכול להיות לא רק מתסכל אלא גם יפגע ביכולת שלי ללמוד בקורס…

הטיול לאלסקה – Top of the world highway

ביום שבו עזבנו את Dawson City, גם עזבנו את קנדה בפעם האחרונה בטיול הזה, ועברנו את הגבול חזרה לארה״ב – וספציפית לאלסקה.

כדי להגיע לעיר הבאה בטיול שלנו, היינו צריכים לנסוע בכביש בשם Top of the world highway – אחד מהכבישים עם הנופים היותר יפים בטיול.

מעבר הגבול שבו עברנו בין המדינות שנקרא Poker Creek – שהוא מעבר הגבול הצפוני ביותר ביבשה בין קנדה לארה״ב (למרות שאין לי מושג איפה עובד מעבר גבול שהוא לא יבשתי צפונית לנקודה הזו). מדובר על מעבר גבול יחסית קטן – כזה קטן שבו האמריקנים והקנדים יושבים יחד במרחב משותף, למרות שבדיוק בגבול יש שינוי שעות: אלסקה שהיא מערבית יותר נמצאת שעה אחת אחורנית מאשר קנדה.

גם הפעם מעבר הגבול שלנו היה קל יחסית – המדריכים אספו את הדרכונים שלנו, העבירו אותם לנציגים הרשמיים – ואז החזירו אותם אלינו, ורק רצו לפגוש פנים מול פנים שניים או שלושה מטיילים ועלו על האוטובוס כדי לראות על מי מדובר, כנראה כבדיקה מקרית כדי לוודא שבאמת האשימה שהעבירו להם אמיתית.

כאן היתה לנו בדיחה קצת משעשעת: אחד המטיילים בקבוצה היה מדריך יוגה מספרד, שהציג את עצמו בשם הודי. אבל מן הסתם בדרכון הופיע השם המקורי שלו – ובמקרה הוא היה אחד האנשים שנבחרו על ידי הצוות במעבר הגבול לעבור יחד על הדרכון שלו, ולאף אחד לא היה מושג למי הם מתכוונים כשהם קראו לו בשם המקורי שלו…

בנקודה הזו אפשר גם להחתים את הדרכון עם תמונה של אייל הצפון – משהו קצת מגניב שרובנו רצינו. בפעם הקודמת שעברנו במעבר הגבול הזה המדריכים כבר דאגו מראש שהדרכונים שלנו יוחתמו, אבל הפעם המדריכה אמרה את זה כבדרך אגב, כנראה בהנחה שזה לא יעניין אותנו – ולהפתעתה רובנו, אם לא כולנו, רצינו את התמונה בדרכון.

חגיגות יום הולדת

כדי לחגוג את יום ההולדת העגול שלי, ההורים שלי התעקשו להזמין את כל המשפחה למלון לשישי שבת. אני מודה שאני פחות מתחברת לנופשונים כאלו, אבל להורים שלי היה חשוב לחגוג ולכן ״זרמתי״ עם זה.

כפי שניתן להבין כבר בילינו בעבר בנופשונים שכאלו – לא פעם בים המלח (שאבא שלי מאוד אוהב) אבל בשנים האחרונות גם באיזור החוף (תל אביב ונתניה) שהיו מאוד מוצלחים.

הפעם בחרנו בתל אביב מלון שהיה אמור להיות איכותי ומעולה – ולמרות כל זה פשוט כולנו הצלחנו להתעצבן על ימין ועל שמאל.

קחו לדוגמא את ארוחת שישי בערב.

חיפשנו בנרות מסעדה שתהיה במרחק הליכה סביר מהמלון, כי בכל זאת אנחנו עם ארבעה ילדים בגילאים משתנים ונטיה לאהוב רק מאכלים מסוימים (ששונים מילד לילד) כשאחת מהן רגישה לגלוטן. היתה גם חשיבות לנושא ההליכה ברגל כי חניה בתל אביב היא סיוט ולכן אחרי שמצאנו חניה ליד המלון לא רצינו לוותר עליה בקלות.

אבל לא היתה מסעדה במרחק הליכה סביר עם תפריט שהתאים לכולנו (במיוחד לילדים), ואבא שלי החליט שיהיה הכי יעיל להזמין פשוט ארוחת ערב ב״מסעדת השף״ במלון שבה יש בופה בשרי עשיר שאמור היה להיות כולל הכל, ועלה קצת יותר (לפחות לפי מה שאבא שלי אמר) לאדם מארוחה של מנה ראשונה, עיקרית ושתיה במסעדה טובה. ולאכילה במסעדה של המלון גם יש יתרון נוסף שבו אנחנו לא צריכים לצאת בכלל מהמלון, לא צריכים להזיז את הרכבים – ויכולים לחזור יחסית בקלות לחדר כשבא לנו.

בשלב מסוים בתחילת הארוחה הגיע מלצר והתחיל לשאול בעיקר את הילדים אם הם רוצים שתיה קלה. עדיין היו כמה מבוגרים ליד השולחן, אבל שמתי לב למשל שאלי המלצר לא פנה – ואמרתי לעצמי שאולי כי ישבתי יחסית עמוק בשולחן די ארוך ולא הייתי הכי נגישה.

אבל כמה דקות אחר כך, כשאני לא הייתי ליד השולחן – התברר לכמה מהמבוגרים האחרים שבחבורה שהמשקאות הקלים שהמלצר הציע היו בתשלום נוסף, והוא לא ממש טרח להגיד את זה, והיתה תחושה שהוא מלכתחילה פנה לילדים כדי לקחת הזמנה כי הוא ידע או חשב שהם לא ישאלו לגבי העלות של המשקאות אלא יניחו שהם חלק מהעלות של הארוחה.

ברור ששילמנו עליהם כפי הנדרש, אבל התחושה היתה שבמיוחד בגלל העלות הגבוהה של הארוחה לאדם – לא היה ברור האם המשקאות הם חלק מהחבילה או לא, והיינו מצפים שהמלצר יתאם איתנו מראש את העובדה שהם בתשלום.

והיו כמה וכמה ״תקלות״ קטנות כאלו לאורך הסופ״ש. למשל צוות המלון סיפר שיש חניה בתשלום מתחת למלון – אבל לא סיפרו שהמקום בחניה מוגבל, כך שכשאנחנו הגענו יחסית מאוחר כבר לא נשאר בחניון מקום, והיינו צריכים למצוא חניה אחרת באיזור, שגם בחניונים שם תמחור החניה עקום (למשל התשלום נעשה משבע בבוקר ביום אחד לשבע בבוקר ביום השני, כך שעל 24 שעות שהן לא בדיוק משבע לשבע – משלמים על יומיים. והחניון צמוד למלון ששעות הצ׳ק אין והצ׳ק אאוט שלו כמובן שונות מאוד משעות הבוקר היחסית מוקדמות).

או למשל בשישי בצהרים ההורים שלי ירדו ללובי כדי לאכול משהו לצהרים כי הם לא הספיקו לאכול בבית לפני שהם נסעו לתל אביב – ומשום מה המלצרית שהושיבה אותנו באיזור הספות הניחה או קבעה שאנחנו רק רוצים לשתות משהו – ולכן אף אחד לא ניגש אלינו כדי לקבל הזמנה לאוכל במשך המון זמן, גם כשהם ניגשו כבר לשולחנות אחרים שבהם היו אורחים שהגיעו אחרינו.

עוד נקודה שמאוד הפריעה לנו היתה העובדה שלא היתה במלון בריכה, למרות שתיאור שלו באתר תיירות כזה או אחר העיד שיש בו שתי בריכות – אחת שפתוחה לחוף (וכנראה פתוחה רק בקיץ) ועוד בריכה פנימית מחוממת. אבל מסתבר שהבריכה הפנימית המחוממת כבר לא קיימת או לפחות לא פעילה. יש במלון ספא שיש בו למשל סאונות, אבל הוא בתשלום – ואני מניחה שעלות טיפולים שם גם לא זולה במיוחד. מעבר לזה, אין במלון שום ״פסיליטיז״ אחרים.

המלון עצמו לא היה נוראי בשום מובן – התקלות האלו היו כשלעצמן תקלות קטנות ופתירות בסופו של דבר. גם החדרים היו מעוצבים מאוד יפה (למרות שהם היו על הצד הקטן), והמלון היה נגיש מאוד לטיילת ולחוף. גם האוכל בחדר האוכל גם בארוחת הערב וגם בארוחת הבוקר היה איכותי ומגוון, והתחלף בתדירות גבוהה – ואם יש משהו שאהבתי זו היתה העובדה שלא היה שפע מוגזם מידי כפי שלעיתים יש במזנונים של מלונות, מה שעודד את רוב האנשים לא לאכול יותר מידי, וגם לא לבזבז אוכל יותר מידי.

בסופו של דבר כולנו נהנינו מעצם המפגש למרות כל התקלות – במיוחד האחיינים ששמחו לבלות יחד שלרוב לא יוצא להם לבלות יחד במהלך השגרה.

יש הסכם להחזרת החטופים

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שיש לשאלה הזו כמה פנים.

קודם כל – מבחינת שחרור החטופים, שגם פה יש לדעתי כמה תתי פנים שחשוב מאוד להתייחס אליהם.

קודם כל עולה השאלה עד כמה ישוחררו כל החטופים – או שאחד מהצדדים יחליט בשלב מסוים לפוצץ את העסקה. אמנם לביבי יש אינטרסים לעשות את זה (לא סתם סמוטריץ׳ ניסה לבנות על הסכם מול ביבי שבו יהיה שחרור חלקי של חטופים ואז חזרה למלחמה), אבל גם החמאס הוא לא שיה תמימה בכל מה שקשור לפיצוץ העסקה.

מעבר לזה עולה השאלה מי מהחטופים עדיין בחיים ומי לא. יש רבים שפשוט אנחנו לא יודעים מה גורלם, ולכן לדעתי רבים עלולים לחוות קושי בקבלת חדשות על חטופים ספציפיים שהם קיוו לראות חוזרים בחיים, אבל הם כבר נהרגו, והתגובה של אזרחים רבים (גם כאלו שהם לא בני משפחה של אותם חטופים) יכולה להיות מאוד קשה ברמה שבה הם יזדקקו לתמיכה נפשית.

חשוב לי לציין שחלק משמעותי מזה נובע מערבות הדדית גבוהה שיש לנו בישראל והערבות הזו כשלעצמה היא דבר נפלא, אבל במקרה כזה התוצאה היא לא בהכרח חיובית.

עד כמה שידוע לי גם כמה מהמשפחות ביקשו להפסיק להפיץ שמועות שרצות ברשתות החברתיות (וכנראה בעיקר בטלגרם), ואחרות ביקשו לא ליצור איתם קשר עם מידע חשוב או כל תגובה אחרת בגלל הלחץ העצום שבו הן נמצאות בתקופה המורכבת הזו.


פן נוסף הוא כמובן תגובת ארה״ב למצב.

נראה שטראמפ הביריון הצליח לגרום לשני הצדדים, כולל ביבי, להכנע לדרישות שלו. ואם טראמפ הצליח להפחיד את ביבי יותר מאשר בן גביר וסמוטריץ׳ הצליחו, זה הישג מאוד מרשים שלו. בתקווה כמובן שהוא ימשיך ללחוץ על ביבי לסיים את המלחמה ולא ייתן לביבי להתחמק מהמשך ההסכם.

וחבל לי במובן מסוים שביין לא הצליח להיות זה שמפעיל על ביבי את הלחץ הזה, ובכך לגרום למלחמה להסתיים הרבה יותר מוקדם, עם פחות חטופים הרוגים, ופחות חיילים מתים או נכים.

מצד שני, ברור גם שיש את החששות מכך שהחמאס יתאושש (וכך גם החיזבאללה והאירנים) וינסה שוב לבצע פלישות דומות בעתיד – או למצוא עוד דרכים מקוריות לפגוע בנו. זו שאלה שבהחלט צריכה להטריד אותנו.

כי בסופו של דבר, גם אם נלמד את כל הלקחים מהפאשלות שהובילו לשביעי באוקטובר, מוד העבודה של טרוריסטים הוא תמיד לנסות ולהפתיע את היריב שלהם – ולא תמיד מצליחים למנוע את ההפתעות האלו, בין אם מדובר על השביעי באוקטובר או באחד עשר בספטמבר או כל אירוע טרור משמעותי אחר.

כך שאי אפשר תמיד להסתמך על המודיעין שידע לעלות על מזימות נגד ישראל, וצריך להתמודד עם חוסר הודאות הזה של מה נקבל מהמשך הלחימה ומה נקבל מהפסקה שלה.


וכמובן שכחלק מחוסר הודאות הזה, יש את אלו שבאמת מאמינים שהמשך הלחימה הוא זה שיבטיח לנו בטחון לטווח הארוך.

אני חושבת שרבים לא מסכימים עם הגישה הזו, שאת החמאס אי אפשר לחסל לחלוטין, וששנאת היהודים תמשיך לגרום לטרור גם אם החמאס רשמית ״מרוסק״.

אבל כחלק מהחיים בדמוקרטיה, זכותם של אנשים להביע את הדעה הזו נגד העסקה ככל עוד זה נעשה במסגרת השיח הדמוקרטי ולא באלימות או כפייה, בין אם הם בני משפחה של חטופים (כמו למשל מפורום תקווה), חיילים שלחמו בכל אחת מהגזרות, בני משפחה של חיילים שנהרגו – וכמובן אזרחים שאין להם קשר ללחימה או לחטופים.

דווקא כחלק מהשיח הדמוקרטי חשוב לאפשר את היכולת הזו להביע את הדעה ולנסות לשכנע את שאר הציבור בצדקת דרכם.

נקמת השכנים – והפאדיחה

אחרי אירועי יום שני בבוקר, ידעתי שהשכנים כנראה יגיבו.

וזה אכן קרה היום בבוקר – בעודי יוצאת לאימון בחדר כושר, ראיתי בכניסה לדירה שלי שקית זבל ענקית שעומדת צמוד לדלת שלי – אבל מהצד שרחוק מהדירה שלהם.

הנחתי שזו הדרך שלהם לרמוז שהם לא מרוצים, אבל עדיין היה לי חשש מסוים שאולי זה צעד פאסיבי אגרסיבי של שכן אחר.

בכל מקרה מיהרתי לצאת לאוטובוס, כך שלא היה לי זמן להתעסק עם זה, ואמרתי לעצמי שאם אני רואה שכשאני חוזרת בסביבות 9 הזבל עדיין שם, אכתוב הודעה בקבוצת הווטסאפ של הבניין לגבי מי השאיר שקית זבל ליד הדלת שלי.

הגעתי הביתה קצת יותר מאוחר ממה שציפיתי, ובכניסה עמדו שלוש שכנות: השכנה השלישית מהקומה שלי, ועוד שתי שכנות מהקומה מתחת ושוחחו שיחה ערה.

אמרתי להן הנימוס בוקר טוב, הן ענו לי בנימוס – ואני פניתי לפתוח את דלת הבניין.

בדיוק כשאני פותחת אותה – מי יוצאת מהמעלית אם לא השכנה מהדירה לידי, כשהיא עם שתי הבנות שלה כשאחת מהן בעגלה, כמה תיקים (כנראה התיק שלה ועוד תיק ציוד לילדות) – וכמובן שקית זבל ענקית.

החלטתי להיות הכי פאסיבית אגרסיבית שאפשר – במובן הזה שכמובן שפתחתי לה את הדלת והחזקתי אותה כדי שהיא תוכל לצאת מהבניין בקלות עם כל מה שהיא החזיקה, ואפילו שאלתי אם היא צריכה עזרה.

היא כמובן מלמלה שלא ומיהרה לצאת.

אז עליתי למעלית וראיתי שיש במעלית נוזל על הרצפה שכנראה נשאר מהזבל שלה. כמובן שכשהגעתי לקומה היה ממש שביל של נוזל – משהו שלרוב לא קורה לשכנים האלו, אבל כמובן שאם זה קורה זה איכשהו חייב לקרות ביום שבו הם ״מתנקמים״ בי בזה שהם שמים את הזבל שלהם ליד הדלת שלי.

החלטתי בשלב זה פשוט לנקות את השביל של הנוזלים שהם השאירו במסדרון ובמעלית, בעיקר כי כביכול הם יצרו סיטואציה שבה נראה שהנוזל הזה בכלל מגיע מהדירה שלי.

ובדיוק כשאני יוצאת למסדרון עם המגב והסמרטוט – מגיעה לקומה השכנה מהדירה השלישית. שאלתי אותה כביכול בתמימות היא זרקה זבל, והיא ענתה שלא ולקח לה זמן לראות את הנוזלים שטפטפו מהזבל לרצפה. אמרתי לה שזה לא יכול להיות ממני כי אני יצאתי מהבית שלוש שעות לפני כן, אבל שחשוב לי לנקות. היא ענתה לי שזה באמת לא חשוב מי עשה את זה – מה שהכי חשוב זו ״שכנות טובה״, ואני כמובן הסכמתי איתה והיא נכנסה לדירה שלה.

בין לבין, אותה שכנה שאלה אותי אם אני יודעת מה כל הארגזים והדברים שיש בחדר המדרגות בקומה שלנו – ואני אמרתי שאלו לא דברים שלי. היא אמרה משהו לגבי זה שאלו דברים ״שלהם״, ואמרתי לה שכנראה שכן.

הקיצר, אני לא יודעת עד כמה הם ישמעו או יהיו מודעים לזה שאני ניקיתי אחריהם את המסדרון ואת המעלית. אבל אני מניחה שאפילו הקטע שבו הייתי נחמדה לשכנה הזו גם אחרי שבאופן ברור הם ניסו ״להתנקם״ בי בכך שהם השאירו את הזבל שלהם ליד הדלת שלי גרם לה חוסר נעימות מסוים. או כך לפחות אני מקווה.

ואני מקווה שבזה סיימנו עם ה״נקמה״ שלהם אחרי שהם הציצו בדירה שלי ביום שני.

לכל אזרח ישראלי יש את הזכות לדבר על העסקה

א טור הדעה הזה כתבה יפעת קלדרון, בת דודו של החטוף עופר קלדרון, שכותרתו היא ״מי שאין לו קרוב או קרובה בעזה עכשיו, אין לו זכות לדבר״.

העניין שלכל אזרח יש את הזכות לדבר.

כי קודם כל, חופש הביטוי הוא זכות בסיסית בדמוקרטיה. ממש כמו שקולם של בני משפחות החטופים חייב להשמע – כך גם קולם של האזרחים לגבי כל מה שקורה בה, פשוט כי זה משפיע עליהם.

שחרור מאסיבי של מחבלים עבור חטופים הוא צעד שההשפעה שלו על חיי היום יום שלנו הוא מאוד משמעותיֿ וכך גם נסיגה מעזה. כל מחבל משוחרר יכול להיות המחבל הבא שמבצע פיגוע דקירה או להרכיב טילים חדשים עבור החמאס או להיות זה שישגר אותם.

באותה מידה, נסיגה מעזה כנראה תאפשר לחמאס להתחיל להתאושש – ולהתחיל להתכונן לאירועי השביעי באוקטובר הבא. ובואו נודה בזה: מה שהפך את השביעי באוקטובר לאירוע כה חמור היה גורם ההפתעה, וסביר להניח שהחמאס יחפש לשחזר את ההפתעה הזו בעתיד – ולא תמיד גורמי המודיעין מסוגלים לנבא מראש מה עומדת להיות ההפתעה הבאה הזו – בין אם זה השביעי באוקטובר, או האחד עשר בספטמבר, או כל הזדמנות אחרת שבה הטרוריסטים הצליחו להפתיע את כוחות הבטחון.

יש אפילו סיפור על צעיר שהצליח שלושה וקצת חודשים אחרי האחד עשר בספטמבר להבריח חומר נפץ בנעליים שלו למטוס אמריקני, וזה כשהיתה ערנות שיא סביב טיסות, במיוחד טיסות של חברות אמריקניות וכאלו שטסו לארה״ב או מארה״ב. לנוסעי המטוס היה מזל גדול שבגלל שמזג האוויר היה גשום והמחבל הזיע הרבה בכפות הרגליים ושהוא נעל אותן הרבה שעות לפני הניסיון לפוצץ אותן גרם לכך שהמטען לא הצליח להתפוצץ בגלל חוט רטוב…

אני מניחה שרובנו נגיד שמהפן האנושי – הסיכון בפיגועים שונים ובניסיון הבא של החמאס לפגוע בישראל הם מחיר שאנחנו מסכימים בלב כבד לשלם על שחרור החטופים, וששחרורם הוא מטרה שמצדיקה את זה.

בסופו של דבר כפי שהדמות של בן אפלק אומרת בגדול בסרט ארגו: אין פה ברירות טובות, יש פה רק את הברירה הכי פחות נוראית מבין כמה אפשרויות גרועות מאוד.

אבל זכותם של כלל אזרחי ישראל להביע את דעתם. אפילו מבין משפחות החטופים ישנן משפחות המאוגדות בקבוצה בשם פורום תקווה שתומכים בהמשך הלחץ הצבאי על החמאס ומתנגדים לעסקת החטופים.

ובאותה מידה – יש לנו במדינה לא מעט חיילים סדירים ומילואמיניקים ששירתו חודשים ארוכים בצה״ל במהלך המלחמה, וחלקם נהרגו או נפצעו באופן שהפך אותם לנכים או כאלו שיסבלו מפגיעה מתמשכת בתפקוד שלהם. מדוע הם או בני המשפחות שלהם נחשבים ללא ראויים לדבר?

בסופו של דבר בני המשפחות צריכים להבין שלגיטימי שיהיו אנשים שלא יתמכו בהם באופן אוטומאטי, וזה לא נובע מ״חוסר ערכים״ אלא מראיית עולם שונה, וראיית עולם שונה היא לא באופן אוטומאטי לא לגיטימית.

ואני רוצה גם לכתוב משהו על הקישור הכביכול אוטומאטי בהשתתפות בהפגנות לשחרור החטופים לבין ערכיות.

ההפגנות האלו הפכו מזמן לפוליטיות – בין אם כהתנגדות פוליטית לביבי, בין אם אפשרות לשמאל ההזוי להתעקש ש״הכיבוש״ הוא הבעיה, ובין אם לפוליטיקאים בגרוש נהגו להגיע באופן סדיר לנאום שם כדי לנכס לעצמם את הקרדיט ואולי אפילו בעלות על נושא ההפגנות והחטופים.

ואלו לא ערכים, אלא פוליטיקה.

באותה מידה, לא מעט מהמתנגדים באים מעולם ערכי מאוד – אלא כזה שהערכים בו שונים מאלו שמנהיגי ההפגנות מאמינים בהם. ואפשר שלא להסכים עם הערכים הללו – אבל לזלזל בהם ולא לקבל אותם כערכים זה פוגעני באותה מידה שבה חוסר קבלת נקודות מבטם של משפחות החטופים היא פוגענית.

הטיול לאלסקה – העיר דוסון Dawson City

העיר דוסון Dawson City היא עיר קנדית באיזור יוקון. ליד העיר עובר נהר היוקון – נהר גדול עם זרימה רצינית. בעיר יש מעין מעבורת שמחברת את העיר לצד השני של הנהר, שבו יש כמה אתרי קמפינג נחמדים.

בטיול הקודם שלנו, הגענן לעיר אחרי נסיעת לילה שהיתה קצת ארוכה ומעיקה ולא ישנו בה מי יודע מה טוב. אבל הגענו לפנות בוקר לגבעה בשם Midnight Dome שממנה יש תצפית מאוד יפה על העיר – למרות שהבוקר היה ערפילי, אבל אולי זה היה חלק מהיופי – וכמובן שהערפל התפזר בשלב מסוים כך שנהנינו מנוף גם בלעדיו.

גם הפעם היינו אמורים להגיע קודם כל לגבעה לתצפית מעל העיר – אבל לא נהגנו בלילה, ולכן היינו אמורים להגיע לעיר בערך בצהרים, אבל הגענו באיחור. ובגלל שהמדריך מאוד חשש שכאוטובוס נצטרך לחכות המון זמן כדי לעלות למעבורת שהמקום בה מוגבל – הוא החליט לוותר על העצירה.

אחת הסיבות לוויתור הזה היתה העובדה שיש מסלול הליכה שמוביל לראש הגבעה הזו שהוא המליץ עליו – ומבחינתו "כל הקבוצה״ (כלומר כל הקבוצה חוץ ממני) היתה מסוגלת לבצע את המסלול הזה, ולכן העליה הזו לנקודת התצפית לא חיונית.

זה משהו שהרגשתי שקרה לא פעם במהלך הטיול – לא רק ההנחה של מה שהקבוצה כקבוצה יכולה לעשות (מה שהיה מקובל עלי), אלא ההתעלמות ממני והערות על הקבוצה שבאופן כללי הוציאו אותי מהכלל.

היה למשל את הסיפור עם עצירות השירותים בטבע שהנהג התעקש לבצע במהלך הטיול כי כביכול האיזור הוא מבודד מאוד (למרות שלא היתה לנהגים בטיול הקודם שלי בעיה למצוא שירוצים באיזור). אני הייתי מכמה הנשים הבודדות שהרגישו לא נוח איתן, אבל הנהג היה מעיר מידי פעם בחיוך על איך הוא ״מרוצה״ מזה שאנחנו כקבוצה נהנים ללכת לשירותים בטבע.

אט למשל הנושא של היתושים: אני אישית לא אוהבת להשתמש בחומרים כימיים דוחי יתושים, מה שאומר שנעקצתי, ולא מעט. זה מחיר שהייתי מוכנה לשלם, אבל איכשהו גם סבלתי מ״עקיצות״ של המדריך שהתחיל מידי פעם להגיד שהוא שמח לראות איך המטיילים מתמודדים יפה עם הנושא של היתושים והקשיבו לעצות של הצוות להביא חומרים להתמודד איתם.

יש לי תחושה שהוא מבחינתו חשב שכמישהי שלא דוברת אנגלית שפת אם יש סיכוי גבוה שאני לא מבינה אותו, וגם אם כן – אז בעצם במובן מסוים מגיע לי. היחס הזה שהחמיר לאורך החצי השני של הטיול גרם לי לשאול את עצמי עד כמה אולי היתה ציפיה מצד המדריכים שבמהלך השהות שלי בג׳ונו אחליט לוותר על החצי השני של הטיול בעצמי בלי צורך בדרישה מצידם, למרות שהם עצמם אישרו לי להמשיך בסוף החצי הראשון של הטיול.


והיה את הסיפור של אתר הקמפינג.

משום מה אני זוכרת שגם בטיול הקודם שלנו שהינו באותו אתר קמפינג, למרות שבדיעבד אני שואלת את עצמי לגבי זה, ואולי בעצם שהינו באתר קמפינג אחר שהיה מאוד קרוב אליו

אתר הקמפינג על פניו נשמע מגניב – כביכול היתה בו אפשרות למקלחות או אפילו לסאונה ככל עוד היינו מחממים את המים בעצמינו. אבל אם בפעם הקודמת המקום היה במצב טוב – הפעם איכשהו הכל נראה מלוכלך, עלוב, ומוזנח. נראה היה שהבעלים של המקום כבר לא מסוגל להתמודד עם התחזוקה של המקום – והמקום דורש תחזוקה כי מדובר על מקום שהוא מיוער, וגם סובל מהרבה מאוד תקלות בחורף בגלל מזג האוויר הקשה של האיזור הצפוני מאוד (שמקביל לאלסקה מבחינת הצפוניות שלו). האתר היה מטונף, מלא עלים, השירותים היו מאוד לא נגישים (במיוחד שירותי הנשים), ומלא בהרבה ציוד שבור (החל משולחן שבור וכלה בהרבה זוגות של אופני כושר שבורים).

המקום עצמו בהחלט מלא פוטנציאל – הוא נגיש וקרוב למעבורת, ויכול בהחלט להיות אתר קמפינג עם הרבה מאוד ״אופי״ ו״אישיות״ אם רק היה מנהל אותו מישהו עם יכולת לתחזק אותו בצורה טובה – אבל במצב הנוכחי, האתר עורר הרבה מאוד תלונות אצל הרבה מאוד אנשים מהקבוצה.


הסיבה שבגללה ״חשדתי״ שלא היינו באתר הקמפינג הזה היתה המסלול שניסיתי לעשות ביום הראשון המלא שלנו – מסלול שעשיתי בפעם הקודמת, גם אז עם שרה ומשה הישראלים. אבל הפעם הרגשתי שאני הולכת המון דרך אתר קמפינג אחר ומאוד קרוב רק כדי להגיע לתחילת המסלול – ולא היתה זכורה לי ההליכה הזו מהטיול הקודם, ולכן תהיתי האם בעצם השתמשנו באתר הקמפינג שהיה צמוד למסלול בטיול הקודם.

לצערי – לא הצלחתי למצוא דרך להכנס למסלול, משהו נראה היה משובש במסלול ולא נגיש, ולכן סתם הלכתי לא מעט זמן באתר הקמפינג…


היה לי גם שני קטעים לא נעימים עם מטיילות אחרות.

אחת מהן, מטיילת גרמניה – השאילה לי כבל טעינה לשעון שלי. איכשהו תמיד כשרציתי להחזיר לה אותו – איכשהו היה לה לא נוח.

ואז בערב האחרון שלנו באתר הקמפינג שמתי לב לזה שהכבל לא עלי למרות שהוא היה עלי מוקדם יותר. אחרי חיפוש מאוד יסודי בתיק שלי הנחתי שהפלתי אותו – והחלטתי ללכת לחפש אותו. ובדרך נס – איכשהו הצלחתי למצוא אותו, באיזור שבו עלינו וירדנו מהמעבודת.

בערך שעה אחר כך כשפגשתי מחדש את המטיילת – התעקשתי להחזיר לה את הכבל.


מהביקור הקודם שלי בעיר ב 2011, ידעתי שיש בצד השני של הנהר נוף מאוד יפה בזמן השקיעה. סיפרתי את זה לכמה מהחבר׳ה, ואחת המטיילות בשם ג׳וליה מאוד אהבה לצלם התלהבה.

אבל היתה לה התלבטות: מכיוון שמדובר על איזור מאוד צפוני בקיץ, השקיעה קורית בשעה מאוד מאוחרת, אבל ג׳וליה רצתה ללכת לישון בשעה סבירה בערב הראשון שלנו (מתוך שניים) באתר הקמפינג הזה כדי לעשות מסלול מאתגר ביום אחרי. לכן היא נשארה איתי לתחילת השקיעה, אבל לא נשארה לשלב המאוחר יותר שבאמת היה הרבה יותר יפה.

יום לאחר מכן הראיתי לה ולכמה אנשים אחרים את התמונות שיצאו לי – ואיכשהו רק ״במקרה״ היא צילמה תמונות מאוד דומןת (כולל תמונה עם הסירה מקדימה) לאלו שלי, רק שביום השני השקיעה היתה פחות מרשימה ועם פחות עננים…

אני והשכנים (שוב)

היום בבוקר הגעתי הביתה יחסית מוקדם מהבריכה.

חשבתי שאני מכירה את לוחות הזמנים של השכנים שלי מהקומה. השכנים מהדירה לידי לרוב יוצאים בסביבות 8, ולפעמים השכנה מהדירה השלישית בקומה יוצאת בשמונה ורבע או שמונה ועשרים.

בגלל שלא פעם הייתי חוזרת הביתה בשעות שבהן הם היו יוצאים מהבית, התחלתי להתעכב ביציאנ מחדר הכושר כדי לוודא שאני מגיעה הביתה רק בסביבות שמונה וחצי, כדי למנוע התקלות איתם.

אבל נמאס לי ממריחת הזמן הזו, ולאחרונה התחלתי לייעל את ההתנהלות שלי – אני מצליחה להגיע קצת יותר מוקדם לבריכה למשל, ואז מסיימת מוקדם יותר ומזדרזת להתקלח ביעילות, וכך מגיעה למכולת בדרל הביתה בסביבות 7:30, והביתה משהו בין עשר דקות לרבע שעה אחר כך, ולרוב אני מצליחה להמנע מלפגוש את השכנים שלי.

אבל לא היום, מסתבר.

כשהגעתי לבניין ראיתי שהמעלית עולה לקומה השביעית, עוצרת שם לחצי דקה או דקה, ואז יורדת. הנחתי שהשכנים מהקומה השביעית יורדים, אבל אז ראיתי שהמעלית עצרה בקומה החמישית ולא ממשיכה לרדת.

בשלב זה הייתי צריכה לחשוד שהשכנים שלי הזמינו אותה אבל לא נמצאים לידה. זה קורה לפעמים כשאחד ההורים מהמשפחה שגרה לידי יוצאים עם הבנות שלהם מהבית – הם ידאגו להזמין את המעלית בזמן שהם סוגרים את הדלת ונועלים אותה, כנראה כדי לחסוך זמן, אבל לפעמים הם לא נמצאים לידה כשהיא מגיעה, ולכן במצב כזה מישהו אחר יכול להזמין אותה במקביל. זה משהו שנתקלתי בהם עושים בעבר כשאני במקרה יצאתי מהבית במקביל אליהם וראיתי שהמעלית מוזמנת, ובסופו של דבר ירדתי במעלית בעצמי כי הם עדיין לא היו מוכנים.

כנראה שהבוקר גם השכנים מהקומה השביעית וגם השכנים מהקומה שלי עשו את זה – כי כשעליתי במעלית ואז הגעתי לקומה שלי , הם המתינו ממש מחוץ למעלית. ירדתי ממנה בצפיפות מסוימת כי הם שלושתם עמדו ממש צמודים לדלת, והם היו צריכים להתרחק קצת כדי לאפשר לי לרדת.

כנראה שבגלל שהם נאלצו להתרחק מהמעלית הם לא הספיקו לעלות מחדש על המעלית לפני שהיא נסגרה – אבל בכל מקרה היה ברור שהמעלית נסגרה די מהר כי מישהו הזמין אותה מאחת מהקומות מעלינו. אפשר לראות את זה מכך שיש אינדיקציה גם במעלית עצמה וגם ליד הכפתור בחוץ שמראה שהמעלית עולה.

אני מניחה שלהם זה לא הפריע כי המעלית בלאו הכי היתה צריכה לרדת שוב והם פשוט יכלו לתפוס אותה בדרך למטה.

אבל לי זה הפריע, כי זה אמר שהם היו בקומה בזמן שאני פותחת את דלת הכניסה שלי… לצערי המפתחות שלי כבר היו ביד, ולא היתה לי שום סיבה להתעכב בפתיחת הדלת – וגם הרגשתי שבאופן עקרוני כל עיכוב כזה מראה עד כמה אני מאפשרת להם להשפיע עלי.

אמרתי לעצמי שזה מגוחך שאני כל כך מפחדת מלפתוח את הדלת כשהם נוכחים בקומה, ועוד נמצאים בקצה השני שלה – ומסתכלים לכיוון המעלית שנמצאת בקיר לגמרי אחר מאשר הדלת שלי, ועוד יש נישה קטנה של בערך חצי מטר ליד המעלית. כלומר כדי לראות מה קורה אצלי בדירה – מי שעומד ליד המעלית וממתין לה צריך לפסוע שניים או שלושה אחורנית (או להישען אחורנית) – וגם לסובב בכוונה את הראש כדי לראות מה קורה בה.

ואחרי שהתחלתי לפתוח את הדלת הסתכלתי לכיוונם – והאבא והבנות אכן דאגו להשען אחורנית ולהסתכל ישירות אל תוך הדירה שלי.

אין לי מושג מה וכמה הם הצליחו לראות פנימה. אבל ברור לי שבימים הקרובים אקבל ווטסאפ מבעל הדירה שלהם שמתלונן על למה אני ״לא מנקה את הדירה״ או שהם ״מריחים משהו לא טוב״. למרות שיש לי רושם שגם לו נמאס מזה שהם מתלוננים על כל שטות.

אבל זה לא מצב נורמלי שהם לא מכבדים את הפרטיות שלי, וזה לא מצב נורמלי שאני צריכה לחשב מתי לחזור הביתה כדי להמנע מלהפגש איתם במסדרון של הקומה.

בדיחות והומור

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

הטור שמוטי כתב הזכיר לי שכילדה היה לי ספר על דמות בשם הרשל'ה מאוסטרופולי – דמות של חרדי מהמאה ה 19 שהיה חסיד בחצרו של רב חסידי, והיה מעין דמות יהודית משעשעת שצחקה על המסורת וההתנהלות היהודית החסידית של אותה תקופה.

מסתבר שהספר נכתב על אדם אמיתי שהיה כנראה ״ליצן החצר״ של המנהיג החסידי, אבל יש שמועות שכשהוא הגזים קצת עם אחת הבדיחות שלו על חשבון הרב, היה חסיד שלקח אותו ל״שיחה״ על הגג והוביל למותו.

אני מניחה שלכל דור ודור היה את הקומיקאים והבדיחות שלו. אני זוכרת שכילדה אבא שלי היה אוהב לשמוע תסכיתים של הגשש החיוור ברדיו בשבת בבוקר, אבל למרות שאותו הם מאוד הצחיקו, עבורי הם היו די משממים ואולי אפילו חוורים בהומור שלהם…

כנראה זה נובע מכך שהומור נובע לא פעם מהקשר תרבותי שלא כל אחד מכיר, ולעיתים צריך לחביות בתקופה מסוימת כדי להבין את ההומור שלה. ביטוי מאוד טוב לכך קורה למשל בסדרה הקומית ״קופה ראשית״ שבה משחקת השחקנית קרן מור קופאית המייצגת את הישראלי הפשוט והעממי שרוצה לסדר את כל העולם לטובתו. באחד הפרקים מוצגת התוכנית הותיקה ״החמישיה הקאמרית״ שהיתה תוכנית הומור אבל יוקרתית יותר שגם בה שיחקה מור – ומנהלת הסופר האשכנזיה המתנשאת מנסה להביא את התוכנית (ובעיקר את המערכון על ה״סקפטיים״) בתור הומור משעשע יותר מאשר ההומור של הקופאית שעזבה את הסופר, אבל ללא הצלחה. כשהקופאית בסוף הפרק חוזרת כדי לגנוב מהמשרד של המנהלת ״באפלות״, היא נתקלת גם בסרטון הישן וטורקת את המחשב בהתנשאות וזלזול בהומור המנותק כביכול שלו.

נכון, גם בזמנו במקביל להומור הגבוה של ״החמישיה הקאמרית״ שודרה תוכנית הומור נמוך בשם ״הקומדי סטור״ שנתנה קול לאותם עארסים ופרחות שזלזלו גם אז באותם ״לפלפים״ שאכלו קרמבו וקוטג׳ במקום שווארמה עם תוספת עצמה, אבל סביר להניח שההומור שלה שצחק למשל על השירים ללימוד אנגלית של הערוץ הראשון כבר ייתפסו כלא רלוונטיים ואפילו לא מובנים לצעירים של היום שכנראה לא צפו בהם בטלוויזיה החינוכית שכבר לא קיימת.

על תוכניות ריאליטי, רשתות חברתיות, ונפילה של מסעדות

אי שם ב 2013, עלה פרק יוצא דופן בתוכנית בשם ״סיוטי מסעדות״ של השף הידוע גורדון רמזי.

רמזי ליווה בתוכנית מסעדות שלא מצליחות, לרוב בגלל סירוב של הבעלים להבין שיש בעיות במסעדה (החל מבעיות ניקיון והיגיינה – וכלה באוכל ממש לא טעים) – ואחרי כמה ימי עבודה מולו הוא משנה להם את העיצוב, את התפריט – ובעיקר את הגישה בתקווה שהמסעדה תצליח מחדש, בין אם בגלל השינויים שראמזי עשה, אבל כנראה (לפחות בהתחלה) בגלל הפרסום שראמזי הביא לה. בדיעבד מסתבר שזה לא בהכרח עבד עבור רוב המסעדות, אבל כנראה שעדיף היה עבורן לנסות מאשר סתם לוותר.

או לפחות עבור רובן.

איימי וסמי בוזגלו (ישראלי ממוצא מרוקני שעבר לארה״ב) היו זוג מסעדנים מאריזונה שאיכשהו הצליחו להסתכסך עם אנשים שביקרו את המסעדה ובמיוחד את האוכל שלהם ברשתות חברתיות שונות. הם מבחינתם רצו שגורדון רמזי יגיע למסעדה שלהם כדי לספר לעולם שהאוכל שלהם טעים ובכך כנראה ״לנצח״ במריבה מול הסועדים המבקרים.

זה כמובן לא היה המצב, וגורדון מצא את עצמו מבקר במסעדה עם אוכל איום ונורא (חוץ מהקינוחים) שבו השפית איימי לא מסוגלת לקבל ביקורת, והמנהל סמי מסרב להתעמת איתה – ובמקביל גונב את הטיפים מהמלצריות בטיעון שהוא משלם להן שכר שעתי גבוה (משהו שאולי היה מתקבל בישראל אבל בהחלט לא בארה״ב). השיח מולם או יותר נכון ספציפית מול איימי היה כל כך רעיל שבשלב מסוים רמזי עצמו סירב להמשיך לעבוד איתם, וזו היתה הפעם הראשונה וכנראה היחידה בכל התוכנית שבה הוא בכלל לא ניסה לעזור להם להשתנות כי הוא ראה שאין עם מי לדבר.

הזוג המשיך לככב לאחר הפרק הזה ברשתות החברתיות ובטלוויזיה, אבל לא במובן הטוב של המילה. הם כשלעצמם ניסו להסביר שרמזי ביצע עליהם מניפולציות והפרק הציג אותם כפסיכים בגלל עריכה מגמתית, אבל לא ברור האם האמינו להם או לא.

המסעדה נסגרה בסופו של דבר, כשבשלב מסוים סמי גורש מארה״ב כי היא לא ציין בבקשת הויזה שלו שהוא ביצע פשעים בגרמיה וצרפת (שמהן הוא גורש ואסור לו להכנס אליהן שוב). סמי ואיימי עברו לכמה שנים בנתניה בבית ליד החוף שבו נראה היה שהם חיים באושר וכנראה גם בעושר, עד שיום אחד בפוסטים במדיה החברתית של סמי נראה היה שהם התגרשו, ומאז אנחנו לא שומעים מהם.


נזכרתי בהם אחרי שראיתי את הסרטון הדי ארוך הזה לאחרונה, כשבסופו מצאתי את עצמי מרחמת קצת על בני הזוג. הם בהחלט לא תמימים או חפים מפשע, אבל התחושה היתה שלפחות לאיימי החיים לא היו קלים – ובסופו של דבר בכך שהיא השתתפה בתוכנית מציאות היא פשוט הסתבכה במשהו שהיה גדול עליה ובכך נהרסו לה החיים.

אני חושבת שרבים שנכנסים ללולאה הזו של תוכניות הריאליטי בניסיון לשלוט באיך הסיפור שלהם מוצג, רק כדי לגלות שבעצם מי ששולט בסיפור היא בעצם ההפקה, ולהפקה אין בהכרח אינטרס להוציא אותם בצורה שטובה עבורם.

אני זוכרת שלמשל בזמנו התפרסמה כתבה על בוגרי העונות המוקדמות יחסית של ״הפח הגדול״ שבה מי שגייס את המשתתפים ידע לאתר אנשים שהאגו שלהם יראה בבחירה שלהם לתוכנית כמחמאה גדולה, ואת היכולת להתפרסם כיתרון מאוד גדול, גם ברמה האישית אבל לעיתים גם ברמה המקצועית.

אבל כמובן שבסופו של דבר רבים מהם הבינו שהשליטה על הנרטיב של איך הם הוצדו בסדרה נלקח מהם לחלוטין, ושירת בעיקר את ההפקה של הסדרה, לא פעם גם במחיר של נזק להם עצמם. רבים מהם מצאו את עצמם עם דימוי ציבורי שהיה רחוק מאיך שהם היו רוצים להציג את עצמם – ומצד שני ידועים לשמצה פחות או יותר בכל המדינה, ולא היה להם לאן להמלט מהדימוי הזה.

בני הזוג שהיו בעלי המסעדה בארה״ב מצאו את עצמם באותה עמדה. זה כמובן לא אומר שהם היו בסדר: חוסר היכולת של האישה לבשל, התקפי הזעם של הבעל כלפי לקוחות שהעזו להתלונן, והעובדה שהם לקחו את הטיפים של המלצריות – כולם קרו במציאות ונתפסו מאוד רע מול המצלמה בלי בכלל התערבות מצידו של גורדון רמזי.

אבל בני הזוג טענו שההפקה ערכה את הפרק רק כדי להראות את הצדדים הכי מוקצנים שלהם, והקצינו אותם עוד יותר בעזרת עריכה מגמתית. הם לא הראו את הצדדים הטובים של המסעדה – ובעיקר גרמו לאנשים להגיע למסעדה כדי לנסות לעצבן אותם פנים מול פנים בביקור במסעדה, או ברשתות החברתיות.

זה כמובן הוביל לכך שהתדמית שלהם נשארה גרועה, והפכה אותם לאורחים בפרק נוסף של התוכנית של רמזי בניסיון לתת את תגובתם לאירועים, ואז בתוכנית האירוח של הפסיכולוג הטלווייוזני ד״ר פיל שניסה להסביר להם שכדי לעצור את המצב הם פשוט תריכים להפסיק לריב עם מבקרים ברשתות החברתיות, ובני הזוג מנסים להסביר לו למה הם בעצם צודקים בכך שהם מתעקשים להמשיך לריב עם אותם אנשים…

בסופו של דבר המסעדה נסגרה, סמי עצמו גורש מארה״ב, והם כיום כנראה חיים להם בנפרד באנונימיות – אבל גם בלי המסעדה.

וגם בלי תשומת הלב שהם אולי נהנו ממנה בסופו של דבר.