כחלק מ bloganuary של וורדפרס, התבקשנו לכתוב היום על אתגר שהתגברנו עליו.
לפני קצת יותר משנתיים, קצת לפני הקורונה, יצא לי לטייל לניו זילנד. מדובר היה על טיול מאורגן עם חברה מקומית, והנחתי לפי תיאור הטיול שמדובר על מצב שבו מאפשרים לנו לטייל באופן די עצמאי – כלומר יש מסלול קבוע מראש, אבל המדריכים בעיקר מסיעים אותנו ממקום למקום ודואגים לארחות וכאלו, אבל כשמגיעים לנקודה שבה אנחנו מטיילים – הם פשוט מורידים אותנו ואנחנו מטיילים באופן עצמאי.
אותי הרושם הזה מאוד משך כי אני לרוב הולכת יחסית לאט, וחשבתי שזה יאפשר לי ללכת בצורה יותר רגועה – אבל אחרי יומיים או שלשוה של טיול נוצר מצב שהמדריכים היו מודאגים מקצב ההליכה שלי, כנראה כי המטיילים דיווחו להם שבאד הימים נראיתי ממש ״במצב קשה״ (פשוט כי לא אכלתי כמו שצריך באותו היום ולכן מאוד התעייפתי מההליכה).
מאותה נקודת זמן העדפתי לרוב ללכת לבד כדי לא לעורר את דאגתם של שאר המטיילים, אבל המדריך הבכיר יותר כל הזמן ניסה לנג׳ס לי ״לאתגר״ את עצמי כדי ללכת מהר יותר ולהספיק יותר מסלולים.
זה הגיע לשיאו כשהגענו לעיר בשם קווינסטאון. מדובר על עיר שנמצאת ליד אגם, ומסביבו יש לא מעט גבעות. ואחת מהן נקראת ״גבעת קווינסטאון״ והיא נחשבת לקלה יחסית לעליה. ביום או היומיים שלפי שהגענו לעיר המדריך דאג לנאום לנו ש״כולם״ מסוגלים לעלות על הגבעה.
אז ביום השני שלי בעיר היה לי אחה״צ פנוי והחלטתי לנסות לעלות על הגבעה. אבל כדי להגיע לגבעה – הייתי צריכה לעלות מהעמק עצמו לנקודת ההתחלה של המסלול = מה שכלל עליה בשני רחובות תלולים למדי ולעלות במדרגות בחורשה. ורק אז הגעתי בכלל לתחילת המסלול של העליה לגבעה – שהיתה כולה בעליה (למרות שראוי לציין שהגבעה היתה פחות תלולה מהרחובות שהובילו אליה).
אני מודה שהיו כמה נקודות שכמעט התייאשתי, אבל כל הזמן חשבתי שאני כבר חייבת להיות קרובה לסוף המסלול. היתה נקודה שבה באמת כמעט פניתי אחורנית – אבל החלטתי ללכת עוד חמש דקות, ותוך בערך ארבע וחצי באמת הגעתי לנקודת התצפית שהיתה קרובה לראש הגבעה. היה משם מסלול לראש הגבעה, אבל החלטתי שעליתי מספיק ליום אחד ונקודת התצפית מספיקה לי.
אז ישבתי לנוח לעשר דקות, ובמקביל אכלתי חטיף אנרגיה ושתיתי מים. ואז התחלתי לרדת, מה שהיה קל משמעותית מהעליה, ולא האמנתי כמה קצר נראה כך המסלול. למרות כל זה, כשהגעתי לסוף הרחוב התלול האחרון – הרגליים שלי רעדו, ואין לי מושג איך הגעתי משם לאכסניה שלנו שהיתה בקצה השני של העיר.
זה לפחות הנושא הנבחר בפרוייקט ה bloganuary של וורדפרס.
אני זוכרת שבכיתה ו׳ או ז׳ היה לי ״יום מושלם״. למדתי אז בבי״ס יהודי בארה״ב, וזו היתה התקופה של לפני סוכות, אז בדיוק קישטנו את הכיתה. אני הייתי ה״כוכבת״ כי ידעתי להכין קישוט מיוחד שאף אחת לא ידעה איך להכין, וכולן רצו שאלמד אותן את הטריק.
ואז יום אחרי, כשכולן כבר ידעו איך להכין את הקישוט ורצו להראות לי איך הן למדו את הטריק ואפילו הצליחו ליצור לו וריאציות מעניינות משלהן, סוכות פתאום הרגיש הרבה פחות כיפי.
אני חושבת שבתור מבוגרת הרבה יותר קשה לי להגדיר מהו ״יום מושלם״. קל מאוד להגיד שמדובר על יום חופש, או כשאני בטיול (ואני כידוע אוהבת לטייל) – אבל כבר היו לי ימים פחות נעימים גם בטיולים.
מצד שני, אני אוהבת (לרוב) את העבודה שלי, ונהנית ממנה כשהיא מעניינת. אפשר גם להגיד שאני נהנית כשאני מצליחה במשימה כזו או אחרת, אבל לא פעם אני נהנית גם מהעבודה עליה. אפשר גם להגיד שאני לא אוהבת לחץ, אבל לפעמים דווקא עבודה בלחץ יכולה להיות מאתגרת – ככל עוד אני יודעת ומסוגלת להתמודד בצורה טובה עם הלחץ הזה.
ולפעמים דברים קטנים יכולים להפוך יום סתמי ליום טוב – למשל שיחה מעניינת עם מישהו, או מתנה מפתיעה, או בילוי נחמד עם חברות…
הנושא היומי ב Bloganuary של וורדפרס הוא אילו אימוג׳ים אנחנו אוהבים.
אני מודה שאני פחות מתחברת לנושא, כנראה כי אני מהדור שלא ממש מתחבר לאימוג׳ים, שהם משהו שמדבר כנראה לצעירים ממני. לכל היותר אני משתמשת בקצת סמיילים וגם אותם אני לרוב מקלידה.
אבל מסתבר שאימוג׳ים הם חשובים – כי הם בעצם התחליף הדיגיטלי למה ששימשה שפת הגוף בשיחה פנים מול פנים, והם הפכו להיות פופולריים במקביל לעליית ההאינטרנט ובמיוחד אחרי יציאת הטלפונים החכמים לשוק, מה שהפך את התקשורת להרבה יותר דיגיטלית (ופחות פנים מול פנים).
זו השאלה היומית שלנו בפרויקיט ה Bloganuary של וורדפרס.
לי זה מאוד הזכיר את הבגרות בהיסטוריה.
בתיכון שבו למדתי עשינו מה שנקרא ״בגרות פנימית״ בהיסטוריה – כלומר דובר היה על בגרות שנכתבה בבית הספר על חומר שבית הספר קבע. במהלך השנה למדנו היסטוריה כרגיל, אבל בפסח קיבלנו רשימה של מאמרים שהיינו אמורים לקרוא ולסכם (ויכולנו לעשות את זה בקבוצה כך שכל אחד קיבל מספר סביר של מאמרים לסכם) – ועליהם נבחנו.
החומר והמאמרים נבחרו על ידי המורות עצמן, והמורה שלנו ומורה של כיתה מקבילה החליטו לתת לנו ללמוד חומר על התקופה של השואה והקמת המדינה. אני יודעת שהיתה כיתה אחרת שבה התלמידים הגישו עבודה במקום לעבור בחינה כתוה, וכנראה שהיו כיתות אחרות שלמדו ונבחנו על חומר אחר אבל אני לא זוכרת בדיוק כמה ולמה.
כבר מהימים של העליות הגדולות, העולים רצו לעשות הכל כדי להפריד את הדימוי של ה״ישראלי החדש״ מה״יהודי הגלותי״. בין השאר הישראלי החדש היה יוזם ולוחם בניגוד ליהודי הגלותי שנתפס כפאסיבי וכמתחנף ל״גויים״ כדי לשרוד.
הנושא הזה בלט במיוחד ביחס של הישראלים כלפי ניצולי השואה. הישראלים ראו ברוב יהדות אירופה כמי שהלכו ״כצאן לטבח״ למחנות, למרות שהם העריכו את מורדי הגטאות כלוחמים. זה מאוד תאם את הצורך של המדינה הצעירה לקדש את ערך הלחימה, שבלעדיו המדינה לא היתה מן הסתם שורדת באיזור שבו היא היתה (ועדיין) מוקפת באויבים.
אבל אחד המאמרי םשקראנו (אי שם באמצע שנות התשעים) העלה את השאלה עד כמה ה״סבילות״ של רוב היהודים במחנות היתה בעצם גבורה בעצם הרצון לשרוד. עצם העובדה שהיו יהודים ששרדו את המחנות והצליחו להמשיך בחיים (לעלות לארץ, להתחתן, ללדת ילדים ובעצם להקים משפחה) הוא במובן מסוים נצחון בפני עצמו – הרבה יותר מעיכוב של כמה ימים בפירוק גטו כזה או אחר.
וכפי שכתוב פה – בהרבה מקרים היתה התנגדות שנקראת ״פאסיבית״ במחנות כמו הברחה של אוכל (פנימה ) או אנשים (החוצה) או השמירה על צלם האדם התרבותי בגטאות ובמחנות כשהנאצים ניסו למחוק כל זכר לזה.
כפי שכתבתי בחלק הראשון של הפוסט – כשרק עברתי לארה״ב לפני עשרים וקצת שנה התחלתי לצלם. בהתחלה היתה לי מצלמת כיס דיגיטלית פשוטה, שממנה עברתי למצלמה ״רצינית״ שעם הזמן שידרגתי. בשלב הראשון השדרוג היה למצלמת פילם רצינית יותר, אבל עם הזמן מצלמות דיגיטליות רציניות הפכו להיות זמינות יותר ויותר – ועם הזמן התקדמתי גם אליהן. בסביבות 2009 ״התייצבתי״ על מצלמה דיגיטלית אחת למשך המון שנים, והחלפתי אותה רק לאחרונה כי היא נגנבה בעקבות שיפוצים שעשיתי בדירה.
עם הזמן והניסיון היכולות שלי השתפרו, אבל עדיין ״התפספסו״ לי יותר מידי תמונות שרציתי שייצאו טובות, ומצד שני יצאו לי לא פעם צתמונות שאהבתי אבל היה ברור לי שהאפקטים שאהבתי בהן יצאו במקרה רק כי המצלמה בחרה לצלם בפרמטרים מסוימים – כאלו שעקרונית אני יכולתי לבחור בעצמי מראש כדי להגיע לתוצאה הזו.
לפני כמה חודשים, בדיוק כשחשבתי על הנושאים האלו – קיבלתי במקרה מייל מחברה רצינית שמארגנת טיולים שמודרכים על ידי צלמים שהחליטה לפתוח גם כמה קורסי בסיס לתחום הצילום – כנראה בגלל הבנה שיש צלמים חובבנים שמגיעים לטיולים שהידע הזה חסר להם, לצד המחשבה שכך הם יוכלו לקבל יותר חשיפה לטיולים שלהם.
חשוב לי לכתוב שהקורסים עצמם מעולים. מעבירים אותם צלמים מקצועיים, שיש להם גם יכולת ללמד ולהעביר חומר בצורה טובה. אני מרגישה שלמדתי מהן המון והשתפרתי מאוד בעקבות כל קורס (באורך של כמה שבועות) ברמה שבה לא השתפרת במשך שנים של לימוד עצמאי מהניסיון שלי. חשוב לי גם לציין שעברתי כמה מהקורסים שעשיתי במחזור הראשון שלהם, ואפשר היה לראות שהם מנסים ללמוד מהניסיון ולהשתפר (ועדיין הלימוד היה מאוד יעיל ואכפתי).
הקושי שלי עם הקורסים הוא ברמה יותר אישית שלי. היה ברור לי שאני רחוקה מלהיות צלמת ברמה מקצועית או אפילו חובבת ברמה גבוהה, ושיש לי הרבה ללמוד – לא רק ברמה הטכנית אלא גם בפן הויזואלי / אמנותי של הצילום.
אני מניחה שאפשר לסכם את החוויה שלי בכך שהרגשתי שהמדריכים לא חושבים שיש לי פוטנציאל בתור צלמת בפן היצירתי הזה (למרות שקיבלתי מחמאות על ההבנה הטכנית יחסית לתלמידים אחרים).
בקורס הבסיסי (שבו למדנו יותר על ההיבטים הטכניים של הצילום כמו למשל תפעול המצלמה בצורה ידנית יותר) הייתי קצת מופתעת מזה, אבל בדיעבד אמרתי לעצמי שכנראה לא פעם התרכזתי בעיקר בפן הטכני של התרגילים ולא חשבתי גם עד כמה התמונות עצמן יוצאות ״יפות״, ולכן לא הצלחתי להרשים.
אבל אז הצטרפתי לקורס מתקדם יותר, ואני חושבת שכולנו התקדמנו משמעותית – אבל במהלכו היתה לי תחושה שלמדריך היו כמה תלמידות שהוא ראה בהן פוטנציאל ועודד אותן יותר. שתיים מהן באמת כבר היו ״רציניות״ יותר בתחום ושקלו להפוך לצלמות מקצועיות, אבל אחת היא מישהי שהתחילה לצלם רק לאחרונה ואיכשהו הוא כל הזמן שיבח את יכולת הראיה המרחבית שלה.
כפי שאפשר להבין, אני לא הייתי אחת מהמשתתפות האלו, ולמרות שבקורס עצמו המדריך נתן לי פידבק חיובי על ההתקדמות שלי, כשבסופו שאלתי את המדריך האם יש לי פוטנציאל להתקדם הלאה, ראו שהשאלה לא היתה לו נוחה והוא ענה ש״מוקדם מידי כדי לקבוע״. התחושה שלי היתה שזה היה ״לא״ מנומס.
לא מזמן עשיתי סדנה קצרה נוספת עם מדריך אחר, וגם ממנה יצאתי עם תחושה דומה. במפגש האחרון עברנו על צילומים שלנו – ולמרות שהוא חילק לכולנו ביקורת כנה ונוקבת על רוב התמונות שלנו, לכל שאר המשתתפים הוא מצא לפחות תמונה אחת שבה הוא ראה לפחות פוטנציאל לתמונה טובה (ובמקרה או שניים אפילו תמונה טובה). עבורי היתה רק ביקורת.
וזה מעבר לעובדה שלסשן של ביקורת העבודות הצטרף גם המנהל המקצועי של התוכנית, וכשהמדריך התחיל לבקר את העבודות שלי – היה למנהל המקצועי חשוב לקטוע אותו ולדבר על כך שלצילום יש את הפן הטכני, אבל גם את הפן היצירתי, והוא המשיך לדבר על כמה הפן היצירתי חשוב ולא ברור מאליו.
הנאום הזה היה (כנראה) מקרי, אבל איכשהו הוא כנראה שיקף לא מעט מהחששות שלי.
אני כרגע מתלבטת מה הלאה. מצד אחד למדתי המון מהקורסים השונים – אבל מצד שני אני יוצאת מכל קורס כזה מתוסכלת ומרגישה שאולי אין לי בכלל כשרון לתחום.
זה לא שאני מעוניינת להפוך לצלמת מקצועית, אבל קיוויתי להחשב לחובבנים מוכשרת – אבל עכשיו אני לא בטוחה שאני כז, וזה די הוציא לי את ההנאה מתחום שבעבר נהניתי לעסוק בו. אני מניחה שהמחשבה שאנשים נהנים לראות את התמונות שלי היתה חלק מההנאה הזו, ועצם הביקורת על זה שאין ממש ממה להנות מורידה משמעותית מה״כיף״ עבורי.
כחלק מפרוייקט הכתיבה bloganuary של וורדפרס, התבקשנו לכתוב על חמישה דברים שאנחנו מודים עליהם היום.
הדבר הראשון שאני מודה עליו זה שלא קיץ עכשיו.
בתור ילדה אהבתי את הקיץ, אבל זה כנראה היה קשור לעובדה שבתור ילדה היה לנו חופש בקיץ, וגם גרתי בירושלים כך שהקיץ לא היה כזה חם והיה אפילו די יבש. אבל עכשיו אני גרה באיזור ת״א, והקיץ לח משמעותית – וגם יש לי רושם שגם הקיצים רק הולכים והופכים להיות חמים יותר.
אז אני מבחינתי מעדיפה את החורף הכי קר – רק שלא יהיה יולי אוגוסט שוב.
הדבר השני שאני מודה עליו זה שאני בריאה.
בשנים האחרונות יצא לי להכיר לא מעט אנשים יחסית צעירים שחלו בסרטן. חלקם שרדו, אבל חלקם לא – ולמרות שה מיעוט אני שמחה שאני לא אחת מהם.
הדבר השלישי שאני מודה עליו זו העובדה שכבר לא מעט שנים יש לי יכולת לטייל בעולם. לא לכולם יש את האפשרות הזו – מבחינה כלכלית או מבחינת היכולת לקחת מספיק חופש, במיוחד לטיולים ארוכים יותר או לכאלו שמגיעים ליעדים מאוד מיוחדים או אקזוטיים.
הדבר הרביעי שאני מודה עליו זו העובדה שהעבודה שלי מאפשרת לי לעבוד מהבית, והחברה שבה אני עובדת די גמישה בנושא השה, מתוך הבנה למורכבות של עבודה במשרד בזמן הקורונה.
ממה שהבנתי מאנשים שעבדו איתי במקום העבודה הקודם שלי (שאותו עזבתי קצת לפני הקורונה) – אצלם ההנהלה פחות סובלנית לנושא, וכבר תקופה די ארוכה החברה מנסה להחזיר את העובדים למשרד ללפחות יומיים בשבוע (למרות שהעובדים מוצאים דרכים מעניינות כדי להתחמק).
הדבר החמישי שאני מודה עליו הוא העובדה שאחרי שנסגרה ה״בלוגיה״ בתפוז. – מצאתי מקום חדש לכתוב בו בלוג וגם קהילה בכל מה שקשור לכתיבה. אני מודה שמאוד התגעגעתי לזה.
כחלק מ bloganuary בוורדפרס, התבקשנו לכתוב רשומה ביום, כשהשאלה שנשאלנו היום היא: מה אנשים מניחים עלי בטעות?
אחד הדברים שאנשים מניחים עלי היא העובדה שאני שונאת להצטלם בגלל שאני שמנה. אני אמנם לא נהנית להצטלם – אבל גם לא אהבתי להצטלם גם כשהייתי רזה בגילאים צעירים יותר. איכשהו גם כרזה מעולם לא הייתי פוטוגנית – שזה כנראה אומר שקשה למצוא זווית צילום שמחמיאה לי.
אני מניחה שהמשקל לא עוזר – אבל בעיקר מה שמפריע זו התפיסה של צלמים שלא רוצים לצלם אותי. זה משהו גורף – באירועים כמו חתונות, באירועים בעבודה, או בכל אירוע אחר שבו מצמים אנשים, ממש רואים איך צלמים מתעלמים ממני במקרה הטוב או ממש בורחים ממני במקרה הפחות טוב.
זה הגיע למצב שבו לא מזמן הגיע צוות צילום למשרדים של החברה שלנו כדי לצלם כתבת תדמית, והם הגיעו לאיזור שבו הצוות שלי יושב. הם ביקשו מכל שאר האנשים לדגמן להם. – אבל התעלמו ממני וניסו בכל כוחם לצלם סביבי בלי שהם יצטרכו להגיד לי להתרחק מהאיזור כי אני מפריעה להם.
אני מניחה שחלקם מניחים שכאישה שמנה אני לא רוצה להצטלם, או שחלילה תצא להם תמונה שתתפס כ״לא טובה״ ולכן לא יזמינו אותם לצלם שוב.
אבל בשנים האחרונות יש דווקא גישה שלפיה לנשים שמנות כן חשוב להצטלם כדי ליצור סביבה שבה צילומים של נשים שמנות נראים נורמליים ולא חריגים ו״מכוערים״. הבלוגרית זוהר וסילויצקי למשל לא פעם מצטלמת בהלבשה תחתונה סקסית כדי להראות שנשים שמנות יכולות גם הן להיות סקסיות.
כחלק יוזמת bloganuary בוורדפרס, קיבלנו היום תזכורת לכתוב על מה אנחנו אוהבים בכתיבה שלנו.
אני כמובן כותבת בלוג, ואני מאוד אוהבת את העובדה שהכתיבה מאפשרת לנו להכיר ולשוחח עם אנשים שלא בהכרח היינו יכולים להכיר אחרת. לא פעם נוצרות קהילות סביב בלוגים, מה שמעשיר את החוויה האנושית סביב הכתיבה.
כמובן שמעבר להיבט האנושי, כולנו לומדים ומעשירים את המחשבה והנפש בקריאה של תכנים שונים – שלא היו קיימים אם מישהו לא היה כותב אותם.
לי אישית אין מכונית, בעיקר כי מעולם לא הייתי זקוקה לאחת.
בישראל זה נשמע בעיקר לא נוח – כי רבים לא מבינים איך איך אפשר להסתדר בארץ בעזרת תחבורה ציבורית, שלה יצא שם די רע. אבל במשך התקופה שבה שכרתי דירה – יכולתי פשוט לגור מאוד קרוב למקום העבודה שלי. בתקופה שבה עבדתי בהוד השרון הצלחתי למצוא דירה שהיתה במרחק עשר דקות הליכה מהמשרדים – אני חושבת שבזכות הצומת שהייתי צריכה לחצות, יש סיכוי שהיה לוקח לי יותר זמן להגיע למשרד ברכב מאשר ברגל בגלל הפקקים. טוב, לפחות עד שהתחילו לבנות בניין חדש באיזור התעשיה בדיוק במיקום של הכניסה המקורית, והיינו צריכים לעשות סיבוב כדי להגיע לכניסה החדשה.
אבל גם בתקופות אחרות גרתי בקירבה די גדולה למקום העבודה – כשגרתי בר״ג יכולתי להגיע לעבודה בהליכה של בערך 15 – 20 דקות, ובקיץ כשלא רציתי להזיע בבוקר היה לי אוטובוס מתחנה ליד הבית. כשעבדתי בהרצליה הדירה שלי היתה במרחק של 45 דקות הליכה מהעבודה – אבל היו לי שני קווי אוטובוס שבעזרתם הייתי מגיעה תוך בערך 10 – 15 דקות בין העבודה למשרד, ואחד מהם היה בתדירות מאוד גבוהה של פעם ברבע שעה.
הבעיה היחידה שנוצרה לי היתה כשהחברה שבה עבדתי העבירה את המשרדים שלה מהרצליה לאיירפורט סיטי, איזור משרדים שנמצא לי שדה התעופה. מדובר על איזור די מבודד שלא ממש קרוב לאף מרכז עירוני, מלבד אולי שוהם שנמצאת במרחק נסיעה של רבע שעה מהאיזור בלי פקקים (אבל תמיד היו פקקים).
כנראה ששני היתרונות היחידים של האיזור היו שהנסיעה היומיומית לאיירפורט סיטי נתנה לי זמן לקרוא או לנמנם קצת, ושהאיזור היה כל כך לא נגיש שאפילו אנשים עם רכב התלוננו על הנסיעה היומית.
למזלי אני כבר לא עובדת שם, אבל מנייסוני האישי לרוב זמן הנסיעה שלי לא בהכרח ארוך משמעותית מזה של אדם שנוסע ברכב.
הבעיה האמיתית נוצרה כשעברתי לארה״ב. יש כמה ערים כמו ניו יורק או סן פרנסיסקו שבן התחבורה הציבורית היא מאוד יעילה (ולרוב אפילו יעילה יותר מנסיעה ברכב בפקקים העירוניים) – אבל אני גרתי באטלנטה שהיתה פחות עירונית, ופחות נגישה לתחבורה ציבורית.
או לפחות זה מה שחשבתי בתחילת השהות שלי שם. כשרק הגעתי החברה שדרכה עברתי שכרה לי חדר במלון שהיה קרוב מאוד למשרדים, כך שנסיעה במונית בלוך וחזור לא היתה לי יקרה מידי. למזלי כשעברתי לדירה הקבועה שלי היו כמה קולגות שגרו לידי, והם לא פעם שמחו לתת לי טרמפ. כסופ״שים יצא לי לנסוע עם חברות למקומות שונים.
בהתחלה ניסיתי להוציא רישיון נהיגה, אבל מלבד חוסר הנוחות והעלות של שיעורי נהיגה בארה״ב שהם לא הדרך ה״טבעית״ ללמוד בה נהיגה (בארה״ב ההורים הם אלו שלרוב מלמדים את הילדים), איכשהו לא הסתדרתי עם הטסט. הטסט לא היה כרוך בנסיעה ברחוב אלא בנסיעה במגרש סגור שיש בו כל מיני ״מכשולים״, כשאני אף פעם לא הצלחתי לעבור את המכשול של לעבור בסללום בין קונוסים, כך שאחרי כמה ניסיונות ויתרתי.
אבל עם הזמן הסידור שהיה לי נשחק – אני מניחה שהקולגות שלי נשחקו עם הזמן כי כנראה הם קיוו שאצליח להוציא רישיון נהיגה, וגם אני עם הזמן לא יכולתי להשאר תלויה בהם כי הייתי לא פעם זקוקה לנסוע למקומות אחרים מלבד הבית בסוף היום.
ואז גיליתי את התחבורה הציבורית באטלנטה. היא היתה לא יעילה בעליל עבורי – כדי להגיע בין המשרדים לדירה שלי, שהיו ברחק של נסיעה של כמה דקות על הכביש המהיר, הייתי צריכה שני אוטובוסים שזה שהביא אותו לעבודה עשה סיבוב די רציני בעיר בין הנקודה הקרובה לבית (שאליו / ממנו הייתי צריכה קו אוטובוס אחר שבו נסעתי נסיעה קצרה) לבין המשרדים.
אבל היכולת להסתדר בתחבורה ציבורית התבררה כמשהו שנתן לי המון חופש. עם הזמן עברתי לדירה אחרת שהיתה קרובה יותר לעבודה מבחינת קו האוטובוס שבו נסעתי, והזמן שהתפנה לי איפשר לי להתחיל לחקור את העיר בצורה יותר עצמאית ולפנות לפעילויות שיכולתי לעשות לבד בלי תלות בחברות – כמו למשל להצטרף לקורס צילום, ולצאת במסגרתו למיקומים שונים.
לצערי לא ״שרדתי״ הרבה זמן עם התחבורה הציבורית כי שנה ומשהו אחרי שהתחלתי לנסוע בה חזרתי לארץ, ובדיעבד היה חבל לי שלא הכרתי את האפשרות הזו הרבה לפני כן.
אבל יש לי לסיום עוד סיפור משעשע על מכונית.
יצא לי לא מזמן להכיר מישהי שהיתה לה נטיה לנסות להרשים את כל מי שסביבה עם הרבה מאוד סיפורים על כל האנשים המפורסמים שהיא מכירה ועובדת איתם ומבלה איתם.
יום חד כשיצאנו לקפה היא הודיעה שהיא צריכה בדרך לעבור דרך סוכנות מרצדס כדי לראות שם מכונית שמצאה חן בעיניה בגלל הצבע. מדובר היה על מיניואן בצבע כחול שעלה בסביבות החצי מיליון שקל, והיא הראתה התלהבות ואז גם קבעה נסיעת ניסיון לכמה ימים אחר כך, בלעדי.
יום או יומיים אחר כך היא התקשרה והודיעה לי שהיא מצאה סיטרואן בצבע מגניב יותר ולכן החליטה לקנות אותה, אבל גם הקניה הזו איכשהו התבטלה.
אני אישית מו שאפשר להבין לא ממש מבינה במכוניות – אבל גם לי ברור שמרצדס היא מכונית יוקרה שאמורה להרשים שמי שקונה אותה הוא גם עשיר וגם מבין במכוניות ואיכות, ושסיטרואן היא חברה יתר פשטה ועממית שלא ממש נועדה להרשים. כראה שאותה בחורה ניסתה להרשים אותי ביכולת הכלכלית שלה בכך שהיא בוחנת מכוניות של מרצדס, אבל היתה צריכה תירוץ למה היא בעצם לא רכשה אחת בסופו של דבר (רק שהצירוץ בעצם חשף את ההצגה שלה).
כחלק מפרוייקט Bloganuary בוורדפרס (שבו כותבים רשומה ביום כתשובה לשאלה מסויימת), נשאלנו מה מצחיק אותנו.
כשאני חושבת על קומדיות, אלו לרוב קומדיות טלוויזיוניות או סרטים שמוגדרים כקומדיות. אבל רבות מתוכניות הטלוויזיה שאמורות להיות משעשעות הן לא בהכרח כאלו מבחינתי. אני אמורה להיות חלק מהדור שחשב ש״סיינפלד״ ו״חברים״ הן שיא השיאים מבחינת יכולת קומדית טלוויזיונית, אבל שתי התוכניות האלו לרוב נראו לי סתמיות, ובמקרה הפחות טוב היו מציקות ומעצבנות.
מצד שני, אהבתי את העונות הראשונות של הסדרה ״סברי מרנן״, למרות שדי ברור לעין שמדובר על קומדיה די נחותה עם הבדיחות הכי רדודות שאפשר על מנהגי עדות פה בארץ. כנראה שמידי פעם כיף לצחוק בלי שאצטרך לאמץ את המוח.
בהקשר הזה, שתי העונות הראשונות של התוכנית ״קופה ראשית״ היו קומדיה מעולה לדעתי, אבל העונה השלישית כבר הפכה להיות מתאמצת מידי ומודעת מידי לעצמה ולכן הקצינה את כל המצבים המשעשעים כבר מעבר לגבול הטעם הטוב, ואני לא בטוחה שאצפה בכלל בעונה הרביעית.
אבל אם מדברים על תוכניות משעשעות – יש את ״בואו לאכול איתי״ שממש כמו ״קופה ראשית״ גם היא בהפקת ״כאן״ (ערוץ 11). אמנם מדובר על תוכניות ריאליטי (שבה המשתתפים מארחים את האחרים לארוחה בבישול ביתי והם נותנים לו ציונים), אבל לא פעם המשתתפים והסיטואציות שנוצרות בה משעשעים למדי בפני עצמם (במיוחד עם הקריינות המשעשעת של שי אביבי). אמנם העונות הקדומו תשל התוכנית כבר הורדו על ידי העאוץ מיוטיוב, אבל אם תצליחו אי פעם לצפות בפרקים שבהם השתתף ״דאנסי גדי״ – יש לי רושם שלא תשכחו את הדמות.
ביום יום אני לא פעם נהנית מהחתולים שלי ,שלפעמים חוטפים קריזות ומתנהגים בצורה משעשעת למדי כשהם מנסים לצוד אחד את השני (או את הזנב של עצמם) ככל עו הם לא מפריעים לי כשאני עסוקה.
