ארכיון קטגוריות:כללי

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני החלטתי לבחור את שנות התשעים, והצלחתי אפילו למצוא רשומה בוויקיפדיה שפירטה את התוצאות של המצעדים השנתיים של המוזיקה הלועזית שנערכו באותן שנים ברדיו. ואני בכוונה כותבת ״רדיו״ ולא רשת מסוימת – כי עד שנת 1996, המצעדים העיקריים נערכו ברשת ג׳ (רשת שנועדה לשדר מוזיקה פופולרית שנוסדה באמצע שנות השבעים). אבל בשנת 1997 הוחלט שהתחנה תשדר אך ורק מוזיקה ישראלית, ולכן המצעדים שהובאו לאחר מכן היו מגלי צה״ל, תחנה (או אולי כמה תחנות?) שעדיין ממשיכה לשדר גם מוזיקה לועזית.

קיימת כמובן גם רשומה של מצעדי שירים ישראלים מאותן שנים.

לכן בעצם העבודה שלי הפכה להיות קלה – יש לי רשימה של שירים פופולריים מכל שנה (הן בעברית והן באנגלית), וקל מאוד לבחור מה השיר האהוב עלי בכל שנה.

וברור שמצעד כזה הוא לא מצעד שבוחר מהו השיר ״הכי טוב״ של אותה שנה בשום פרמטר מקצועי, אלא מדובר בהחלט על טעם אישי (שאני מניחה שיהיה מה שיקרה גם ברשומות אחרות של השרביט החם השבוע).

גם חשוב לי לציין שהשיר האהוב כנראה יהיה השיר שאני הכי אוהבת כיום. ב 1990 למשל הייתי בת 15, והטעם המוזיקלי שלי היה שונה מאוד מזה של היום – וכנראה שהייתי בוחרת בגילאים האלו שירים שונים לחלוטין מהשירים שאבחר כיום כמבוגרת. ומה לעשות שאני חושבת שהטעם שלי כמבוגרת טוב יותר ופחות מביך וקיטשי.

למרות שאולי ״הטעם המוזיקלי שלכם כילדים ובני נוער״ יכול להיות רעיון לשרשור שבועי נוסף בעתיד?

1990

במקרה הזה יש לי חריגה שבה אני אוסיף שני שירים, בין השאר כי במעבר על השירים העבריים הפופולריים של אותה שנה מצאתי שיר שמאוד מתאים לתקופה הנוכחית, גם אם הוא לא השיר האהוב עלי:

השיר ה״אמיתי״ שבחרתי עבור 1990 הוא Enjoy the Silence של הלהקה דפש מוד, אבל החלטתי להביא אותו ברימיקס מוצלח יותר בעיני שלו משנת 2004:

1991

השיר שבחרתי הוא Losing my Religion של להקת REM

1992

אני חושבת שזו אחת הבחירות הקלות שלי: השיר November Rain של להקת Guns and Roses עם הקליפ המאוד מרשים שלו.

הכלה בקליפ היא מי שהיתה בת הזוג של הזמר של הלהקה באותה תקופה, והיתה גם דוגמנית מאוד ידועה.

1993

השחר הנבחר הוא שיר עברי הפעם – עיבוד מחדש של השיר ״בשמלה אדומה״ של להקת מופע הארנבות של ד"ר קספר

1994

אמנם האלבום ״זמן סוכר״ של להקת ״איפה הילד״ יצא ב 1993, אבל לי יצא לשמוע אותו בצבא בלולאה לא נגמרת בשנת 1994, לכן אני מביאה את השיר כאן.

השיר הוא ״כנפיים אינך שומע״, שכתב המשורר יוסף שריג שנהרג בגיל 29 במלחמת יום כיפור. הבן שלו, אסף שריג, היה חבר בלהקה והלחין את השיר הזה שנכתב זמן קצר לפני שאביו נהרג במלחמה. הוא גם שר אותו.

1995

טוב, פה יש לי התלבטות לגבי כמה שירים (או אולי יותר נכון להקות) ולכן אשים את כולם.

הלהקה הראשונה היא להקת אבטיפוס שהוציאה את אלבום הבכורה שלה, ובחרתי את השיר הזה ממנו:

להקת משינה הוציאה באותה תקופה אלבום בשם ״להתראות נעורים שלום אהבה״ לפני הפירוק הראשון שלה (למרות שלדעתי הם הספיקו מאז להתאחד ואולי אפילו להתפרק שוב כמה פעמים?)

ולשם השעשוע – באותה תקופה היתה בטלוויזיה תוכנית קומדית בשם ״הקומדי סטור״ שבמסגרתה היו מפיקים מידי פעם שירים משעשעים, כמו ״מחרוזת שירים באנגלית״ על סמך השירים בתוכניות הטלוויזיה החינוכית שנועדו ללימודי אנגלית

1996

ב 1996 יצא ללהקת הפופ הבריטית Oasis האלבום What's the Story, Morning Glory? וזה אחד השירים שאני אוהבת ממנו:

את הלהקה מובילים שני אחים, ליאם ונואל, שידועים במריבות הסוערות ביניהם שהובילו בסופו של דבר לפירוק הלהקה וניתוק מוחלט של האחים למשך לא מעט שנים, עד שבסוף 2024 הם הודיעו על איחוד ומופע בינלאומי מחודש ב 2025. רבים חוששים שהם יריבו שוב והמופע לא יושלם.

1997

ב 1997 בחרתי שיר קצת פחות מוכר (למרות שגם הוא היה להיט, גם פה בישראל) של להקת Radiohead שיש שמועות שעומדת להתאחד בקרוב:

1998

בהמשך לטרנד הבריטי, ב 1998 הקשבתי לא מעט לזמר רובי וויליאמס – אחד הזמרים הבודדים שהצליח להתפרסם במסגרת ״להקת בנים״, להפוך לאחד החברים הכי פופולריים בה, לפרוש ממנה (ולשבור ללא מעט מעריצות את הלב) – ואז להפוך לזמר מצליח בפני עצמו עם קריירה ארוכת שנים.

האיפור בקליפ הוא איפור שדומה לזה של להקת Kiss (שבה יש חבר בשם ג׳ין סימונס שהוא ישראלי במקור בשם חיים וייץ) – אבל לא העתק מדויק כי האיפור המדויק הוא סימן מסחרי של הלהקה המקורית שלא אפשרה לרובי להעתיק אותו – והוא כנראה מצא את האיפור הכי קרוב ללהקה שהוא יכול הלה להתאפר בו בלי לחטוף תביעה.

1999

קליפורניקיישן נחשב לאחד האלבומים הקלאסיים של להקת הרד הוט צ׳ילי פפרס.

ללהקה יש היסטוריה עשירה בסמים בכך שלא מעט מחבריה היו מכורים – וגם היסטוריה ישראלית מסוימת. הגיטריסט המקורי שלה, הלל סלובק, נולד וגדל בישראל כבן לניצולי שואה, שבגיל מסוים היגרו ללוס אנג׳לס שם הוא התחבר למי שהפך לסולן הלהקה, אנטוני קידיס.

בשלב מסוים סלובק הלך לעולמו בגלל מנת יתר של סמים, ומי שהחליף אותו היה מעריץ של הלהקה בשם ג׳ון פרושיינטה שגם הוא התמכר לסמים ובשלב מסוים מצבו היה כזה גרוע שהוא נאלץ לפרוש מהלהקה.

הוא חזר אליה בסוף שנות התשעים, וזה האלבום הראשון שהוא הפיק עם הלהקה. השיר הספציפי הזה נכתב ומוקדש לזכרו של הלל סלובק והמאבק שלו בסמים.

זו הכותרת של טור הדעה של חיים רמון השבוע.

בגדול, רמון מדבר על כך ש״כת הרל״ב (רק לא ביבי)״ תיעבה במשך שנים את נפתלי בנט, ובצדק. הוא תמך במשך השנים בקונספציית הכלת החמאס והבידול שלה מיהודה ושומרון – אותה מדיניות של ביבי שהובילה לאירועי השביעי באוקטובר. ומסתבר שלמרות שבנט כביכול הוביל גישה שבה הוא ״לא מעביר לחמאס מזוודות של כסף״, הוא העביר להם דלק ושאר מוצרים שהיו מקבילים לכסף הזה, מה שהוביל להמשך התעשרותו של החמאס.

וכמובן שיחסו של בנט למערכת המשפט היתה דומה לזו של ביבי כיום, וזה עלה עוד בתקופה שבה ביבי הגן על מערכת המשפט.

אבל הנקודה הכי חשובה של רמון היא שלאורך הקריירה הפוליטית שלו, בנט לא היה אדם אמין – אבל כת הרל״ב מתלהבת ממנו ונוטה לשכוח את החסרונות שלו (כולל את העובדה שהוא ייצג לאורך השנים את הימין הקיצוני הפוליטי, וקרוב משמעותית בדעות שלו לאלו של איתמר בן גביר מאשרשל מחנה המרכז – שמאל) רק למען התקווה שהוא יעיף את ביבי מכסא ראש הממשלה.

וזו בדיוק הבעיה האמיתית פה: שאין פה ניסיון לתת לביבי אלטרנטיבה טובה יותר. יש פה רק רצון שביבי יעוף כי ״כל אחד יהיה יותר טוב מביבי״, למרות שהאמירה הזו לא ממש נכונה או מדויקת.

במיוחד כשבנט לא מתחייב לא להיכנס לקואליציה עם ביבי.

כן, אני יודעת שהוא היה חלק משמעותי מ״ממשלת השינוי״ שהוקמה ביוני 2021 ובכך הוא העיף את ביבי מהשלטון למשך שנה וחצי כמעט. אבל אסור לשכוח שהמהלך הזה דרש ממנו לצרף את מפלגת רע״מ לקואליציה – מה שגרם לכך שבייס הבוחרים שלו נטש אותו ובגדול (ובינינו גם בצדק לאור העובדה שהוא פעל בניגוד לאידאולוגיה המוצהרת של המפלגה).

אבל זה לא מבטיח שהוא יעשה צעד כזה שוב – והוא עצמו שומר על עמימות מאוד גדולה. וכפי שרמון כותב – מאחורי עמימות כזו עומדת לא פעם הכוונה לרמות את הבוחרים.

אז אולי במקום לחפש משיח סטייל ביבי להעיף את ביבי מכס ראשות הממשלה – אולי כדאי להתחיל לחפש מועמדים ראויים להוביל את הגוש במקום אנשים פופוליסטיים כמו בנט, גנץ, ובמיוחד לפיד?

בימינו יש הכרה די כללית בעובדה שנכות היא לא רק נכות פיזית אלא גם נפשית – ושבשני המקרים לא בהכרח אפשר לראות את הנכות בעיניים, כלומר אדם נכה הוא לא רק זה ש״רואים בעיניים״ שהוא פצוע, או שנאלץ להשתמש בקביים או כסא גלגלים בלבד. מעבר לזה, לרובנו (או כך לפחות אני מקווה) ברור שצריך להתחשב בכל סוג של נכות.

אפילו בארץ שבה אנשים חסרי סבלנות, יש כיום הבנה לחשיבות של היחס הראוי לאנשים נכים – כמו למשל ההתחשבות בכך שישנם אנשים שמתקשים לעמוד בתור, וזכאים לקבל פטור מתור (ויש להם כרטיס שמעיד על כך). מעבר לכך, כמובן ששמורים לנכים מקומות נוחים יחסית באוטובוס, מקומות חניה נוחים שקרובים לכניסה של מוסדות רבים, והרבה מאוד פרטים קטנים שמאפשרים להם להשתלב במרחב הציבורי יותר בקלות.

ביום השני המלא שלנו בפארק, היתה לנו מטיילת בעלת מגבלה רגשית בטיול המודרך שעשיתי, אבל לצערי ההתנהלות שלה ושל המשפחה שלה גרמה לחוסר נוחות ואפילו לכך שאני פיספסתי חלק משמעותי מהערך של הסיור עבורי.

וחשוב לי להדגיש פה – הבעיה היתה התנהלות שהרגישה מאוד "מגיע לי״ סטייל המטייל הישראלי החצוף שכולנו לא ממש אוהבים (למרות שהמשפחה לא היתה ישראלית), לא הנכות עצמה. הנערה קיבלה את היחס הראוי לה מצידי ומצד הדמויות האחרות שבסיפור הזה ללא ויכוח או התנגדות או עיכובים, אבל חלקנו נשארנו עם קצת טעם מר בפה מהאירוע.

---

הכל התחיל בכך שהגעתי בשעה יחסית מוקדמת לנקודת האיסוף של הטיול המודרך שאליו יצאתי. מניסיוני עם הנסיעה שלי באוטובוסים ה״רגילים״ יום לפני כן, הבנתי שאם אני לא אגיע מוקדם לתור – כנראה שלא אמצא מקום ליד החלון. ובתור צלמת – היה לי מאוד חשוב למצוא מקום ליד החלון, כי את רוב זמן הטיול אנחנו מבלים באוטובוס, וספציפית בגלל החסימה בכביש – יש בכל טיול רק שתי נקודות שבהן אנחנו עוצרים להפסקת צילום. זו במקרה אחת מהן – שהיא נקודת עצירה לשירותים שיש בה נוף יפה:

אבל אם נחזור לסיפור, אז היה לי חשוב לשבת ליד החלון כדי שאוכל לצלם במהלך הנסיעה – ואכן ההגעה המוקדמת לתור באמת התבררה כיעילה ומצאתי מקום ליד החלון, אבל בהחלט לא הייתי הראשונה שהגעתי לשם. מי שהיו ראשונים בתור היו זוג בגיל העמידה – ואמא של אחד מהם (אם אני זוכרת נכון – מדובר היה על האמא של בת הזוג, אבל אני לא בטוחה). היה להם חשוב לתפוס מקום נוח באוטובוס כי לאמא המבוגרת היו בעיות ניידות והיה חשוב להם שיהיה לה נוח – וגם קל לקום במקרה הצורך מהמקום. הם תפסו את שני הספסלים הראשונים מצד ימין של האוטובוס. אני הצלחתי למצוא מקום ליד החלון בשורה הרביעית או החמישית מצד שמאל, וכשנראה שהסתיימה העליה לאוטובוס, שמחתי על כך שהמושב לידי נשאר ריק והיה לי מקום להתרווח.

אבל כמו שג׳וליה רוברטס אומרת בסרט אישה יפה: Big mistake. Big! Huge!

כי כמה דקות אחרי שהמדריכה התחילה את הדרכת הבטיחות שלה לפני שיצאנו לדרך – אנחנו רואים שלישיה של מטיילים רצים לכיוון האוטובוס, שני הורים והבת שלהם שמחזיקה ביד כלב קטן.

הבת בסיפור סבלה מקושי שאילץ אותה להתנייד עם חיית מחמד כתמיכה רגשית, ואותו כלב קטן היה בעצם כלב התמיכה הרגשית שלה, ולכן היא היתה זקוקה לשבת בצמוד אליו – ומסתבר שלכלב הגיע מושב משלו.

הבעיה היתה כמובן שבשלב זה האוטובוס היה עמוס לחלוטין ומלא לגמרי, ולא היו שני מקומות צמודים פנויים (כלומר ספסל שלם) עבור הנערה והכלב שלה.

אני כן רוצה להגיד לזכותה של המדריכה / נהגת שלנו שהיא כנראה היתה מודעת לכך שעומדת להיות נערה עם מגבלה על האוטובוס כשהנוסעים התחילו לעלות, והיא ראתה בשלב מסוים שהאוטובוס מתמלא, היא כנראה רצתה לקדם אותה ואת ההורים שלה בתור כדי לאפשר להם לעלות כשעוד היה כמה ספסלים פנויים באוטובוס, רק שהם לא היו שם. כי בשלב מסוים המדריכה עצרה את התור ושאלה האם מטיילים ספציפיים נמצאים בו, שכנראה היו המשפחה הזו.

לכן במצב שנוצר שבו המשפחה הגיעה בכזה איחור – המדריכה ניסתה בהתחלה למצוא מתנדבים לשבת יחד, משהו שאני אישית רציתי להמנע ממנו כדי שאוכל להמשיך לשבת ליד החלון. כשלא נמצא אף מתנדב – לבקשתה המנומסת אך התקיפה של המדריכה, אני עברתי להתיישב ליד הגברת המבוגרת עם קשיי ההליכה במושב הראשון, כשאני כמובן ישבתי ליד המעבר. כנראה שהבחירה נבעה מכך שאנחנו היינו שתי הנשים הכי קדמיות שישבו לבד בספסל משלהן ולכן היה לה קל לבקש מאיתנו – מה שכמובן מיד גרם לי להצטער שלא הלכתי להתיישב הרבה יותר מאחור. אבל השינוי הזה בסידורי המושבים אמר שלא ממש יכולתי לצלם בצורה טובה לאורך הטיול (למרות שמידי פעם היו לי קצת הזדמנויות לצלם דברים מהשמשה הקדמית) כי לא ישבתי ליד החלון – וגם כשעברו בעלי חיים ליד האוטובוס, הייתי במיקום הכי פחות נגיש ולא זכיתי לראות אותם.

אבל אני לא הייתי היחידה שהפשרה הזו גרמה לה לחוסר נוחות – בגלל שאני שמנה, הישיבה לידי היתה כנראה מאוד לא נעימה (וכנראה שבגלל זה, אף אחד לא רצה לשבת לידי במהלך העליה לאוטובוס). ואותה גברת מבוגרת שישבתי לידה כנראה מאוד סבלה מהצפיפות, למרות שאני חייבת להגיד לזכותה שהיא שידרה חיוביות וחביבות לכל אורך הטיול שארך בערך שש שעות.

אני מצידי ניסיתי לתת לה כמה שיותר מקום וישבתי בצורה עקומה, ומצאתי את עצמי סובלת מקצת כאבי גב בסוף הטיול.

---

ברור שאותה נערה סבלה ממגבלה כזו או אחרת שדרשה את נוכחותו של הכלב, ושהם זכאים לישיבה נוחה באוטובוס. וברור לי שחוסר הנוחות שהנוכחות שלה יצרה נגרמה בגלל שהיא וההורים שלה הגיעו באיחור, משהו שהם כמובן לא בהכרח יכלו לשלוט בו. ייתכן שהם תכננו את הזמן בצורה טובה, אבל איכשהו נתקעו בפקק או בכל ״צרה״ אחרת בדרך שגרמה להם לאחר.

וחשוב לי לציין שחוסר הנוחות הזה היה רק חוסר נוחות, ולא למשל הורדה מהאוטובוס או מניעה שלי לצאת לטיול. וגם ברור לי שלמי שלא חובב צילום כמוני, לא בהכרח יהיה מובן מאליו שחשוב לי לשבת ליד החלון רק כי יש לי מצלמה מרשימה.

אבל כן היו כמה דברים שהפריעו לי.

קודם כל – מאוד הפריע לי שאותה נערה וההורים שלה לא הודו לי ולגברת המבוגרת על חוסר הנוחות שלנו, או למדריכה על כך שהיא דאגה לבת שלהם לשני מושבים צמודים באוטובוס כל כך צפוף ועמוס. עצם האיחור והעובדה שהם לא טרחו להתייחס למאמצים של הנהגת ושלנו לאפשר להם את ה״נוחות״ שהם כאילו שידרו שמבחינתם ״מגיעה״ להם גרמו לי לפחות לתחושה לא נעימה.

גם ברור לי שלעיתים אי אפשר לשלוט באיחורים, אבל במקרה כזה אפשר למשל ליצור קשר עם החברה ואפילו המדריכה – לא רק כדי שישמרו לנערה ולכלב שלה ספסל, אלא גם שהאוטובוס ימתין למשפחה ולא יצא לפני שהם מגיעים. בימינו כשלכולם יש טלפונים ניידים, ובאיזור הכניסה לפארק יש קליטה לא רעה – זה לא רק אפשרי אלא גם מאוד קל. ומכיוון שכמו שסיפרתי קודם המדריכה כנראה היתה מודעת לזה שהם עומדים להגיע ובצורך שלהם במושב משלהם – שיחת טלפון כזו יכלה בהחלט לגרום לה לבקש שספסל אחד לפחות יישאר ריק עבור הנערה והכלב שלה.

ועצם העובדה שהמשפחה הגיעה באיחור נתנה לי את הרושם שהם לא ממש חשבו על האפשרות הזו ופשוט ציפו שהמקום יינתן להם בכל מקרה, ואולי זה מה שעורר אצלי כעס. אולי זו הישראלית שבי שרגילה בארה״ב שכן יש התחשבות מאד גדולה במצבים האלו מצד אלו שזכאים ליחס העדיף (ע״ע אותה משפחה שהגיעה מאוד מוקדם כדי לאפשר לאמא לשבת במושב משלה), ורגילה לראות התנהגות מכוערת כזו בעיקר בישראל שפה היא לא פעם נובעת מגישה של ״מגיע לי״.

בהערת ביניים, הרוב המכריע של המשפחות שלהן יש צורך בעקיפה של תורים בישראל הם לא גסי רוח ומנתהלים לרוב בנימוס מופתי ויותר משמחים להציג את הכרטיס שמעניק להם את הזכות הנדרשת הזו. אבל תמיד יהיו הבודדים שיבואו בגישה של ״מגיע לי״ שמאוד מעוררת אנטגוניזם, ולא פעם בלי שיש להם את הזכות לעקוף תור.

וגם המשפחה עצמה לא ממש טרחה להגיד תודה לאף אחד – לא לי, לא לאישה המבוגרת, ולא למדריכה שטרחה לפנות לנערה ולכלב שלה מקום. ובחברה האמריקנית שהיא מטבעה מאוד מנומסת – להגיד תודה זה משהו שאמור לקרות באופן די אוטומאטי כי כך מחנכים מגיל מאוד צעיר. ולכן זה הרגיש חריג – אבל גם הרגיש שוב כמו תחושה שמבחינת המשפחה מדובר על ״מגיע לי״, בלי להעריך את העובדה שיש אנשים שנאלצו לסבול חוסר נוחות עבור הבת והכלב שלה.

מעבר לזה, בשלב מסוים יצא לי לגשת למושב המקורי שלי כדי לקחת חבילה שהשארתי מעליו בעליה לאוטובוס – וראיתי שם את זוג ההורים יושב יחד (משהו שלא היה מתאפשר להם בתחילת הנסיעה כשהאוטובוס היה מלא). חשוב לציין שזמן מסוים לפני כן ירד זוג מטיילים מהאוטובוס כדי ללכת ברגל קצת (והיה אמור לחזור עם אוטובוס אחר על סמך מקום פנוי) כך שבאמת התפנה ספסל שלם באוטובוס שאני מניחה שהנערה והכלב שלה עברו אליו. אני מבינה את הרצון שלהם לשבת יחד כזוג, אבל בגלל חוסר הנוחות שלי ושל הגברת שנאלצה לסבול את חוסר הנוחות של לשבת לידי – אני לפחות הייתי מעריכה אם הם היו אומרים משהו בסגנון ״התפנה ספסל והיינו רוצים לשבת בו יחד, אבל בגלל שהתחשבת בנו קודם רצינו להציע לך לעבור אליו״. סביר להניח שאני הייתי מאפשרת להם (וגם הגברת המקסימה שלידי כנראה היתה מסכימה).

למען האמת, מפריע לי גם שהמדריכה עצמה לא אמרה תודה על זה, ואפילו התייחסה אלי בצורה קצת לא נעימה כאילו הייתי אמורה להתנדב בעצמי לתת לנערה לשבת בספסל שלי ולא לאלץ את המדריכה ״לבקש״.

ואולי הייתי קצת מצפה שהמדריכה תבין את חוסר הנוחות שנגרם מלשבת לידי כאישה שמנה – ואפילו לי כאישה שמנה לשבת ליד אדם אחר בידיעה שאני גורמת לו לתחושת צפיפות גדולה.

כזכור, ביום חמישי שעבר היה לי פיצוץ בצינור במטבח.

באופן טבעי הזמנתי אינסטלטור לבדוק את הבעיה – מישהו שכבר הזמנתי כמה פעמים ונראה לי אמין. רק מה? בשניה שהוא ירד מהרכב שלו למטה, היה ברור לעין שהוא סובל מבעיות גב קשות.

מצד אחד, באמת היה נחמד מצידו שהוא הגיע מיד כשהזמנתי אותו והוא לא דחה אותי. מצד שני, הוא אמר שבמצבו הוא לא יכול היה לתקן את התקלה כי זה דרש להתכופף מתחת לכיור והוא לא היה מסוגל לעשות את זה פיזית. אין לי מושג איך הוא היה מטפל בבעיה אם היא כן היתה דורשת תיקון מיידי מצידו.

למזלי לפי האבחון שלו סגירת הברז של הכיור שכבר ביצעתי הספיקה כדי למנוע את המשך הנזילה. אבל כבר היה חמישי בערב, ולפי גיסתי להזמין אינסטלטור בשעות האלו או במהלך הסופ״ש היה דורש תשלום גבוה יותר.

אבל במקרה לחלוטין גם היא היתה צריכה להזמין אינסטלטור לדירה שלהם (שנמצאת קרוב לדירה שלי) ולכן היא כבר שוחחה איתו שיגיע גם אלי, והוא יכול היה להגיע רק היום (שני) בבוקר.

לא ראיתי בעיה עם זה, ולכן הסכמתי לתיאום הזה. בשלב זה הדבר היחידי שהפריע היתה העובדה שלי בעצם לא יהיה כיור במטבח לכמה ימים, אבל ידעתי שאוכל להסתדר בלעדיו כדי לחסוך עלויות.

---

ואז, בשעה שלוש ומשהו אתמול (ראשון) אחרי הצהרים, אני מקבלת שיחת טלפון – ורואה שהשיחה האחרונה שקיבלתי מהמספר הזה היתה בסוף מאי, שזו התקופה שבה השכנים ביקשו דרך הבעלים של הדירה שלהם שאעשה ריסוס נגד ג׳וקים.

אני מודה, התלבטתי האם לענות לשיחה או לא. מלבד אותה שיחה ראשונית מולו על התלונה המקורית של הדיירים, הוא תמיד יצר איתי קשר בווטסאפ – לכן שיחה ממשית כנראה נבעה מסיטואציה מאוד מאוד מאוד בעייתית.

החלטתי בסופו של דבר לעשות את הדבר הבוגר, ולענות.

הוא בתורו הסביר לי שהדיירים מהדירה לידו מתלוננים על ריח מאוד חזק ומשמעותי של ביוב מהדירה שלי. אז אני בתורי הסברתי לו שהיה לי פיצוץ של צינור במטבח, ושלצערי האינסטלטור שהזמנתי בחמישי לא יכול היה לתקן אותה ולכן התיקון יתבצע רק מחר. הוא קצת התקשה להבין למה האינסטלטור מחמישי לא עשה את זה, אבל בסופו שלדבר כנראה העובדה שהמצב בטיפול הרגיע אותו, או לפחות נתן לו תשובה מספקת על מה הסיבה וצפי לתיקון (וגם שהתיקון יתבצע יום אחר כך על הבוקר).

לכן השיחה היתה בסה״כ רגועה.

---

העניין הוא, שאני לא הרחתי שום ריח של ביוב. אבל ידעתי שלהתווכח איתו לא יעזור כי הוא יכחיש ושהוא יאמין לדיירים שלו.

והוא המשיך להיות לחוץ – בשני לקראת הצהרים כשעדיין לא יצרתי איתו קשר, הוא שלח לו הודעת ווטסאפ לשאול האם האינסטלטור כבר הגיע. עניתי לו שהוא מאחר, אבל אצור איתו קשר ברגע שהאינסטלטור יתקן את הבעיה.

האינסטלטור הגיע במקרה חצי שעה אחר כך, והשאלה הראשונה שלי היתה האם הוא הריח ביוב מחוץ לדירה או בתוכה, והסברתי שהדיירים בדירה לידי מתלוננים על ריח כזה – והוא אמר שהוא לא מריח כלום.

מיד כתבתי את זה לבעלים של הדירה לידי, אבל הוא התעקש לשוחח עם האינסטלטור באופן אישי. למזלי האינסטלטור הסכים לזה אחרי התיקון – ולא שמעתי את הצד של בעל הדירה השניה לידי בהתחלה אלא רק את האינסטלטור שמסביר לו שאין שום ריח של ביוב בדירה.

אבל אז הבעלים של הדירה לידי ביקש להעלות על הקו את הדייר שלו, ואז במקרה או שלא במקרה – האינסטלטור החליט לשים את הטלפון על רמקול, כך שאני שמעתי את השיחה. בגדול, הדייר התלונן על הריח, האינסטלטור אמר שאין ריח כזה והוא לא מריח כלום. הוא ניסה להסביר שאולי כשהבית היה מוצף היה למים עצמם ריח כזה או אחר, אבל עכשיו כשהדירה יבשה אז אין שום בעיה.

הדייר, שכנראה לא היה מודע לזה שהוא על רמקול ושאני שומעת את השיחה – שאל את האינסטלטור אם הדירה ״תקינה״. האינסטלטור לא ממש הבין את השאלה או הכוונה מאחוריה, והדייר התחיל לשאול האם יש בדירה עובש או גורם אחר שיכול לגרום ריח כזה. האינסטלטור ענה לו שלא.

בשלב זה לבעלים של הדירה ולדייר לא היה עוד מה להגיד, למרות שהדייר החליט לסיים באמירה ש״הם (הוא וזוגתו) ימשיכו לעכוב אחרי זה״.

---

אני לא רוצה לשלול לחלוטין את החוויה של השכנים שלי. יכול להיות שהיה גורם אחר לריח, כמו למשל מיץ של זבל של אחד מאיתנו שנזל במסדרון שגרם לריח הזה – כשבמקרה היום במהלך היום הגיע המנקה של הבניין וניקה את המסדרונות, וכך בעצם כשהאינסטלטור הגיע, הריח עצמו כבר נעלם.

ויכול להיות שבגלל שהדיירים היו מודעים לזה שהגיע אלי אינסטלטור ביום חמישי – הם מיד הסיקו שהריח הלא נעים שהם הריחו היה ריח של ביוב. והם ידעו על האינסטלטור כי אנחנו מפרסמים בקבוצת הווטסאפ של הבניין בכל פעם שמגיע איש מקצוע וחונה בצורה חריגה בחנייה של הבניין כדי שאם הוא חוסם מישהו – אז הם ידעו למי לפנות כדי לבקש ממנו לזוז.

הייתי מקווה שבעל הדירה ואולי אפילו הדיירים יבינו מהאירוע שהתגובות שלהם שמיד מניחות את האשמה שלי בכל סיטואציה כזו הן שגויות. אבל סביר להניח שזה לא יקרה, לפחות עד שלא יקרו עוד כמה תקריות דומות – רק שלרוב אין מישהו חיצוני כמו האינסטלטור שיכול להעיד בפניהם שאין בעיה שהם חושבים שקיימת…

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שהזכרון הראשון שלי הוא של האיזור של הדירה שבה התגוררנו עד שהייתי בת 5 ועברנו לקנדה.

אני לא חושבת שאני זוכרת את הדירה עצמה, אולי חוץ מכמה ״תמונות״ של חדר השינה שלי או יותר נכון המיטה שלי. אני למשל זוכרת שפעם הייתי חולה ושמו לי נר כנראה להורדת חום.

אבל אני כן זוכרת שליד הבית היה ארגז חול שמאוד אהבתי לשחק בו – אני למשל זוכרת שפעם ״הכנתי״ סופגניות מהחול והצעתי אותן לאחת השכנות שהיתה מאוד משועשעת מההצעה.

אני גם זוכרת שהיה לבניין גרם מדרגות שהוביל כנראה לרחוב שהיה מאוד גדול ועם תנועה כבדה, ולכן היה לי אסור לעלות בו לבדי.

מצד שני, אני זוכר פעם שכנראה עליתי בו עם אמא שלי בזמן שהיתה סופת רעמים חזקה שמאוד הפחידה אותי. שזה מצחיק כי כמבוגרת אני דווקא מאוד מתעניינת בסופות כאלו, ואני מצטערת שכשגרתי בארה״ב לא הצטרפתי לסיור של ״רודפי סופות״ שרודפים אחרי סופות טורנדו. אני מניחה שפשוט לא ידעתי איך לארגן את הטיול מבחינה לוגיסטית (איך להגיע לחור באמצע קנזס או אוקלהומה אם אין לי רשיון נהיגה לנהוג לנקודת ההתחלה של הטיול), וגם בטיולים כאלו יש סכנה מסוימת לפגיעה מהסופות ולא הייתי בטוחה שאוכל בקלות למצוא סיור שלפחות יבטיח כמה שיותר בטיחות.

ג׳ין הקמן היה בעברו שחקן ידוע בהוליווד, עד שהוא פרש מהתחום. בדיעבד מסתבר שהוא כנראה סבל מאלצהיימר.

בסוף פברואר השנה (2025) הוא, אישתו וכלבה שלהם (אחת מתוך שלושה) התגלו מתים בבית שלהם בנסיבות מסתוריות. ומתברר שחוקרים הצליחו לשחזר את סיבות המוות שלהם.

אישתו שהיתה יחסית צעירה (בת 65) הלכה לעולמה מזיהום ויראלי. רק יומיים אחרי שהם (או בעצם היא, אם הוא סבל מאלצהיימר) אימצו כלב. אחרי שהיא נפטרה – לא ברור אם ג׳ין עצמו היה מודע למה שקרה. בכל מקרה נראה שהוא כנראה לא היה במצב שבו הוא יוכל להזעיק עזרה בעצמו – והלך לעולמו שבוע אחריה, בעקבות מחלת הלב ממנה הוא סבל.

אי אפשר לדעת מה בדיוק עבר על הקמן במהלך השבוע הזה – עד כמה הוא יכל היה לאכול בלי אישתו שתכין לו אוכל? האם הוא יהה מודע לכך שהיא מתה? גם סביר מאוד להניח שהוא לא לקח את התרופות שלו, מה שכנראה דרדר את מצבו הרפואי.

ועולה כמובן השאלה – מדוע אישתו לא הזעיקה עזרה לביתם כשהיא הבינה שמצבה הרפואי קשה והם לבד בבית שכנראה היה מאוד מבודד? האם ההתדרדרות שלה היתה כזו מהירה שהיא לא הבינה את חומרתה לפני שהיה מאוחר מידי? או אולי מצבה הרפואי החמיר בצורה חריפה ומהירה מאוד כך שהיא לא הספיקה להזעיק עזרה לביתם?

ומה לגבי חברים או בני משפחה אחרים שהיו מודעים לכך שהזוג מתגורר לבד בבית מרוחק ומבודד מאוד, ושג׳ין עצמו במצב שהוא לא עצמאי? האם הם לא היו בקשר עם הזוג במשך למעלה משבועיים ולכן לא יכלו לדעת שמשהו לא בסדר קורה בבית?

בכל מקרה זה נורא עצוב לחשוב על כך שמצבי קיצון כאלו קורים כל כך בקלות. לא פעם אנשים מבוגרים מתגוררים לבד אחרי גירושים או חלילה בגלל שהם התאלמנו, ולא תמיד יש מישהו לצידם שיכול לשים לב להתדרדרות הפיזית או המנטלית שלהם ולדאוג שהם יקבלו את העזרה והטיפול שהם זקוקים לו.

ביום ראשון בצהרים, התחילה לי בדירה הפסקת חשמל.

בהתחלה הנחתי ששוב מדובר על הפסקת חשמל איזורית שהשפיעה על כל הבניין ואפילו כנראה כמה מהם. יש לנו כאלו מידי פעם, והרבה מאוד פעמים אחת השכנות ה״יאכנעיות״ דואגת לדווח על זה לחברת החשמל, וכמובן לקטר על זה בקבוצת הווטסאפ של הבניין.

רק פתאום שמתי לב לזה שאין קיטורים בקבוצת הווטסאפ של הבניין. החלטתי לבדוק מה קורה במסדרון של הקומה, וראיתי שהוא מואר – וכשהזמנתי מעלית נשמע שהיא עובדת.- כלומר הבעיה כנראה רק בדירה שלי.

התקשרתי בכל מקרה לחברת השמל, וכשראיתי שהתור לקבלת מענה ארוך יחסית ניסיתי את שירות הווטסאפ שלהם. ענתה לי ״בוטית״ בו שנתנה לי כמה ״טיפים״ מה לבדוק (שבדיעבד התבררו ככאלו שלא היו מלאים, ואם הם היו מלאים זה היה חוסך לי כסף), וכשהם לא הובילו להחזרת החשמל בדירה – קיבלתי המלצה להתקשר לחשמלאי.

רק מה? הדירה שלי היתה מבולגנת והרגשתי שלא נעים לי להזמין טכנאי במצב כזה של הדירה. וכעסתי על עצמי – כי למרות שאחרי שהזמנתי ניקוי יסודי ומקצועי של הדירה ביוני האחרון, בהתחלה שמרתי על הסדר והניקיון בצורה מוקפדת, אבל בחודשים האחרונים זה קצת התדרדר.

מצד שני, בגלל שלא היה לי חשמל בבית – גם לא היו לי הסחות דעת, ותוך בערך שלוש וחצי או ארבע שעות (כולל ארוחת צהרים מהירה), הדירה היתה נקיה ומאורגנת מספיק כדי להזמין את החשמלאי.

הוא ציפה ל״אבחון״ שייקח בערך 30 – 40 דקות, והתפלא לראות שאף אחד מה״פיוזים״ שייצגו מכשירי חשמל בדירה לא קפץ בארון החשמל למרות שאלו שהתריעו על בעיה כללית (למשל אחד שהוא קרא לו ״מאסטר״) כן קפצו – אבל כשהוא ניתק וחיבר אותם מחדש, החשמל חזר.

הוא מיד ביקש שאדליק כל אור ומכשיר חשמל אפשרי בבית כדי לראות האם אחד מהם מקפיץ מחדש את הפיוזים הכלליים ההם, אבל הכל פעל בצורה מושלמת. הוא עזב, ואני התרווחתי מול המחשב כדי לצפות בנטפליקס ולהנות מהעובדה שיש לי שוב אינטרנט.

אבל אחרי הניקיון והמתח של היום הייתי די עייפה, אז החלטתי להיכנס למיטה ולנוח, ונרדמתי מוקדם מהצפוי – רק כדי להתעורר שעתיים או שלוש אחר כך ולגלות שהחשמל שוב התנתק. גיליתי את זה די בקלות כי בחדר השינה שלי יש טלוויזיה תלויה, ובנוסף גם נקודת הפעלה של המיזוג המרכזי של הדירה, ובשניהם יש נורה אדומה קטנה שמראה שהם פעילים – ובשניהם הנורה הזו היתה כבויה, סימן די אמין להפסקת חשמל.

לפי הוראות החשמלאי, הלכתי לארון החשמל שוב לראות מה קפץ, וכשראיתי שזה היה רק מפסק הפחת ושום פיוז אחר לא קפץ – הרמתי אותו, וידאתי שיש חשמל, ביליתי שוב קצת באינטרנט בזמן שהתחלתי להטעין מטען נייד ישן שגיליתי שיש לי (כדי שאם המצב ימשיך, אוכל לפחות להטעין בעזרתו את הנייד שלי לאורך היום), ואז חזרתי לישון בזמן שהטענתי במקביל את הנייד שלי.

ושוב – כמה שעות אחר כך התעוררתי באמצע הלילה להפסקת חשמל נוספת. הנוהל חזר שוב (פסק פחת קפץ, אף פיוז אחר לא קפץ), ואז החשמל חזר כרגיל ברגע שהעליתי אותו חזרה.

הפעם החלטתי לבדוק משהו: המכשירים היחידים שפעלו בזמן שהוא קפץ היו המכשירים במטבח (המקרר בעיקר, אבל גם השעון של התנור שלי), והמחשב והמודם בחדר העבודה. כך שלפני שהלכתי לישון החלטתי לכבות את המחשב והמודם כדי לראות אולי הם אלו שגורמים לבעיה, וחזרתי לישון.

התעוררתי מוקדם מאוד בבוקר, רק כדי לגלות שהפסקת החשמל חזרה – והפעם מפסק הפחת מסרב שוב לעלות אלא אם אני מורידה את המפסק של ה״מאסטר״ שמכבה את כל החשמל בבית.

החלטתי להמתין עד 9 בבוקר שזו שעת התחלת העבודה של החשמלאי, אבל אז החלטתי לעשות בדיקה עצמאית נוספת: הורדתי את כל הפיוזים של כל המכשירים בבית, וראיתי שאז פסק הפחת עולה. אז התחלתי להרים את הפיוזים חזרה אחד אחד – והשני מביניהם הקפיץ חזרה את פסק הפחת. ברגע שנמנעתי מלהרים אותו אבל הרמתי את כל שאר הפיוזים – החשמל חזר, ויישאר עד הפסקת החשמל או התקלה הבאים.

מסתבר שהמקרר משום מה קיצר את פסק הפחת. ממה שקראתי באינטרנט, מדובר על מצב שבו כנראה הפסק ״מזהה״ שיש בריחה של חשמל מהרשת, וכנראה סכנה של התחשמלות.

וזה מצער כי הייתי מעדיפה להחליף את המקרר אחרי שאמצא עבודה ולא עכשיו. אמרתי לעצמי שזה לא נורא, ושאוכל בקלות להסתדר בכך שאקפוץ פעם ביום למכולת לרכוש מה שאני צריכה לאותו יום (משהו קל כצמחונית), ואסתדר עד שאחשוב על דרך להשיג מקרר בזול.

---

עברו להם כמה ימים בשקט, עד היום בצהרים.

מתישהו בין שתיים עשרה לאחת הכנתי ארוחת צהרים, והכל היה בסדר במטבח.

ואז כמה דקות לפני שלוש, אני מקבלת ווטסאפ לחוץ מהשכנה מהקומה מתחתי. היא התלוננה שיש הצפה מהמטבח שלי למטבח שלה, כולל מים שנוזלים למרפסת שליד המטבח.

קמתי מהכיסא בחדר העבודה שלי, ואז חשכו עיני: כבר במסדרון שמחוץ לחדר ראיתי שהרצפה פשוט מוצפת מים. והחדר מאוד רחוק מהמטבח.

מיהרתי ככל שיכולתי למטבח, וכבר בדרך לשם התחלתי לשמוע מים זורמים. שאלתי את עצמי אולי איכשהו אחד החתולים שלי פתח בטעות את הברז של המטבח או משהו, אבל כשהגעתי לשם לא ראיתי זרימה של מים בכיור, אלא שמעתי אותם זורמים מתחתיו. הרצפה כמובן היתה מוצפת.

הפעם הצלחתי למצוא בעצמי את הברז לסגירת המים, אבל מן הסתם בכל מקרה החלטתי להזמין אינסטלטור שעבדתי מולו בעבר כדי לבדוק מה גרם לדליפה הזו. במיוחד כשמשהו פה הרגיש לי מאוד מוזר – הרי שעתיים וחצי לפני כן הייתי במטבח כדי להכין צהרים, ולא היה סימן לפיצוץ. אז איך יכול להיות שפיצוץ צינור שקרה תוך פחות מפרק הזמן הזה בעצם הוביל לזרימת מים כזו קיצונית שהיא גרמה לדליפת מים בדירה מתחתי?

בדיעבד שאלתי את האינסטלטור לגבי זה – והוא אישר שזה יכול לקרות במצב שבו הצינור שהתפוצץ ״שופך״ הרבה מים ונותנים לו לזרום לאורך זמן. הוא גם עבר אצל השכנה והסביר לה שהמים ימשיכו לדלוף עד שהחומר בין הקומות יפסיק להיות ספוג מים.

היא עצמה מאוד חוששת שהמים האלו יגרמו לה לנזקים במוצרי חשמל שונים – וגם שאם היא לא תהיה בבית ולא תוכל לגרוף או לנגב את המים, אז המים לא רק יצטברו אצלה בדירה אלא גם ידלפו לשכנה מהקומה שמתחתיה.

והחשש שלה מוצדק, אבל בעצם מדובר על משהו שאף אחד מאיתנו לא יכול לשלוט בו. בסופו של דבר אני לא גרמתי לנזק אצלה בדירה בכוונה, וכמובן שטיפלתי בו ברגע שהיא דיווחה עליו, כך שאני לא יכולתי לעשות יותר ממה שכבר עשיתי. בעצם זה היה מזל גדול שהייתי בבית ויכולתי לטפל בבעיה מיידית ולא נאלצנו לחכות עד שאני אחזור הביתה כדי לסגור את ברז המים. ולצערי אין דרך שבה אפשר לספוג את המים שחילחלו בין הקומות וצריך לתת להם לנזול.

העניין הוא שלא היה לי מה להגיד כדי להרגיע אותה, ומצד שני הרגשתי קצת מתגוננת כי אני מצידי עשיתי את המקסימום כדי לטפל בבעיה כמה שיותר מהר, ולא היה משהו שיכולתי לעשות טוב יותר… לכן יצאתי קצת עצבנית מהשיחה איתה.

חשוב לציין שאני התחלתי מיד לגרוף את המים שהיו על הרצפה, וכשראיתי שאני מתקשה להשתלט על הכמות – התקשרתי לגיסתי כדי שהיא תבוא לעזור לי לגרוף אותם. יצא שעבדתי לבד עד שהגיע האינסטלטור, ליוויתי אותו לבדיקה שבה הוא אמר שהוא ראה את הצינור שהתפוצץ ומדובר על צינור גלוי שיהיה קל לתקן אותו – וכשליוויתי אותו למטה, גיסתי בדיוק הגיעה ואז התחלנו לגרוף יחד את המים.

לקח לנו קצת יותר משעה, אבל לפחות יכולתי לראות יחסית מהר שיש פחות מים במטבח ולכן כנראה שהשתלטנו על ההצפה.

שהרצפה היתה פחות או יותר לא מוצפת אלא בעיקר לחה – גיסתי עזבה, ואני הלכתי לנוח. מסתבר שגם היא היתה צריכה לתאם ביקור של אינסטלטור, ולכן היא כבר תיאמה שהאינסטלטור שיגיע אליה, יגיע גם אלי אבל זה יקרה רק אחרי סוף השבוע.

עוד נקודה שמטרידה אותי היתה דרישה חריגה של השכנה.

באופן עקרוני, כששיפצתי בזמנו את האמבטיות שלי – השיפוצניקים שמו על הרצפה חומר אוטם, כנראה בגלל הנטיה של חדרי אמבטיה להיות רטובים ולנזילות. אבל לפי האינסטלטור שהזמנתי, מסתבר שמבחינה חוקית צריך לאטום חדרי אמבטיה ומרפסות – אבל לא חדרים אחרים.

אבל השכנה דורשת שאשפץ את המטבח כך שאוסיף איטום לרצפה – וזה כסף, בלגן, וכאב ראש שאין לי זמן או כסף עבורו עכשיו, ואני לא בטוחה שיש צורך בו, כי הרי זה לא שצינורות מתפוצצים אצלי במטבח על ימין ועל שמאל.

ושוב, אני ממש מרגישה רע עבור השכנה שלי. היא מבחינתה למשל חוששת שאם הדליפה תמשיך והיא לא תהיה בבית כדי לנגב את הנזילה באופן שוטף, אז לא רק שגם הבית שלה יוצף וייגרם לו נזק, אלא גם שהדליפה תחלחל לשכנה מהקומה מתחתיה.

אני גם מבינה שהיא קצת בטראומה מזה שזו לא התקלה הראשונה שקורית מהדירה שלי – כי לפני 4 שנים היתה נזילה מהאמבטיה שלי.

אבל זה עדיין לא מצדיק שאוציא כסף, במיוחד כרגע, כדי להרגיע אותה.

אני מבטיחה שיש פוסט רציני יותר בדרך על הנושא, אבל רציתי לפרוק.

החל מדצמבר, התחילו שמועות שמצב השוק מתחיל לאט לאט להשתפר. מכרה שלי שהיא קואצ׳רית בתחום טוענת שמעצם מעמדה ותפקידה היא חשופה לא פעם לנתונים שלא זמינים לציבור הרחב (היא עוסקת גם בקואצ׳ינג לניהול ויש לה לא מעט קשרים בתחום), והיא רואה שיותר ויותר סטארטאפים מתחילים לקבל מימון ויותר חברות נפתחות.

היו לאחרונה כמה סבבי פיטורים בהייטק – אבל מלבד הפיטורים (שוב) באינטל שנובעים ממצוקה מתמשכת של החברה, נשמע שרוב הפיטורים נעשים מתוך שיקולים של יעילות ולא בגלל מצוקה כלכלית נטו.

---

במקביל לכל זה, גם אני התחלתי להרגיש שיש שיפור מסוים בחיפוש העבודה שלי.

לא, אין לי עדיין עבודה – אבל עדיין נראה היה שיותר חברות התחילו ליצור איתי קשר, ובשלושה תהליכים התקדמתי לשלבים יותר מתקדמים בתהליכי החיפוש ולא נפסלתי על ידי המגייסת או בראיון הטכני הראשון.

בשבועות האחרונים גם התחלתי לשים לב לזה שיש יותר תפקידים שנפתחים בחברות – לא הרבה, ועדיין יש סינון די רציני של מועמדים (כי עדיין יש המון מהם), אבל נראה שמתחיל שינוי.

ואז היה שבוע שבה היו לי שתי שיחות ראשוניות עם חברות שונות (אחת עם מגייס ואחרת עם מתכנת), שתיהן חברות מאוד ״נחשבות״ וטובות, פלוס ראיון עבודה, פלוס שיחה עם מנהל בתעשייה האווירית שהתברר שלא התאמתי לו לתפקיד. אמנם לא הצלחתי להתקדם באף אחד מהתהליכים הללו (בשתי החברות שבהן היתה לי שיחה ראשונית םלוס התעשיה האווירית היה לי פער טכנולוגי, ובראיון המקצועי עצמו היתה ממש חוסר כימיה בולטת עם המראיין, למרות שהוא היה מאוד נחמד והיא פשוט לא זרמה ולא הצלחתי לבטא את היכולות שלי (לצד המראיין שלא הצליח לעלות על משהו רלוונטי).

---

אבל מאז אותו שבוע שיא – פתאום היה לי שקט מידי כבר, בערך שבועיים. אף חברה לא התקשרה או חזרה אלי, קיבלתי רק מיילים של דחיה, ולאט לאט התחלתי להרגיש כאילו אין כבר יותר משרות חדשות שאפשר להגיש אליהן מועמדות – ומה בעצם יקרה איתי הלאה, כי יש גבול לכמה זמן החסכונות שלי יספיקו לי כשאני לא עובדת.

וכבר כמה לילות נוצר מצב שבו אני מתעוררת באמצע הלילה ולא מצילחה לחזור להרדם בקלות, והלילה היה אחד מאותם לילות. וזה היה חמור במיוחד כי הלכתי לישון יחסית מאוחר. היתה לי פעילות במסגרת קבוצה מקצועית שבה פעם בשבוע אחד המשתתפים מעביר הרצאה, ואתמול היה תורי – ובואו נגיד שהיה מאכזב, ומעט מאוד אנשים הצטרפו. סביר להניח כי זה נשמע שהנושא שבחרתי משעמם ואנשים אולי פחות התחברו אליו, אבל זה הרגיש קצת פחות נעים.

היום בבוקר התלבטתי אם בכלל לקום מוקדם כרגיל כדי ללכת לבריכה, והחלטתי שכן – אמרתי לעצמי שאלך לשחות, ומקסימום אשחה קצת פחות מהרגיל ואז אחזור לנוח בבית לפני שאמשיך ללמוד קורס אונליין שאני עושה.

בסוף שחיתי כרגיל, אבל היו בערך עשרים דקות מעצבנות למדי שבהן שחיין שלישי מאוד ספציפי הצטרף למסלול שלי ושל השחיין הנוסף ש״קבועים״ בו. השחיין הזה הוא אדם שכנראה סובל או מפיגור שכלי קל או מאוטיזם משמעותי מספיק כדי לגרום לו קשיים בהבנה כמה הוא מפריע – כי הוא שוחה לאט באופן מאוד חריג, ולפעמים אפילו עוצר ונעמד באמצע המסלול. בעצם ברגע שהוא הצטרף אני והשחיין השני נאלצנו כל הזמן לעקוף אותו – והוא בתגובה לעקיפות פשוט נעמד ונתקע באמצע המסלול ולא פעם גרם לזה שגם אני או השחיין האחר שלא עקפנו אותו כמעט נתקענו בו.

ואז כשחזרתי הביתה, בית הספר שלידו אני גרה החליט לעשות מסיבת פורים שבה מפעיל כזה או אחר הפעיל מוזיקה רועשצ וצער למיקרופון במשך ארבע שעות ברמה בלתי נסבלת – כנראה כי הכיתות השונות יצאו ליהנות מהמתקנים בזמנים שונים (למרות שלא ברור לי איך הכיתות האחרות הצליחו ללמוד ברעש הזה. אלא אם בתי הספר מכוונים את הרמקולים של המפעילים לכיוון השכונה הסובבת וכך הרעש לא מגיע לכיתות עצמן אבל כן לבניינים בסביבה).

---

אבל דווקא העצבים האלו נתנו לי זמן להרגע ולחשוב.

קודם כל, ברור לי שהשיפור שאני מחכה לו בשוק העבודה בהייטק לא יקרה תוך ימים, שבועות, ואפילו לא חודשים ספורים. בהתחלה צריכה לחזור פעילות עסקית שהיא נמרצת יותר – כלומר פתיחה של יותר סטארטאפים, גיוס כספים על ידי כאלו שכבר קיימים, וגדילה של חברות גדולות יותר שהן כבר מונפקות בבורסה. הפעילות הזו מובילה בסופו של דבר לצורך בעובדים – וכשיש יותר משרות מעובדים זמינים, אז קל משמעותית להתקבל לעבודה.

אבל תהליך גדילת מספר המשרות לא קורה בבת אחת אלא הוא הדרגתי, ולכו תדעו כמה זמן זה יקרה, ואם השיפור במצב השוק ישתפר (למרות שמכתבות כלכליות שקראתי – הכלכלנים ברובם כן מרגישים שהשוק הישראלי מאוד שואף להתחזק שוב אחרי המלחמה).

וכמובן שלא מובטח שאמצא עבודה גם שמצב השוק יהיה טוב. אבל מצד שני, עובדה שלפני כמה שנים ספורות כן הצלחתי למצוא עבודה (ובמהלך החיפוש גם להגיע לכמה מצבים של ״כמעט״), ואני חושבת שעם רמת הניסיון שלי הכמה שנים הספורות האלו פחות קריטיות.

וזה בעצם מה שהופך את הסיטואציה למורכבת יותר.

כי אם המצב הכלכלי היה נשאר גרוע, בשלב מסוים הייתי נאלצת להגיע למצב שבו אני נאלצת לעבור לעבוד הסבה מקצועית, בצער רב אבל עדיין קיים. כנ״ל לבי מצב שבו שוק העבודה היה במצב טוב ולא הייתי מוצאת עבודה, דרך אגב.

אבל במצב הנוכחי – קשה לי לוותר על התקווה שאצליח למצוא תפקיד אחר. כי הרי לא מזמן הצלחתי למצוא עבודה, וגם היו לי כמה ראיונות טובים לאחרונה גם בסבב החיפוש הזה. מעבר לזה, חלק מהפניות שקיבלתי גם בסבב הזה וגם בסבב הקודם היו מחברות שנחשבות למאוד מבוקשות בשוק ולא פונות לכל מועמד – כך שמשהו ברקע ובניסיון שלי הצליח להרשים אותן, גם אם בסופו של דבר לא עברתי את הראיונות בגלל חוסר בניסיון רלוונטי.

---

אבל בסופו של דבר יש גבול לכמה זמן אני יכולה להסתדר בלי הכנסה. יש לי חסכונות, צפוי לי החזר מס מסוים לאור העובדה שעבדתי רק 4 חודשים בשנה שעברה, ויש לי גם מניות של החברה בסכום נאה שאני יכולה למכור במקרה הצורך – כך שאני לא הולכת לרעוב בקרוב, גם אם לא אמצא עבודה.

אבל אני לא רוצה לבזבז את החסכונות האלו אם אני לא צריכה. חשוב לי שיישארו לי החסכונות האלו למקרה חירום עתידי או לצרכים אחרים.

והשאלה היא מה אני יכולה לעשות באופן זמני כדי להרוויח כסף כדי לפחות חלקית פחות להסתמך על החסכונות שלי (וכמה שפחות – יותר טוב).

כשהעליתי את הנושא מול הקואצ׳רית שעבדתי איתה (מאז לא שוחחנו שוב) – התחושה שלי היא שהיא דחפה אותי מאוד להרחיב את מעגל החיפוש שלי לתפקידים שהם לא תכנותיים, ואולי שווה להסביר קצת יותר בהרחבה מה מפריע לי בזה.

חשוב לי להגיד שברמה העקרונית אין לי בעיה לעסוק בבדיקות תוכנה כדי להרוויח כסף עד שאמצא עבודה בתכנות. יש לי חלקית ניסיון כמתכנתת שמתאים לתחומים מסוימים בבדיקת תוכנה. ברמה העקרונית זה יכול להיות תפקיד הרבה יותר נחמד ונעים עבורי מעבודות מזכירות או הוראה למשל, וגם המשכורת בו תהיה גבוהה יחסית אליהן. ואפילו אם בשלב מסוים ארגיש שהתכנות כבר לא אופציה – כנראה שאוכל להמשיך לעבוד בתחום במקום בעבודה אחרת.

הבעיה היא שאם הניסיון הזה יופיע בקורות החיים שלי – זה יפגע משמעותית ביכולת שלי להתקבל לתפקידי תכנות. זה קשור מאוד לסנוביות מסויימת שקיימת בתחום ההייטק לגבי כל מיני דברים (ונראה לי שארחיב על הנושא ברשומה הארוכה יותר שאני כותבת על הנושא), אבל בואו ונגיד שאם יראו שפניתי לתחום הבדיקות יגידו שאני בטח פחות טובה ולכן לא ירצו להעסיק אותי בתפקידי תכנות.

נכון שתמיד אוכל להגיד שזה נבע מצרכי התקופה הכלכלית הקשה, ובאמת במצב כזה יש לעיתים סלחנות יותר גדולה (למשל לתקופת אבטלה ארוכה יותר או להתפשרות על תפקידים בתור מתכנתת ככל עוד לא נתקעתי בהם למשך יותר מידי זמן אחרי המשבר), אבל מעבר לתפקידי בדיקות כנראה ייתפס בתור מוגזם.

באוםן עקרוני אם אני אעבוד בתחום כמה חודשים ואז אתפטר – אני יכולה בקלות פשוט לא לכתוב את זה בקורות החיים שלי. אבל זה גם מעלה את השאלה עד כמה ירצו להעסיק אותי בתור בודקת בידיעה שיש סיכוי גבוה שאני רוצה את המשרה לתקופה מוגבלת עד שאמצא תפקיד אחר. אם יש מצב של חברות שמחפשות מישהו זמני לתפקיד הזה (נניח חברות קטנות שאין להן תקן למישהו במשרה מלאה, והן ירצו מישהו זמני ליומיים שלושה בשבוע) זה יכול להיות אידאלי – אבל אין לי באמת מושג אם האפשרות הזו קיימת.

כנ״ל כמובן לכל תפקיד אחר בהייטק, ולא רק לתחום הבדיקות.

לכן החלטתי שאני רוצה לעשות ״סיעור מוחות״ לגבי זה, וקבעתי בראשון סשן רשמי עם אותה מכרה קואצ׳רית. לזכותה יאמר שהיא מראש ניסתה לראות אם היא יכולה לעזור לי באופן לא רשמי, וגם כשהיה ברור שזה משהו שדורש שיחה רשמית יותר, היא מראש הגבילה את זה למפגש אחד.

---

בדיעבד אני גם מזכירה לעצמי שפחד במובנים מסוימים הוא דבר טוב – כי הוא דוחף אותנו לפעולה, ומעלה לנו את המודעות למצב שאנחנו רוצים לתקן, ולשפר אותו.

כפי שכבר סיפרתי, כדי להכנס למעמקי הפארק (או בשנים האחרונות – למעמקי הפארק עד החסימה בכביש), אי אפשר להכנס ברכב פרטי אלא יש אוטובוסים מיחדים שנכנסים לפארק פעם בחצי שעה בערך. הנהגים הם לרוב כאלו שעובדים בפארק כבר שנים, מכירים את ההיסטוריה של הפארק אבל גם את הרכילות הכי עסיסית – ובאופן כללי רבים מהם מאוד אוהבים לדבר על הנושא במהלך הנסיעה.

אבל בשנים האחרונות יש גם מה שמכונה ״סיורים מודרכים״ בפארק, שאמורים להיות מודרכים בצרוה מקצועית, וגם לוקחים שעה וחצי עד שעתיים יותר מאשר הסיורים ה״רגילים״.

אבל עם רמת הידע של הנהגים ה״רגילים״ – האם הסיורים המודרכים ״שווים״ את המחיר הגבוה יותר (פי שלוש בערך מכרטיס רגיל)?

---

כמי שנסעה בשני סוגי הסיורים, יש מה פרמטרים

רמת ידע ושיתוף בו: כשנוסעים עם הנהגים ה״רגילים״, רמת ההדרכה מאוד תלויה בהג עצמו. ביום הראשון שלי בפארק, הנהג הראשון שאיתו נסענו היה פטפטן ועם חוש הומור, מה שהפך את הנסיעה לקרובה מאוד ברמה שלה לסיור המודרך. לעומת זאת הנהג שאיתו נסעתי באותו היום רק בשעות אחה״צ היה אדם הרבה יותר שקט שדיבר בעיקר רק כשהנוסעים עצמם שאלו שאלות. רמת הידע שלו היתה גבוהה ממש כמו של הנהג של הבוקר – אבל הוא פשוט לא היה מישהו שנהנה מהפטפטת.

המדריכה שהיתה לנו בסיור המודרך חום לאחר מכן כנראה נבחרה על סמך העובדה שהיא היתה דומה באישיות והאופי שלה למדריך הראשון – או לפחות בכל מה שקשור ליכולת וההנאה שלה מהשיחה על הפארק.

ואני חושבת שכן היה תוכן מודרך שהיא העבירה שהיה קשור יותר להיסטוריה, לגאולוגיה ולטבע של הפארק שלא הועבר בסיור רגיל, ובנוסף היא כמובן שילבה את הידע שלה כנהגת כפי שקורה גם בסיור רגיל.

אפשר לשאול עד כמה הידע הספציפי על ההיסטוריה והגיאולוגיה של הפארק מעניינים אותכם, אבל כן יש יתרון קטן בכך שהמדריכה היתה מהסוג ה״דברני״ ולא מהסוג השקט.

נוחות: האוטובוסים שמיועדים לסיורים המודרכים הם בצבע שונה – אבל הם גם קצת יותר מרווחים, והחברה גם מספקת שתיה וחטיפים במהלך הנסיעה, משהו שאנשים צריכים לדאוג לעצמם במהלך הנסיעה באוטובוס ״רגיל״.

אמנם כיום הנסיעות עצמן קצרות יותר – אבל ההבדל בנוחות והחטיפים יכול להיות מאוד משמעותי בנסיעות עצמן.

מצלמת וידאו ומסכים: אחד הדברים המיוחדים שקיים באוטובוס המודרך הוא שלנהג/ת יש מצלמת וידאו שמאפשרת הגדלה של נקודות רחוקות – משהו שהוא מאוד פרקטי במצב שבו רואים בעלי חיים – שנוטים להיות רחוקים יחסית מהאוטובוס במיוחד בתקופה הזו שהכביש הרבה יותר צפוף.

נכון – זה לא פרקטי למי שרוצה לצלם את בעלי החיים ולא רק ״לראות״ אותם. אבל לשאר האנשים הפתרון מאוד פרקטי כי לא רק שהמסים והמצלמה ״מקרבים״ את בעלי החיים, אלא מאפשרים לכל האוטובוס לצפות בהם גם אם בעלי החיים נמצאים בצד אחד של האוטובוס.

אם יש יתרון משמעותי של הסיור – אז זו המצלמה הזו.

התעשיות הבטחוניות צברו מוניטין מאוד גבוה במהלך מלחמת ״חרבות ברזל״. בתקופה שבה שוק ההייטק סבל ממשבר כלכלי קשה ומתמשך – התעשיות הבטחוניות דווקא פרחו, ומשכו אליהן עובדי הייטק רבים לא רק בגלל מגוון התפקידים היחסית גדול שהיה פתוח בהן, אלא גם מתוך תחושת פטריוטיות ורצון לתרום למאמץ המלחמתי.

ועכשיו התעשיות הבטחוניות שואפות לגייס אליהן באופן שוטף את הבוגרים האיכותיים ביותר של התארים במחשבים ובהנדסת חשמל, כאלו שמסיימים תואר בהצטיינות באוניברסיטאות שנחשבות לטובות ביותר בישראל כמו למשל הטכניון או אוניברסיטת תל אביב (למרות שלמען האמת גם האוניברסיטה העברית נחשבת לאחת הטובות ומוזר שהיא לא הוזכרה בכתבה ככזו).

האם זה יכול לקרות? זו שאלה מעניינת. אםהפטריוטיות והסקרנות לגבי התחום יישארו גבוהות, והחשיפה של הפיתוחים שנעשים בתעשיות הבטחוניות תשאר גבוהה – כנראה יהיו מי שבעבר חשבו רק על ההיטק כאופציה שיהיו עכשיו פתוחים לחשוב גם על התעשיות הבטחוניות.

אבל האם המנהלים בחברות האלו יודעים מה מונע מאלו ששואפים לעבוד בהייטק לראות בהן שוות ערך להייטק? אני לא בטוחה.

---

יש את הפן הכספי. אין מה לעשות וחברות הייטק שלא מוגבלות על ידי כל מיני רגולציות ממשלתיות בקביעת השכר או התקנים שלהן – יכולות לא רק לשלם הרבה יותר לאנשי המקצוע, אלא גם לתת להם מוטיבציה כלכלית בצורות אחרות כמו למשל מניות של החברות עצמן.

נשמע שהמרואיין בכתבה, מזכיר ארגון עובדי התעשייה האווירית יאיר כץ – מודע לפחות חלקית לנושא השכר, והעובדה שהרגולציה הממשלתית מונעת את היכולת הזו לשלם לעובדים בצורה טובה, ועצם ההנפקה וההפרטה של החברות יכולה בהחלט לאפשר לתת לעובדים טובים מניות שימשכו אותם לעבוד בתעשיות הבטחוניות.

מצד שני – יש סיבות לכך שבהייטק אין ארגוני עובדים. זה מאפשר לתעשיה לתת לכל עובד חוזה אישי, וכך בעצם לשלם לכל עובד לפי היכולות שלו. זה לא שחברות ההייטק משלמות מעט לעובדים שנחשבים ליותר חלשים בתעשייה ולכן עובדים בתפקידים היותר אפורים ופחות ״נחשבים״ בה – אלא שלאלו שמראים את היכולות הגבוהות יותר משלמים הרבה יותר.

אבל כשיש ארגון עובדים שמתיימר לייצג את כל העובדים – הסיטואציה הזו של שוני כזה גדול ביחס לעובדים לא מתקבל, ולכן בעצם הרצון ״להשוות״ בין העובדים והתמיכה כביכול בחלשים מביניהם ורמת לכך שהטובים לא יוכלו לקבל את מה שהם מקבלים בחברות הטובות יותר.

יש דרך כביכול לעקוב את זה – וזו עבודה דרך מיקור חוץ, שיאיר כץ מציין כחלק מאוד טבעי מההעסקה בתעשיה האווירית. וזה משהו שגם קיים בחברות הייטק, לא פעם גם בכאלו מאוד ״נחשבות״ כמו למשל מיקרוסופט, אינטל ופייסבוק (ואני מכירה מישהי שעבדה בהן בצורה כזו) – אבל כנראה לא ברמה שזה קיים בתעשיות הבטחוניות.

הבעיה היא שחלק מה״פיצוי״ בתעשיה האווירית ניתן לא רק כחלק מהמשכורת, אלא כמה שמישהו ששוחחתי איתו לאחרונה תיאר בתור ״מעטפת״ מסוימת – למשל יש נופש שמאורגן לעובדים פעם בשנה, ויש סעיפים של ״דמי ביגוד״ ושאר תוספות לשכר שהן לא רשמיות. ומי שמגיע לעבוד בתור עובד קבלן לא מקבל את כל התנאים הנוספים האלו – וגם לא שכר משמעותית יותר גבוה, כי הרי אחוז מסוים מהמשכורת שלו הולך לחברת ההשמה שדרכה הוא עובד.

כך שכנראה התעשיות הבטחוניות צריכות לעבור שינוי מנטליות מסוים כדי להתגבר על הפער הזה.

---

יאיר כץ טוען שהחברות הבטחוניות הן בחזית הטכנולוגיה בתחומן, וזה כנראה נכון. אבל ״חזית הטכנולוגיה״ זה נושא מורכב מאוד בתחום ההייטק.

קודם כל, עולה השאלה עד כמה הידע והטכנולוגיה שהעובדים צוברים רלוונטיים לשוק שמחוץ לתעשיה הבטחונית, ואני נוטה להאמין שכן – יש כנראה גם חברות שעוסקות בתחומים שהם קרובים לתחום הבטחוני או שהאתגרים שבתחום העיסוק שלהן דומים מבחינה בטחונית, ולכן הידע שהעובדים צוברים בתעשיות הבטחוניות יכול להיות רלוונטי אם וכשהם ירצו לעבור לתפקיד אחר מחוץ אליהן.

אבל מעבר לפן הטכנולוגי שקשור רק למוצרים שהתעשיה הזו מייצרת, יש גם את הכלים שמשמשים את החברות הבטחוניות כשהן באות לממש את התחום הטכנולוגי, שגם הם היבט טכנולוגי בפני עצמם. התחום הזה יכול להתקדם בקצב מאוד מהיר כשלא מעט חברות הייטק (ובעיקר סטארטאפים) ממש ״רודפים״ אחרי הקידום הזה בקצב מהר – אבל חברות בטחוניות לא ממש עוסקות בזה.

ופה יכול להיווצר פער טכנולוגי די גדו – כי ההייטק נמצא בחוד החנית לא רק בתחום ההנדסי ״נטו״, אלא גם בכלים שמשמשים כדי לפתח את התחום ההנדסי הזה. התעשיות הבטחוניות פחות נוטות לאמץ את הכלים האלו בצורה גורפת, מה שכן עלול ליצור לעובדים קושי לעבור לתפקידים בהייטק אם הם ירצו.

אנחנו חיים בעולם שבו הצעירים לפחות עוברים עבודות בצורה תדירה. בשנים הראשונות לקריירה בהייטק מעבר לתפקיד אחר הוא הדרך הכי יעילה וטובה לקבל שכר גבוה יותר או קידום טכנולוגי משמעותי, וההתנהלות הזו לא תעבור מהעולם. התעשיות הבטחוניות יצטרכו להתרגל לעובדה שהעובדים (ובמיוחד הצעירים שבהם) ישאפו לעבור כך עבודות – והם לא רק שלא יהיו ״נאמנים״ למקום העבודה כמו העובדים הותיקים שכיום עובדים שם, אלא גם יבחנו את התפקידים שמציעים להם בתעשיה לראות האם התפקידים האלו יאפשרו להם את הקידום הזה.

---

השאלה היא עד כמה התעשיות הבטחוניות מוכנות להתמודד עם המשמעות של ההבדלים התרבותיים בשוק העבודה בין ההייטק החדשני לתעשיות הבטחוניות השמרניות יותר, ועם העובדה שלא מספיק לגייס את המתכנתים הטובים ביותר כביכול – אלא גם לדעת איך לשמר אותם בשוק עבודה תחרותי.

ולדעתי התשובה היא שלילית, ואין הבנה אמיתית על מה מושך עובדים בהייטק חוץ ממשכורת ראשונית גבוהה.

ואולי עדיף להם לגייס אנשים ש״על הנייר״ הם פחות מבוקשים, אבל יהיו כאלו שבאמת מאמינים בעשיה ויישארו בתעשייה הבטחונית לאורך זמן?