ניו זילנד – טיסות

ניו זילנד היא אחת המדינות הכי רחוקות שניתן להגיע אליהן מישראל. המשמעות של זה היא שהטיסה לשם ארוכה במיוחד – ולא רק שהיא יחסית יקרה, אלא גם שהיא מורכבת מכמה טיסות שיש ביניהן המתנה, וכוללות לרוב עצירה במזרח הרחוק.

בתקופה שבה נסעתי עדיין לא היו הסכמי שלום עם איחוד האמירויות ולכן לא יכולתי לטוס עם חברת הטיסה הלאומית שלהם, למרות שרבים מהמטיילים האירופאיים כן טסו איתם – לכן אם הסכם השלום עדיין בתוקף בהחלט מומלץ לבדוק את האפשרות ועד כמה היא משתלמת כלכלית (יש סיכוי שכן).

חשוב לזכור שאם יש מישהו שקשה לו לטוס ברצף הרבה שעות – שווה לפצל את הטיסה כך שתשנו לילה אחד (או אפילו יותר) באתר ״שווה״ באמצע הדרך. החברות שהן לא האמירויות עוצרות במזרח הרחוק בערים גדולות (אני טסתי דרך בנגקוק, יש טיסות דרך הונג קונג) ובהחלט ניתן לתכנן את הטיסות עם עצירה ללילה או שניים בכל אחת מהן. דוגמא למצב זה היתה אחת הקולגות שלי בעבודה שטסה לניו זילנד כמה שבועות אחרי ואחד הילדים שלה מאוד התקשה בטיסות – והם בהחלט ניצלו את ההזדמנות לבקר גם בהונג קונג.

אני הזמנתי טיסה דרך טורקיש איירליינס שחלק ממנה (קו בנגקוק – ניו זילנד) הופעל על ידי תאי איירליינס. ואני רוצה לציין שטיסת החזור מניו זילנד לישראל היתה אחת הטיסות הכי קלות שעברתי בחיי – ואני אישית טסתי לא מעט כולל בטיסות ארוכות ומורכבות. חשוב לי להזכיר שמדובר היה על נסיעה שהזמן הכולל שלה היה 31 שעות וכלל 3 מקטעי טיסות (ניו זילנד – בנגקוק, בנגקוק – איסטנבול, איסטנבול – תל אביב) שתופעלו על ידי שתי חברות תעופה שונות. מעבר לעובדה שהטיסות עצמן היו עם המתנה מינימלית בין טיסה לטיסה (בערך שעתיים), הייתי צריכה ללכת לא מעט בשדות תעופה מאוד גדולים כדי להגיע מהשער שבו נחתנו לשער שבו יצאנו בטיסה הבאה. ואיכשהו תמיד הספקתי להגיע לשער היציאה בזמן (ובאיסטנבול יצא לי אפילו לקנות משקפי שמש בדיוטי פרי), והטיסות יצאו בזמן ולדעתי אפילו הקדימו קצת.

טיסת ההלוך לעומת זאת היתה הטיסה הכי מסוייטת שהיתה לי בחיים, יותר אפילו מהטיסה שבה חזרתי מאלסקה ואיבדתי את התיק בשדה התעופה של פאריז לשעה או שעתיים (בסוף הוא היה בדלפק הצ'ק אין ומצאתי אותו שם כשכל התכולה שלו בתוכו, כולל כרטיסי אשראי וכסף).

עליתי על הטיסה בישראל לכיוון איסנטבול בלי שתהיה אזהרה מיוחדת לגבי עיכובים או משהו דומה. מראש תכננתי את הטיסות כך שיהיה ביניהן הפרש של בערך 3.5 – 4 שעות, כדי שאם יהיה עיכוב (ומניסיוני עד אותה תקופה לרוב עיכובים הסתכמו בשעה שעתיים בערך) – לא אפספס אף טיסת המשך. כמובן שלפי מיטב חוקי מרפי – זהירות כזו גוררת בעיות, וכשנחתנו באיסטנבול גיליתי שהטיסה הבאה שאמורה להביא אותי לבנגקוק מאחרת בארבע שעות – מה שכמובן היה גורם לי לאחר לטיסת ההמשך לניו זילנד.

אם הייתי פשוט ממתינה בשקט, כנראה שהייתי חוסכת לעצמי המון לחץ וכאבי ראש. אבל הייתי קצת לחוצה להבין מה הלאה – ונשמע לי הכי טבעי לפנות לשירות הלקוחות של טורקיש כדי לשאול מה לעשות, ממש כמו כמה נוסעים אחרים. פניתי לפקידה שהיתה מאוד חביבה, והיא אמרה ש"יטפלו בי" בלי לפרט יותר מידי. כשניסיתי להבין את הפרטים של ה"טיפול", היא פתאום הציעה לי אפשרות של למצוא לי טיסה חליפית, ואני כמובן הסכמתי. מהר מאוד היא מצאה טיסה כזו, אבל הסתבכה בניסיון להעביר אותי אליה. היא ניסתה להעזר בכמה מהפקידות האחרות, אבל זה לא ממש עבד להן. לכן הן הציעו לי ללכת לאכול ארוחת ערב, ולחזור תוך שעה.

אכן עשיתי את זה, אבל כשחזרתי שעה אחר כך התברר שהגעתי בדיוק להחלפת המשמרות בעמדת שירות הלקוחות – ואיכשהו מי שפנה אלי היה מנהל המשמרת ושאל אותי בצורה קצת תוקפנית למה אני מפריעה. למזלי הפקידה שאיתה שוחחתי קודם שמה לב למה שקורה ומיד קראה לי – והציגה אותי בפני הפקיד שהחליף אותה ואמור היה לעדכן אותי במה שקורה. הוא אמר שעדיין לא הצליחו להחליף לי את הטיסה, ושפשוט אשאר באיזור והם יעדכנו אותי. אז נשארתי באיזור שבו הוא יכול היה ליצור איתי קשר עין – ובמקביל כבר התחלתי לנסות ליצור קשר עם המלון שהזמנתי כדי שההזמנה שלי תישמר ל 24 שעות נוספות ולא תבוטל כשלא אגיע בזמן, לעדכן את המשפחה והחברים בווטסאפ שאני מתעכבת ולכן לא אגיע לניו זילנד בזמן כדי שהם לא ידאגו – וככל עוד שמועד הטיסה החלופית הלך והתקרב ניסיתי כמה פעמים ליצור ביוזמתי קשר עם הפקיד כדי לראות מה קורה.

בסופו של דבר, בערך חצי שעה לפני שידעתי שהטיסה החלופית אמורה לצאת כבר פניתי לפקיד באופן אישי כבר די לחוצה ועצבנית. רק אז הוא הודיע לי שלא הצליחו להחליף לי את הטיסה כי ביטול הטיסה השלישית באחריות תאי איירליינס היה גורם לזה שהטיסה חזרה גם היתה מתבטלת ולכן הם לא עשו את זה, ולכן הם לא יכלו להחליף לי את הטיסה. ורק אז הם אמרו לי שיש דלפק אחר שבעצם אחראי לטפל במצבים שבהם יש עיכוב כזה בטיסות שהייתי אמורה לפנות אליו ולא אליהם – והוא שלח אותי לשם כדי שהם ישלחו אותי לישון במלון באותו הלילה, וימצאו לי מקום בטיסה הבאה לבנגקוק שיוצאת בבוקר.

הלכתי לי לעמדה השניה, ששם היה תור מבולגן והרבה צעקות ולחץ – והנציג שם פשוט שלח אותי חזרה לאיזור השערים (שממנו בדיוק הגעתי) להמתין לטיסה המקורית שלי. כששאלתי אותו מה יקרה איתי הלאה בבנגקוק ולמי לפנות לגבי טיסת ההמשך שלי – הוא אמר לי לשאול את דיילות הקרקע לפני הטיסה.

חזרתי לאיזור השערים, והחלטתי לחזור לרגע לעמדת שירות הלקוחות כדי להודות שוב לאנשי הצוות שטיפלו בי ביוזמתם, ואפילו חשבתי לעצמי להגיד מילה טובה למנהל המשמרת או לשלוח הודעה מפרגנת על אנשי השירות שטיפלו בי דרך האתר של טורקיש. רק כשהגעתי לעמדה – הנציג שחשבתי שעזר לי ושאיתו שוחחתי כמה פעמים אמר לי שהוא לא זוכר אותי ושכנראה בלבלתי אותו עם נציג אחר.

יש סיכוי שאולי מדובר היה על שני נציגים שונים שהיו בני בערך אותו גיל ועם תספורת מאוד דומה, במיוחד כשבאותה שעה כבר הייתי כבר מאוד עייפה ומתוסכלת. באותו רגע לא ממש שאלתי שאלות או ניסיתי להתווכח, אלא רק אמרתי לו ולקולגה שעמדה לידו שפשוט רציתי להודות לנציג שעזר לי מאוד וחבל שהוא לא שם.

אבל בדיעבד (ואחרי כמה שעות שינה טובות במיטה מסודרת), יצאתי עם טעם מר מהיחס של שירות הלקוחות – לא רק בגלל שהתחושה שלי היתה שהנציג שאיתו דיברתי החליט להתחמק ממני, אלא מהיחס הכולל שלו. בדיעבד אני מבינה שהוא והנציגה הראשונה שאיתה שוחחתי ניסו לעזור לי כלקוחה בצורה טובה, אבל בדיעבד אני חושבת שייתכן שלשלוח אותי לדלפק הנכון יכול היה לחסוך לי לחץ, חוסר ודאות וחוסר נעימות, וגם כשלא נשלחתי לשם – העובדה שהיחס אלי היה כאל נודניקית כשבעצם הם יצרו מצב שבו אני מחכה לתשובות מהם מאוד הפריע לי.

חלק מהעניין נבע גם מזה שאף אחד לא ניסה לברר עד כמה הצורך שלי להגיע לניו זילנד היה דחוף. למזלי העיכוב (שהסתכם ב 24 שעות!) לא גרם לי יותר מידי נזק כי מראש תכננתי להגיע לניו זילנד יומיים וחצי לפני שיצא הטיול המאורגן שלי, בעיקר כדי באמת להתמודד עם עיכובים או עם מצב שבו יאבדו לי את המזוודה, שמן הסתם יהיה יותר קשה לקבל אותה כשאני כבר בטיול. אבל מה אם לא הייתי כ״כ זהירה, או שהעיכוב היה גדול יותר, או שהייתי נוסעת מסיבות אישיות או עסקיות שהן יותר קריטיות?

מעבר לזה, בסופו של דבר הייתי פשוט צריכה מידע: מה יקרה איתי הלאה כשאפספס את טיסת ההמשך, ובעיקר כמה זמן אתעכב כדי שאוכל לעדכן את מי שצריך לגבי זה, כמו למשל את הזמנת המלון שלי שמן הסתם לא הייתי מגיעה אליה בזמן. אם הייתי מקבלת תשובה לגבי זה בדלפק כי אנשי שירות הלקוחות היו יודעים איך לברר אותו – אני מניחה שהייתי יכולה לקבל תשובה יחסית מהירה (עניין של כמה דקות עד חצי שעה) והייתי אפילו מרגישה מרוצה משירות הלקוחות שקיבלתי.

בסופו של דבר המתנתי עוד כמה שעות בשדה התעופה כשרובו היה כבר סגור ולא פעיל. זו כבר היתה שעת לילה מאוחרת, ובשעות שביליתי בהתרוצצויות ושיחות עם כל מיני נציגי שירות – רוב המקומות שאפשר היה למתרווח בהם קצת כדי לנמנם נתפסו. היה רק מקום אחד ליד גבר זקן שנראה נלהב מידי להזמין אותי להתיישב לידו.

ואז סוף סוף התחיל להגיע צוות לשער ממנו היתה אמורה לצאת הטיסה שלנו – ומיד שאלתי את אחת מדיילות הקרקע מה לעשות אחרי הנחיתה. כמובן שעם המזל שלי מסתבר ששאלתי מישהי חדשה שלא היה לה מושג, והיא אמרה שהיא תשאל דיילת ותיקה ותחזור אלי. כשראיתי שהיא שכחה ממני (או מתעלמת מהבקשה) – פניתי פשוט לדיילת אחרת. היא היתה הראשונה בשרשרת אנשי השירות שנתנה לי עצה פרקטית: היא אמרה לי פשוט לפנות לדלפק של חברת התעופה בנמל התעופה של בנגקוק ולשאול שם מה לעשות, וכשהסברתי לה שלא ברור לי האם אני צריכה לפנות לדלפק של טורקיש (שהפעילה את הטיסה עד בנגקוק) או של תאי איירליינס (שתיפעלה את הטיסה מבנגקוק לניו זילנד) – היא הציעה שאפנה לטורקיש כי האיחור היה בגללם.

סוף סוף קיבלתי תשובה מסודרת וניתנת ליישום לגבי ״מה הלאה״, אבל בדיעבד לא היה לי בה צורך. המטוס נחת בשעות הערב בבנגקוק, וכשירדתי מהמטוס עמדו ליד השער כמה נציגות של תאי איירליינס, וכשהסתכלתי לכיוונה של הראשונה היא אמרה לי שהן ממתינות לנוסעים שפספסו טיסות המשך. מיד הבנתי שכדאי לי להסתכל בשמות על השלטים שהוחזקו על ידי הנציגות, והשם שלי אכן הופיע על השלט השני או השלישי.

אותן נציגות מצאו לנו את התור הכי קצר לביקורת הדרכונים כדי להכנס לתאילנד, עזרו לנו למצוא את המסוע שאליו היו אמורות להגיע המזוודות שלנו, וכשהצ׳ימידן שלי לא הגיע (ייתכן שבגלל שניסו להחליף לי טיסות, ואני מקווה שבלי קשר לעובדה שאנשי שירות הלקוחות התעצבנו עלי) – הנציגה שליוותה אותי לקחה אותי באופן אישי לדוכן האבידות ושוחחה עם הנציג שם שמהר מאוד גילה שהתיק יגיע למחרת בשבע בבוקר, והנציגה דאגה שהוא יישלח למלון שבו חברת התעופה שיכנה אותנו. משם נלקחנו להסעה למלון, כשבדרך הנציגות נתנו לכל אחד מהנוסעים דף מודפס עם פרטי טיסת ההמשך החדשה שלנו (כשאני לצערי גיליתי ששלי יצאה 24 שעות אחרי הטיסה המקורית).

אני חייבת לציין שהמלון היה מעולה – החדרים היו יפים ונקיים, והאירוח כמובן כלל שלוש ארוחות וגם הסעה לשדה התעופה שתיאמנו כשעשינו צ׳ק אין למלון. אני ביליתי את הבוקר במלון (הייתי צריכה לצאת ב 14:00 לשדה התעופה) ורק היה לי חבל שבגלל שהתיק לי הגיע אלי רק לקראת הצהרים לא היה לי בגד ים ולא יכולתי להכנס לבריכה.

בסופו של דבר הגעתי לניו זילנד ב 24 שעות איחור, וכדי שלא אסיים את הטיסה ביותר מידי כיף – התור לכניסה לניו זילנד היה ארוך, והצ׳ימידן שלי היה כנראה המזוודה האחרונה שיצאה על המסוע, מה שלא בדיוק גרם לי להיות רגועה מהמחשבה שחברות התעופה הצליחו לאבד לי את המזוודה פעמיים בטיסה אחת.