על חתונות ושאר ירקות

כצפוי אחרי ל״ג בעומר התחילה עונת החתונות. עבורנו במשפחה העונה התחילה ממש יום אחרי החג בחתונת שישי בצהרים של בן הדוד הכי צעיר מהצד של אמא שלי במשפחה.

חתונה היא באופן טבעי אירוע משמח, אבל בחתונה הזו היה עבורי גם משהו קצת עצוב. רוב המשפחה של אמא שלי גרה בצפון – אמא שלי נולדה וגדלה במושב בעמק יזרעאל ליד עפולה. היא עצמה עברה לחיפה ואז לירושלים עבור התארים שלה, ובסופו של דבר התחץנה עם אבא שלי שגדל בירושלים והם השתקעו בעיר. אבל אח של אמא שלי המשיך לגור במושב, ואחותה השתקעה בקיבוץ במרחק של פחות מעשר דקות נסיעה מהמושב.

בגלל שהמשפחה של אבא שלי דתית (אבא שלי חזר בשאלה ואנחנו גדלנו כחילונים ונשארנו כאלו), היה מאוד טבעי שניסע לסבתא מצד אמא לחגים – גם כי לא היינו נאלצים לשמור על החג בסגנון דתי, וגם כי זו היתה הזדמנות לבקר את המשפחה בצפון שלא היינו רואים כל שאר השנה. מעבר לחגים, היינו נוסעים לשם גם פעמיים כל קיץ – בתחילת החופש הגדול מיד אחרי הקייטנות, ואז גם לקראת סוף אוגוסט לאזכרה של סבא שלי, שהיתה בעצם כינוס משפחתי רחב יותר שבו גם שני האחים של סבתא שלי והילדים פלוס רוב הנכדים שלהם היו מגיעים לבית הקברות של המושב, ואז לגינה של סבתא שלי לארוחה שהיתה די קבועה במאכלים שלה (כולל זיתים אפויים בבצק, צימוקים בשוקולד מריר, וגוש גבינה מקושט באגוזים).

(רק הערת ביניים: כיום כמבוגרת אין לי מושג איך היו להורים שלי כל כך הרבה ימי חופש שהם יכלו לנסוע לצפון גם לחגים כמו חנוכה או פורים, ואז פעמיים בחופש הגדול. הלוואי וגם לנו היום היתה כמות כזו של ימי חופש).

אני זוכרת שכילדה די התלוננתי על כל ביקור כזה. אני הייתי שמחה להשאר בבית כדי לצפות בטלוויזיה הכל תוכניות הילדים ששודרו אז בבקרים, ולהפגש עם חברות, אבל איכשהו תמיד היינו נוסעים בהקדם האפשרי צפונה, וגם אז מבלים את רוב היום בטיולים או בביקורים אצל קרובי משפחה. אני אפילו זוכרת שבחופש הגדול אחרי כיתה ח׳ או ט׳ ההורים שלי אספו אותי בצהרים מהיום האחרון של הקייטנה ונסענו ישר צפונה כדי לחסוך זמן.

בתור ילדה הביקורים האלו נראו לי כמו משהו די קבוע, שתמיד התנהל באותה צורה. אבל עם השנים, אפשר היה לראות שסבתא שלי מתקשה יותר ויותר לארח – אולי לא בגיל שישים ומשהו או שבעים וקצת, אבל לקראת גיל שמונים שלה, אמא שלי ואחותה התחילו להביא יותר אוכל לארוחות, ואחיהן ומשפחתו היו נוסעים למשפחה של אישתו לערבי החג, ומגיעים רק לארוחת הצהרים למחרת (שהיתה לרוב ארוחת שאריות מהערב הקודם) במקום לשתי הארוחות.

בשלב מסוים כבר התחלנו להתארח בקיבוץ של דודה שלי, שכקיבוץ מבוסס יחסית (שכיום יש בו מפעל מצליח מאוד לרובוטים שמנקים בריכות) עדיין יש בו חדר אוכל שמאפשר להזמין אורחים לארוחות החג. עם הזמן גם הפסקנו להתארח בבית של סבתא שלי והתחלנו להתארח בקיבוץ של דודה שלי – בהתחלה היתה לנו גישה לבית של ההורים של בעלה שהלכו לעולמם, ואז בקיבוץ עצמו נבנו כמה דירות אירוח עבור אורחים של חברי הקיבוץ שניתן לשכור במחיר סמלי.


ואז אי שם ב 2003, בני הדודים שלי להתחתן, ובשנים הבאות דור ההורים שלנו הפך לא לאט להיות דור הסבים והסבתות, והם היו אלו שהתחילו לארח את הארוחות המשפחתיות אצלם בבית. סבתא שלי (שׁעדיין איתנו) היתה תמיד מתארחת אצל דודה שלי בקיבוץ, כי זה היה הסידור הכי קל מבחינת קירבה גיאוגרפית וגם בגלל שכבר אז אפשר היה לקחת אוכל מחדר האוכל לבתים עצמם ולחגוג בסלון.

אבל תופעת הלוואי הטבעית של זה היתה שהתחלנו להפגש פחות ופחות עם בני הדודים שלנו. נכון שבשנים הראשונות עדיין היא לא מעט חתונות שכולנו נפגשנו בהן, אבל אלו היו אירועים חד פעמיים שקרו פעם בכמה שנים, וגם אז הם היו מאוד מוגבלים בזמן ולא היו ימים רציפים של מפגשים עם בני הדודים (ועם הזמן גם עם בני / בנות הזוג שלהם) כמו שהיו לנו בתור ילדים.

ובחתונה הזו של בן הדוד הכי צעיר, אני וכמה מבני הדודים שלי שוחחנו על זה שבעצם לא התראינו המון שנים, ודיברנו על איך ומתי לעשות את זה. ואולי בעצם זה נובע מכך שרוב הסיכויים הם שזו החתונה המשפחתית האחרונה בצד הזה של המשפחה. נכון שבכל אחת מהמשפחות של הילדים של סבתא שלי יש בת אחת לא נשואה, אבל בתור אחת מהבנות הלא נשואות האלו – כולנו כבר בגיל שבו יש סיכוי שכבר לא נתחתן (וגם אם כן, כבר נהיה בגיל שבו זה כבר יהיה אירוע קטן ואינטימי ולא חתונה גדולה ורועשת עם מסיבת ריקודים).

נכון שיש לנו בשלב הזה בחיים חגיגות אחרות כמו למשל בר ובת מצווה של הילדים, אבל מעבר לעובדה שאנחנו לא תמיד מוזמנים בגלל אופי החגיגות שנוטות להיות קטנות ואינטימיות יותר (זה למשל מה שקרה בחגיגת בת המצווה של האחיינית הגדולה שלי) – גם לנו לא תמיד יש זמן עם החיים השוטפים שלנו (ועם הרבה פחות ימי חופש).

אבל בדיעבד, אני מרגישה שיש הרבה דברים שאיבדנו במובן מסוים בלי ששמנו לב בגלל שהשינויים האלו היו כל כך הדרגתיים, ובעצם הייתי שמחה עכשיו להיות שוב ילדה כדי לחזור ולחוות את הארוחות המשפחתיות שאז נראו לי כל כך מעיקות, ואפילו את הטיולים המשפחתיים.

11 תגובות

  1. motior הגיב:

    סיפור משפחתי מעניין. גם אבא שלי חוזר בשאלה ממשפחה ירושלמית…
    אני חושב שהנתק מבני הדודים הוא טבעי למרות שהוא עצוב

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      זה מצחיק, כי בגילאים מאוד צעירים היינו נפגשים עם בני הדודים החרדיים, אבל אז באמת היה נתק – אבל ברגע שהם התבגרו מעבר לגיל מסויים התחלנו להפגש שוב.

      אבל הבעיה היא לא רק עם חרדים שמנתקים קשרים, אלא גם עם כאלו שהם כיפה סרוגה ושומרים על קשר יומיומי – כי אי אפשר למשל לנסוע אליהם כדי לחגוג את ליל הסדר ולחזור חזרה הביתה ברכב.

      Liked by 1 person

  2. arikbenedekchaviv הגיב:

    מצטרף למוטי, ובוודאי על פי הרשומה שלי, כל ציפיה לקשר יש בה טעות.
    אני מניח שעד לפני כמאה או יותר שנים, החיים כפו קשק רב גילי, רב משפחתי = שבטי. הן מבחינת הגנה אישית, הן מבחינת הגנה על העושר המשפחתי, עזרה הדדית וכו' אז היתה חשיבות ענק ליחסי השארות, וגם למבנה הפטריארכלי של השבט, לזקני השבט [הזקנים או המשכילים] וכו'

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אם אני מסתכלת על ההורים שלי למשל – יש להם קשרים די קרובים עם בני הדודים שלהם, או לפחות בני דודים ספציפיים. אני זוכרת למשל שהיינו מבקרים בדרך לסבתא שלי בצפון אצל בת הדודה של אמא שלי שגרה בהוד השרון ואיכשהו זה היה ״על הדרך״ עבורנו. זה היה אפילו ברמה שבה בנות הדודות של בת הדודה הזו מהצד השני של המשפחה היו מגיעות לפעמים לבקר אותנו, והכרנו אותן והיינו מעודכנות בחיים שלהן…

      וזה היה לפני שלושים שנה, לא מאה…

      Liked by 1 person

      1. arikbenedekchaviv הגיב:

        אני מדבר סטטיסטית. ברור שאישית, גם הנכדות שלי חיות עם עוד ששה בנידודות בשמחה רבה 🙂

        Liked by 1 person

      2. adiad הגיב:

        יכול להיות שסטטיטית זה נכון

        אהבתי

  3. empiarti הגיב:

    ילדות כזאת עם קשר הדוק לבני דודים היא ברכה בעיני.
    כשהייתי קטנה לא היו לנו קרובי משפחה בכלל בארץ – כולם היו בארה"ב או בארגנטינה – אבל כן היו לנו חברים ממש קרובים בקיבוץ בגליל המערבי אליהם היינו נוסעים ככה בחגים ובחופשת הקיץ והם גם היו מתארחים אצלנו (כן כן משפחה שלמה של סבא סבתא, אמא אבא, שלוש בנות איתנו בדירה שניים וחצי חדרים בקרית יובל). גם אני לא בטוחה מאיפה הגיעו ימי החופש שאיפשרו את הביקורים האלה. באופן כללי קצב החיים אז היה איטי יותר, וגם כל ההתנהגות וההתנהלות היתה שונה. צרכנו פחות דברים, לא היתה טלוויזיה (כשאני הייתי קטנה, ברור שאני מבוגרת יותר ממך), אנשים בעיקר ישבו ודיברו, טיילו, הילדים שיחקו בחוץ או במשחקי "כאילו" בבית (ומעט משחקי קופסא)…החיים היו פחות אינטנסיביים.
    כשהילדים שלי היו קטנים היינו נפגשים ככה עם גיסי וגיס-טי והילדים שלהם ובני הדודים ממש גדלו יחד והיו מאד מאד קרובים

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      גם סבתא שלי גרה בבית עם שני חדרי שינה – אני חושבת שאני ואחותי היינו ישנות עם סבתא בחדר שלה (אחותי על המיטה ןאני על מזרן על הרצפה) וההורים שלי ואחי היו ישנים בחדר השני. בשלב מסוים אני זוכרת שאני הייתי ישנה על המזרן בסלון, וזה היה קשה כי אבא שלי אהב ללכת לישון מאוחר יחסית אז הוא היה יוצא לקרוא במרפסת והיה כל הזמן נכנס כדי להשמתש בשירותים או לקחת משהו מהמטבח

      כשאני הייתי ילדה היו טלוויוזיות בכל בית, אבל הן היו בשחור לבן. דווקא סבתא שלי היתה הראשונה שקנתה טלוויזיה צבעונית כשסוף סוף היה אפשר לרכוש אותן,

      Liked by 1 person

  4. עדה ק הגיב:

    מסתבר שצריך להשקיע בקשרים האלה עם בני דודים וכו' – כי בקצב החיים התובעני שלנו, הקשרים האלה נוטים להתמסמס. ואז בת דודתי ואני מתעוררות לפתע ומצירות על כך שהילדים שלנו כמעט לא בקשר:(
    וכן, זה זמן החתונות. לאחרונה הוזמנו לשלוש(!) חתונות, מתוכן שתיים באותו יום ובאותה שעה (שישי בצוהריים הפך להיט), כך שנאלצנו לוותר על אחת מהן:)

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אני מודה שלא ברור לי למה שישי בצהרים זה כזה להיט ב,עונת החתונות״, שבה מזג האוויר ממש חם ולא נעים להיות בו בחוץ, כשרוב גני האירועים הם בחוץ.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s