על אכילה והתמכרות – חלק ראשון

חלק גדול מהזכרונות של הסופרת פראנסס קאפל Frances Kuffel קשורים לאוכל.

בספר הראשון שלה שעסק בהרזיה שלה, היא למשל כותבת על הביקור של הכומר המשפחתי בבית החדש של המשפחה – כשהיא עוזרת לאמא שלה כביכול כדי להיות ילדה טובה, אבל בעצם בעיקר כדי לנסות לאכול כמה שיותר. כל פעולה שלה מלווה בעצם באוכל שהיא יכולה ״להגניב״: בין אם זו לחמניה שהיא אוכלת כשהיא מחממת את הלחמניות לקראת הביקור, או ממתקים שהיא לוקחת מהמגירה של אבא שלה כשהיא שמה בחדר של ההורים את המעיל והכובע של הכומר כשהוא מגיע – או אפילו את כל השאריות שנשארו על הצלחות כשהיא מתנדבת לשטוף את הכלים בסוף הארוחה.

אירוע אחר שהיא מספרת עליו קרה כשהיא כבר היתה מבוגרת וקרובה למשקל השיא שלה, שהיה קצת יותר מ 150 ק״ג. היא וחבר נוסף ארגנו ״יום כיף״ לקבוצה של חברים בלונה פארק מקומי באחת השבתות. כשהתברר לפראנסס שהיא שמנה מידי ולכן לא יכולה לעלות על אף אחד מהמתקנים (בעיקר מסיבות בריאותיות) – היא מבלה את היום בלאכול ג׳אנק פוד שזמין בפארק בזמן שהחברים שלה מבלים במתקנים של הפארק. בשלב מסוים כשהם כבר כמעט בדרך הביתה, הם מתכננים מה הם יעשו בערב – ובזמן שלכולם יש תוכניות לבילויים (שאופייניים לשבת בערב בארה״ב שבה יום ראשון הוא יום חופש), פראנסס מפנטזת על מה היא תבשל לעצמה לארוחת הערב שהיא תאכל לבד.

השמנה כזו חריפה מפריעה לפראנסס לחיות חיים נורמליים: מעבר לקושי הפיזי שקשה לה ללכת אפילו מרחקים קצרים או לעמוד על הרגליים ליותר מכמה דקות, אין לה זוגיות, היא עובדת בעבודה שהמנהלת מתנהגת אליה בזלזול אבל היא מפחדת לעזוב אותה כי היא פוחדת שהיא לא תמצא עבודה אחרת – וגם חיי החברה שלה נפגעים כי היא דיכאונית, והופכת תלותית מאוד בחברים הבודדים שלא ״נוטשים״ אותה בגלל זה.

יום אחד אחד מאותם חברים הסב את תשומת ליבה למצבה באופן כלי ולעובדה שהאכילה שלה הורסת לה את החיים. הוא עצמו היה אלכוהוליסט, וכשהיא שמעה מחברים משותפים שהוא שוחח עליה גם איתם לגבי הנושא ואמר שהיא חייבת לרזות – התגובה המיידית שלה היתה שאולי קודם כל הוא צריך לטפל בהתמכרות שלו לאלכוהול לפני הוא מתנפל עליה.

ואז היא הבינה: היא מכורה כמוהו, רק לאוכל.

ובתור מכורה, היא צריכה ללכת ל״גמילה״.


שיטת הגמילה המוכרת ביותר בארה״ב ובעצם בעולם היא שיטה בשם ״אלכוהוליסטים אנונימיים״. מדובר על שיטה שהתחילה את דרכה כגמילה מהתמכרות לאלכוהול שפיתח מישהו שהיה שיכור ״כרוני״ בעצמו, שהבין שההתמכרות שלו היא לא כשל מוסרי של אדם שמסרב לשלוט בעצמו אלא בעצם ״מחלה״. הפתרון צריך להיות המנעות מוחלטת משתיית אלכוהול, ובמקביל עבורה רוחנית כדי לתקן את הפגמים באישיות שלו שהובילו אותו ״לחלות״ בהתמכרות.

השיטה הפכה להיות מאוד פופולרית בארה״ב – וכיום זה הטיפול שמוצע ברוב מרכזי הגמילה בארה״ב, אולי בכולם. יכול להיות שזה קשור לעובדה שהמפגשים זמינים מאוד בכל ארה״ב ושהם לא בתשלום (המשתתפים רק תורמים ככל יכולתם במהלך כל מפגש כדי לאפשר לקבוצה לשכור את האולם שבו הם נפגשים) – כך שהמפגשים נגישים בקלות לכל אחד, בכל מקום, בלי קשר למצבו הכלכלי. השיטה כל כך פופולרית שבכל סרט על גמילה כנראה תראו היבטים של השיטה כחלק חיוני מהגמילה.

עם השנים עולות הרבה מאוד בעיות בשיטה וביקורת עליה – כולל יעילות מאוד נמוכה והתנהלות כמו של כת. אבל השיטה ממשיכה להיות פופולרית, ועם השנים היא התרחבה לטיפול בהתמכרות לסמים – ובעצם להרבה תחומים אחרים שאפשר להגדיר כ״התמכרות״. בין השאר השאר אחד הנושאים שניתן ״להגמל״ מהם הוא אכילה, או יותר נכון אכילה כפייתית.


פראנסס מצאה קבוצה של ״אכלני יתר אנונימיים״ – ואחרי כמה מפגשים פגשה את ״קייטי״ שהפכה להיות המאמנת הראשונה שלה בשיטה. פראנסס לא ממש נכנסת לפרטים על תוכנית ההרזיה שלה: היא מספרת בקווים מאוד כלליים על תוכנית האכילה שלה (שקייטי נתנה לה כתנאי לאימון), וכמה משפטים על כמה קשה היה לה להתמיד בה – אבל אחרי שלושה ארבעה עמודים לכל היותר, פראנסס כבר לא שמנה באופן חריג, אלא מישהי שמנמנה אבל כבר יכולה להחשב כחלק מאוכלוסיית ה״אנשים הנורמליים״.

רוב הספר הראשון של פראנסס בעצם מוקדש לעובדה שמבחינתה ההרזיה לא היתה החלק הקשה – אלא הצורך שלה להתרגל לחיים בגוף ״נורמלי״. דברים שלרוב הנשים הם בסיסיים כמו למשל איך לפלרטט עם גברים או איך להתלבש או לטפח את עצמה (לרוב נלמדים בגיל ההתבגרות או בגילאים צעירים יחסית) הם זרים לחלוטין עבור פראנסס, והיא צריכה ממש הדרכה מנשים אחרות איך לבצע אותם. מבחינתה הפער היה כזה גדול שעבורה החיים כשמנה והחיים כ״בחורה״ היו חיים על כדור לכת שונה לחלוטין.

פראנסס הצליחה לשמור על המסגרת לכמה שנים טובות ולהפוך לאישה ״רזה באמת״ שמכורה לבגדים וללק. בדרך היו לה כמה אירועים שבהם היא סטתה מהתוכנית ועלתה במשקל כשכל אחת מהן התבטאה בעליה יותר גדולה במשקל – אבל היא תמיד ניסתה לחזור, עד שבסופו של דבר היא העלתה את כל המשקל חזרה לאורך השנים.

אחרי כמה שנים, היא כתבה ספר שני שבו היא מספרת על עליה חוזרת שלה במשקל, שנבעה מכך שהיא סבלה ממערכת יחסים מתעללת מצד המנהלת שלה במקום עבודה חדש, שבסופו של דבר הגיעה למצב שבו פראנסס פוטרה, והפיטורים גרמו לה משבר כזה גדול שהיא התמודדה איתו שוב בעזרת אכילה.

אחרי פרסום הספר הראשון שלה, פראנסס קיבלה פורום משלה באתר ״אמאזון״ שבו היא פגשה לא מעט נשים. היא התחברה עם כמה מהן – והספר השני שלה היה מבוסס על הניסיון שלה ושל ארבע משתתפות אחרות לנסות לרזות שוב, ולהבין בעצם מה מונע מהן להגשים את המטרה הזו.

עם השנים נשמע שפראנסס הבינה שהיא כנראה לא תרד במשקל. אבל נראה שמשהו בכל זאת השתנה בחיים שלה והיא למשל פרסמה לפני בערך שמונה שנים ספר שבו היא מספרת על הניסיונות שלה למצוא בן זוג בגיל חמישים פלוס, ונראה שלפחות במובן הזה – ההרזיה, גם אם היא היתה זמנית, נתנה לה פתח לחיים עשירים יותר גם אחרי שהיא השמינה.

4 תגובות

  1. motior הגיב:

    מעניין ועצוב…

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      בהחלט, וחבל.

      אהבתי

  2. empiarti הגיב:

    שוב אנחנו נוכחים לדעת עד כמה המצב הרגשי והנפשי משפיע גם על נושא התזונה, האכילה והמשקל. תודה על השיתוף הזה

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אין בעד מה 🙂

      אהבתי

התגובות סגורות.