״לא בלי ביתי״?

 בטי היתה אמריקנית ממעמד כלכלי של ״קולר כחול״ – כלומר ממשפחה וסביבה שבה הם עבדו בעבודות שונות שלא דרשו השכלה פורמלית. היא היתה נשואה ואז התגרשה לאחר שנולדו לה שני בנים, הצליחה להתקדם לא מעט במקום העבודה שלה עד שהיא נתקלה במעין ״תקרת זכוכית״.

בטי גם סבלה לאורך השנים מהתקפי מיגרנה שונים, ואי שם באמצע שנות השבעים היא פנתה לבין חולים אוסטאופתי כדי לקבל שם טיפולים. אחד הרופאים שלה היה גבר מבוגר יחסית עם מבטא אקזוטי, שטיפל בה בעדינות ומאוד עזר לה. היא גילתה שהוא איראני במקור בשם סייעד בוזורג מחמודי (או מודי בקיצור), אבל כזה שנראה שמאוד מעוניין להפוך לאמריקני. כשהיא השתחררה מבית החולים הוא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, הם התחילו לצאת – ובסופו של דבר הם התחתנו.

וכך נולדה הדמות שמוכרת כיום כבטי מחמודי.

בתחילת דרכם כזוג נשוי, בטי נהנתה מהמעמד החברתי הגבוה שהיא הגיעה אליו כאשת רופא, ומבחינתה השוני התרבותי העיקרי שהיא חוותה היו חגים מוסלמיים חדשים ומאכלים חדשים שהיא שמחה ללמוד לבשל. בהמשך נולדה לבטי ומודי בתמשותפת, שמודי בחר לקרוא לה מהטוב – ״אור הירח״ בפרסית.

אבל עם הזמן היא גילתה שיש למודי תקופות של ״מצבי רוח״ רעים שבהם הוא בקושי מתפקד (ייתכן שכיום הוא היה מאובחן בדיכאון או מצב דומה, אבל כנראה שבסוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים לא היתה מודעות לזה).

מה שהחמיר את מצבם היתה המהפכה האיראנית שהתחילה בסוף שנות השבעים – והסימפטיה שמודי גילה כלפיה. זה עורר תגובות לא נעימות מהסביבה – ובמקביל לכך מודי התחיל לגלות עניין הולך וגדל בביקור באיראן. בטי חששה שהביקור יהפוך למעבר – אבל מודי הבטיח על הקוראן שזו לא הכוונה שלו.

אבל בערב האחרון לביקור מודי הודיע שהם נשארים באיראן. כאזרחית אמריקנית, בטי עצמה יכלה לחזור לארה״ב, אבל מהטוב היתה נאלצת להשאר באיראן כי באיראן המשמורת על הילדים הולכת אוטומאטית לאב. לכן בטי נשארה – וניסתה בכל כוחה למצוא דרך לחזור לארה״ב. בסופו של דבר, אחרי שנה וחצי באיראן נוצר משבר שבו מודי ניסה לאלץ את בטי לחזור לארה״ב לבדה, והיא חשדה שמודי לא יאפשר לה לחזור לאיראן וכך הוא יקבל שליטה מוחלטת על מהטוב.

למזלה של בטי, היה לה איש קשר שעזר לה ולמהטוב לברוח ברגע האחרון לדירה בטוחה בעיר, ואחרי כמה ימים של סידורים שלח אותן בעזרת רשת מבריחים שהוא הכיר לגבול עם טורקיה כדי לצאת מאיראן. אחרי כמה ימים של נסיעות הן היו אמורות לעבור את הגבול באמבולנס, אבל בגלל אירוע בטחוני שאירע באזור הן נאלצו לעבור את הגבול במסלול לא מסלול בהרים בין איראן לטורקיה, באמצע החורף וברכיבה על סוסים (וברגל בעליות התלולות יותר).

גם אחרי שהן הגיעו לטורקיה דרכן לא היתה קלה – אחרי נסיעה של למעלה משלושים שעות בכבישים חלקלקים מקרח בין הגבול לאנקרה, המלון שאליו הן הלכו לא היה מוכן לקבל אותן כי היה ברור שהן הגיעו למדינה באופן בלתי חוקי. כשבטי התקשרה באמצע הלילה לשגרירות ארה״ב – היא קיבלה תשובה מזלזלת מאיש הבטחון שהיה אז בתורנות לאחר שהוא שמע את הסיפור המוזר שלה, ורק אחרי שהיא יצרה קשר עם ההורים שלה ששוחחו עם הקשרים שלהם במשרד הפנים (קשרים שנוצרו לאחר חטיפתה של בטי לאיראן) – בטי ומהטוב קיבלו עזרה בשגרירות וחזרו לארה״ב בטיסה הקרובה.

---

בתקופה המיידית אחרי החזרה, בטי נאלצה למצוא דרכים להגן על עצמה ובמיוחד על מהטוב כי היא חששה שמודי ינסה לחטוף אותה חזרה לאיראן בעזרת רשת גדולה של קרובי המשפחה שלו ששהו בארה״ב. חלק מאמצעי ההגנה שהן נקטו בהם היו שינוי השמות שלהן, אבל הן גם זכו לשמירה רשמית מטעם רשויות הבטחון של ארה״ב.

בטי התלבטה איך לפרנס את עצמה ואת מהטוב, ואז קיבלה הצעה לכתוב ספר על התקופה שלהן באיראן – בעזרת סופר צללים שעזר לכתוב ספר דומה בעבר: ״אקספרס של חצות״, ספר על צעיר אמריקני שנתפס כשהוא מנסה להבריח סמים (חשיש) מטורקיה, שם הוא נאסר בתנאים לא תנאים ונענש לתקופה ארוכה – מה שהוביל אותו לברוח מהכלא.

יש דימיון רב בין שני הספרים: בשניהם הגיבור׳ה נתקע/ה במדינה מוסלמית בתת תנאים, בשניהם הגיבור/ה נאלצ/ה לברוח מהמדינה בצורה שסיכנה את חייהם רק כדי לחזור הביתה – ועל סמך שניהם נוצרו סרטים שעצבנו מאוד את המדינה שבה הסרטים התרחשה העלילה. כנראה הסיבה לכך היתה ששני הספרים נכתבו באותה תקופה של תחילת עד אמצע שנות השמונים – תקופה שבה מדינות מוסלמיות לא נתפסו בצורה חיובית בארה״ב (אחרי המהפכה האיראנית שבה נחטפו לא מעט עובדי שגרירות בארה״ב והיו שבויים באיראן לאורך תקופה ארוכה). רבים טענו שהספרים (והסרטים) התאימו את עצמם לתקופה הזו שהיתה מאוד אנטי מוסלמים בכך שהם הציגו את המוסלמים (וספציפית את האיראנים בספר שכתבה בטי) בצורה מאוד לא מחמיאה: הם מלוכלכים, פרימיטיביים, ואכזריים (במיוחד כלפי אמריקנים).

כיום הגישה שונה מאוד. למי שצפה בסרט ארגו שיצא לאקרנים לפני עשור, סרט שעסק בפרשת החטופים האיראניים – בתחילת הסרט המפיקים דאגו להציג את נקודת המבט האיראנית שלפיה מדינות המערב התערבו פוליטית באיראן כדי לנצל את המשאבים שלה, ושמו בה מנהיג חילוני ששירת את המעצמות בזמן שהאיראנים רעבו – מה שהוביל למהפכה האיראנית ולשנאה לאמריקנים שליוותה את המהפכה. חשוב גם לזכור שבמקור המהפיכה היתה כללית ורק בשלבים מאוחרים יותר היא הפכה למוסלמית באופיה – ושלא פעם אנשי הדת ידעו איך לגרום לציבור הלא דתי בהכרח לשתף איתם פעולה על סמך השנאה לשלטון הנוכחי למרות שרבים מהם לא היו בהכרח מעוניינים בחזרה של שלטון דתי למדינה.

מעבר לכך, הגיבור של ״אקספרס של חצות״ התברר בדיעבד כאדם לא סימפטי במיוחד. הוא לא היה סטודנט תמים שלקח איתו קצת חשיש לשימוש עצמי או מישהו שנפל בפח של סוחר סמים מנוסה – אלא כנראה שהיה סוחר סמים בעצמו שהבריח סמים כבר כמה פעמים במסלול הזה ופשוט נתפס בפעם הרביעית שהוא ניסה להבריח סמים.

בטי כמובן לא היתה סוחרת סמים, וכנראה הדבר היחידי שהיא היתה אשמה בו היתה תמימות. כפי שגם היא אמרה וכתבה בהמשך לספר – היא פשוט לא היתה מודעת למשמעות של זוגיות ובמיוחד לא נישואים עם אדם מתרבות אחרת. היא לא ידעה למשל שברגע שהיא נישאת לאזרח איראני – גם היא הופכת להיות אזרחית איראנית ואת המשמעות של האזרחות הזו (למשל שהחוק באיראן נותן את המשמורת של הילדים המשותפים לאב או למשפחה שלו באופן אוטומטי).

זה בולט במיוחד לאור סרט שיצא כמה שנים אחר כך, בהפקה פינית – שנקרא ״בלי ביתי״ שהביא את הסיפור מצידו של מודי, כולל ראיונות איתו ועם משפחה שהיתה חברה של בטי ומודי בתקופה שבה בטי עדיין התגוררה באיראן. הסרט מנסה להציג את מודי כאבא לילדה שהוא מאוד אהב ושהיא אהבה אותו חזרה – ושיום אחד האמא האמריקנית הלא יציבה שלה החליטה לחטוף אותה ממנו חזרה לארה״ב, לנתק את הקשר ביניהם – ואז לכתוב ספר מלא שקרים על מערכת היחסים ביניהם וגם לגרום לבת שלו לשנוא אותו.

אי אפשר לדעת כמובן לדעת עד כמה הגישה של המשטר האיראני כלפי ארה״ב והדיכוי של האזרחים בה גרם למודי ולחברים להציג סיפור שכמובן מציג את בטי האמריקנית כרעה – ואת מודי האיראני כמסכן של הסיפור. הנטיה שלנו כישראלים היא כמובן להזדהות עם בטי המערבית – אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה הסיפור של בטי מתבסס בין השאר על דעות קדומות שלה (ובעצם גם שלנו) על איראנים ומוסלמים באופן כללי?

חלק מהמרכיב ה״משכנע״ של הסרט של מוד הוא שיש הגיון וצדק מסוים בטיעונים של מודי ושאר האיראנים שעולים כביקורת על הספר שבטי כתבה ועל הסרט שהופק ממנו. לדוגמא בספר בטי מנסה להציג את האיראנים כמלוכלכים בכל מיני אירועים שאותם היא מפזרת במהלך הסיפור, למשל על אופה שלא שטף ידיים אחרי ביקור בשירותים, או למשל על כך שבאורז שהגישו להם בארוחות משפחתיות היו חרקים שונים. אבל מצד שני אני בהחלט זוכרת שברוב המכריע של המסעדות שבהן שביקרתי בה בארה״ב – היה שלט ענקי בשירותים שהיה מזכיר לאנשי הצוות לשטוף את הידיים לפני שהם חוזרים לעבודה (מה שמעיד ששטיפת ידיים לא ברורה מאליה גם בארה״ב בתחום המזון), וגם זוכרת שבעבר בישראל היה צריך לנפות מוצרים כמו אורז או קטניות כדי לוודא שאין בהן חרקים שונים או אבנים. האם ייתכן שהבסיס לתיאורים של בטי מעוגן במציאות, אבל היא בחרה להגזים איתם כדי להפוך את האיראנים לאנשים רעים יותר?

ויש עוד נקודה בעייתית שהספר מציג: בגלל שבטי מאוד חששה מניסיון של מודי לחטוף את מהטוב בחזרה, היא נאלצה להתגרש ממנו ולקבל משמורת על מהטוב ועל הרכוש המשותף שלהם בצורה שבה למודי (או לקרובי המשפחה שלו שעדיין התגוררו בארה״ב) לא יהיה מידע על היכן הן מתגוררות. אבל זה גרר מצב שבו מודי לא היה יכול להגן על עצמו ולהציג את הצד שלו בסיפור – וכך להגן על האינטרסים שלו. האם אין לו זכות לחלק מהרכוש המשותף (כשהוא כזכור היה המפרנס העיקרי בבית כרופא)? האם אי אפשר היה להגיע לפשרה שבה למודי תהיה הזכות לשוחח עם הבת שלו מידי פעם, אפילו אם זה היה דורש אמצעי בטחון מסוימים?

עד כמה החשדנות של בטי היתה מוצדקת? בדיעבד אני מודה שהנושא לא ברור. הסרט של מודי במובן מסוים מחזק את הטענה שהוא אובססיבי לגבי יצירת קשר עם הבת שלו, אבל האם זה אומר שהוא אכן יבצע חטיפה, במיוחד במצב שבו יש מודעות לסכנה לבטי ומהטוב מצד הסביבה והרשויות?

או שאולי חלק גדול מהבעיה נובע מחשדנות של האמריקנים כלפי מוסלמים, שנתפסים בעשורים האחרונים בתור ״הרעים״ בעולם? אני מניחה שאי אפשר לדעת, אבל בהחלט עולות שאלות מהסיפור של שני הצדדים.