על למה השמאל בישראל נחשב להזוי (וקצת דיבורים על הבחירות)

אני כותבת את הפוסט הזה כתגובה לפוסט הבא בבלוג של ״עדי בעולם״. מישהי שם הזכירה את העובדה שכיום בישראל ״להיות שמאלני״ זה להיות הזוי, שנוא, ולהחשב בתור מישהו שמנותק מהמציאות.

היתה לי עד לא מזמן חברה ימנית. הקשר בינינו התנתק בגלל שהביביזם שלה כבר הפך להיות מוגזם, אבל לפני שהביביזם השתלט לה על הדעות, היו לנו כמה שיחות מאוד מעניינות לגבי פוליטיקה, כי הדעות הימניות שלה נבעו ממחשבה ותפיסת מציאות מסויימת ולא מזה ש״אבא שלי תמיד בחר בליכוד ולכן גם אני תמיד אבחר בליכוד״.

והיא לא פעם אמרה לי משפט שנשמע מאוד נכון: פעם השמאל בישראל היה הרבה פחות קיצוני.

ואולי בעצם אפשר לנסח את זה קצת אחרת: בעבר השמאל (המתון לפחות, שהיה רוב השמאל) ראה בעימות שלנו עם הפלסטינים בתור סכסוך, ולעומת זאת כיום השמאל רואה בעימות שלנו עם הפלסטינים בתור כיבוש. אפילו האבירים הגדולים של השלום של השמאל בעבר, רבין ופרס, זוכי פרס הנובל לשלום – ראו בעימות סכסוך שצריך ליישב (גם במחיר של ויתור על שטחים) ולא כיבוש, כשההתייחסות ל״כיבוש״ היה נחלתם של השמאל הקיצוני.

אבל איכשהו עם השנים – ה״כיבוש״ הפך להיות הבון טון של מי שרואה את עצמו כשמאל, ובעצם שם את הסבל של הפלסטינים תחת השלטון הישראלי הופך למרכז הבעיה, והפתרון פשוט: פינוי של השטחים שנחשבים ל״כבושים״ יביא שלום באופן מהיר מאוד (אם לא מיידי).

אבל רוב הציבור בישראל לא מתחבר למסר הזה. רוב הציבור, אפילו זה שהיה תומך בפתרון שתי המדינות לשני עמים אם זה היה מבטיח לו שלום והפסקת הטרור (או לפחות הרבה הרבה פחות טרור) רואה שגם לצד הפלסטיני יש אחריות למצב ולאלימות ולא רק לישראל.

וחשוב לי להגיד שלמרות שכמובן קיימים קיצונים – רוב הישראלים לא ששים בנוכחות הצבאית שלנו בגדה המערבית או במעורבות הצבאית שעדיין יש לנו בעזה. לא מזמן יצא לי לשוחח עם מישהו שמזדהה פוליטית עם הליכוד (לא חובב ביבי), ויצא לנו לשוחח על השירות הצבאי שלו בשטחים, והוא עצמו אמר שכיום בגיל שלושים פלוס הוא מסתכל על הפעולות שלו כחייל ומבין שהן היו בעייתיות – בעיקר בגלל שהוא היה א מאוד צעיר, אבל גם בגלל המצב המורכב של הסכסוך.

רוב הישראלים לא היו רוצים שהאוכלוסיה בעזה תפגע בכל מבצע שלנו שם – ובכלל היו מעדיפים לוותר על המבצעים האלו, אבל מרגישים שאין להם ברירה מול הטילים. וכך גם לגבי ההבנה כמה גדר ההפרדה פוגעת בפלסטינים – אבל מרגישים שאין להם ברירה מול הפיגועים שפחתו משמעותית מרגע שהגדר הוקמה. כנ״ל לגבי הנוכחות הצבאית שלנו בגדה, או כל אישיו אחר שמעלה השמאל.

הבעיה עם היחס למצב כאל ״כיבוש״ הוא שיש פה בחירה מודעת להתעלם מהפגיעה בצד הישראלי. במקרה הטוב מדובר על התעלמות ממנה ולכל היותר למלמל כמה מילים נגד טילים ופיגועים במקרה הטוב – אבל במקרה הפחות טוב כבר קראתי פוסטים בפייסבוק שהצדיקו פיגועי דקירה או ירי נגד חיילים כי זה מתקבל על הדעת במצבי מלחמה.

ואני רוצה לדבר לרגע על ״השטחים הכבושים״. כביכול ההגדרה פשוטה – אותם שטחים שנכבשו על ידי ישראל ממצרים (רצועת עזה) וירדן (הגדה המערבית) במלחמת ששת הימים אי שם ב 1967, שהם באופן עקרוני השטחים שמיועדים להיות המדינה הפלסטינית העתידית במקרה שנגיע להסכם שלום.

אבל המציאות בשטחים האלו היא מאוד מורכבת – קודם כל, כי הבעיות בהם התחילו הרבה לפני שישראל כבשה אותם ביוני 1967. גם תחת המצרים והירדנים מצבם של הפלסטינים לא היה טוב (גם אם לא נכנס לשאלה מדוע שתי מדינות ערביות לא יכלו להקים בשטחים האלו מדינה פלסטינית בתקופה שבה הם היו תחת שליטתן). אפשר גם להגיד שהבעיות של האוכלוסיה הערבית בשטחי ישראל התחילו ברגע שפורסמה תוכנית החלוקה של האו״ם ב 1947 – כשבמקביל ללחימה שפרצה החל מהצהרת האו״ם ביוזמת האוכלוסיה הערבית, גם מדינת ישראל הצעירה לא ממש יישמה מדיניות מסודרת והוגנת כלפי הערבים למרות הרבה הצהרות יפות בנושא שיוויון זכויות, ובהחלט רבים מהם גורשו מבתיהם (למרות שיש טענה שרבים מהם נמלטו מאיזורי הלחימה כדי להגן על עצמם בהנחה שצבאות מדינות ערב ינצחו את ישראל והם יוכלו לשוב אחרי המלחמה בבטחה לבתיהם).

ואולי במובן מסוים אפשר לקחת את הטיעון של הגדרת ״השטחים הכבושים״ בעצם לכל האיזורים בארץ שבהם התגוררו ערבים לפנח מלחמת השחרור, כלומר שבעצם כל המדינה שלהם. זה כמובן מוביל לטיעון שלמדינה היהודית בשטחי ארץ ישראל אין זכות קיום לגיטימית – משהו שנראה שיש עדיין פלסטינים שמאמינים בו, גם אם הם מנסחים את הרצון הזה בתור רצון ל״מדינת כל אזרחיה״ שתכלול גם את האוכלוסיה היהודית (משהו שרבים לא ממש מאמינים שיקרה, לפחות לא בצורה שבטוחה ליהודים).

במובן מסוים המצב הספציפי הזה של מלחמת העצמאות מייצג את המורכבות של הסכסוך, שבו לשני הצדדים יש נקודות שבהן הם צודקים, ואחרות שבהן הצד הוא הבעיה שהוא צריך לפתור. ואני חושבת שזו הבעיה של השמאל – העובדה שבעצם הוא לא מתייחס לעובדה שגם לפלסטינים יש צורך להתבגר ולהתגבר על העובדה שהיהודים פה כדי להשאר…

---

אבל יש לשמאל עוד בעיה שלא קשורה ספציפית לשמאל, או לפחות לא בגלל משהו שהשמאל עצמו עשה.

בכל התחיל עם העובדה שביבי מאשים את ה״שמאל״ ברדיפה אחריו בכל מה שקשור למשפטי השחיתות שלו. האם האמירה הזו אמיתית או לא אני משאירה לקוראים להחליט לגביה (ורק מזכירה שגם אחרי אולמרט שהיה מתחרה פוליטי של ביבי גם רדפו עם תיקי השחיתות שלו, וגם הוא טען שלא היה כלום עד שהעוזרת שלו לשעבר העידה נגדו).

אבל כן במובן מסוים נוצרה אווירה של ״אנטי שמאל״ שלתוכה החליט לקפוץ מי שכיום מכונה ״מנהיג גוש השמאל והמרכז״ יאיר לפיד.ֿיאיר לפיד החליט אי שם לקראת בחירות 2013 שהוא רוצה להיות ראש הממשלה הבא, והקים מפלגה שהוא עומד בראשה, והוא זה שקובע את הרכב הרשימה באופן אישי.

מבחינתו היה קהל שלם שהוא יכול היה לגייס כתומכים למפלגה שלו. לאורך השנים היו הרבה מאוד מפלגות שהציגו את עצמן כ״מפלגות מרכז״ בידיעה שההבדלים בדעות בין השמאל המתון לימין המתון הן מזעריות, ובהחלט אפשר להקים מפלגה שתצליח למשוך בוחרים משני המחנות כדי לתמוך במפלגה. האחרונה והגדולה מביניהן (עד שיאיר לפיד החליט לתפוס את התווית) היתה מפלגת ״קדימה״ שהוקמה מאנשים שפרשו גם מהליכוד וגם מהעבודה – והצליחה בקלות להפוך למפלגה הגדולה ביותר, ולהקים כמה ממשלות בראשותה.

יאיר לפיד החליט לתפוס את מקומה בתור מפלגת המרכז החדשה – אבל שם את עיניו על מאגר בוחרים שנראה לו מאוד מפתה: השמאל בגדול, ומפלגת העבודה בפרט. זה לא ממש עבד לו, למרות שהוא מאוד ניסה להציג את עצמו לא פעם כתחליף שלהם ולא פעם ניסה להציג את עצמו כראש האופוזיציה במקום.

אבל הוא לא התחיל את דרכו באופוזיציה: בעקבות הבחירות הראשונות שלו ביואר 2013 הוא וחברו נפתלי בנט הצליחו לגרום לביבי לקחת אותם בתור צוות במקום את המפלגות החרדיות כדי לבנות ממשלה – הישג שהוא מאוד התגאה בו בזמנו. אבל הוא לא הצליח לשחזר את ההצלחה – עד בחירות 2019 שבהן הוא התחבר עם בני גנץ להקמת מפלגה משותפת שבה שניהם היו אמורים לחלוק את תפקיד ראש הממשלה בין שניהם אם הם ינצחו.

ולפי הסקרים האפשרות שלהם לנצח בבחירות נראתה אפשרית, אבל כדי לקבל לגיטימציה לכך הם הרגישו שהם צריכים להפוך למפלגה הגדולה – והחליטו ״לשאוב״ קולות מהמקור הטוב ביותר: השמאל.

הם לא היו היחידים ש״שתו״ קולות, וזה קרה גם בימין (כשהליכוד ניסה לגייס קולות על חשבון המפלגות הקטנות בגוש הימין), אבל בעצם בשלב מסוים זה הפך לסיכון – מהסיבה הפשוטה שעדיין נשארו מספיק בוחרים למפלגת העבודה ולמפלגת מר״צ כדי שהם יהוו כמה מנדטים – אבל המספר היה מספיק נמוך כדי לסכן את שתי המפלגות באי מעבר את אחוז החסימה, מה שהיה מסכן את האפשרות של המפלגה של גנץ ולפיד להקים ממשלה.

ואם אתם חושבים שזה לא משמעותי – אז ביבי כנראה פספס את האפשרות להקים ממשלה כבר בבחירות אפריל 2019 כי הוא גרם למפלגת ״ימינה״ לא לעבור את אחוז החסימה בסכום מאוד קטן של קולות.

בסופו של דבר, אחרי הסבב השלישי של הבחירות, בני גנץ חליט מסיבות כאלו ואחרות לפנות לממשלת אחדות עם ביבי – מה שהשאיר ללפיד את ראשות הגוש. אבל למרות כל זה, לפיד לא הצליח להפוך למפלגה גדולה משמעותית, אפילו לא במספרים שמפלגת העבודה היתה בהם לפני שהוא וגנץ החליפו אותה.

הסיבות לכך שונות ומגוונות – בין השאר גכי בני גנץ נשאר בתמונת המפלגות עם מפלגה קטנה משלו, וגם גדעון סער בנה מפלגה קטנה משלו, ושתיהן שואבות קולות שיכולים היו ללכת למפלגה של לפיד. אבל כנראה משיקולים של בניית קואליציה עתידית עם סער וגנץ – הוא מעדיף לא לתקוף את המפלגות שלהם, אבל כן מתעקש עדיין ״להעלים״ את מפלגות השמאל מתוך מחשבה שה״שמאל״ כבר לא רלוונטי, וקשה לו להבין למה אנשים עדיין מתעקשים לבחור בהן.

לכן הוא לא פעם מצטרף לתקיפות עליהן ועל הניתוק של ה״שמאל״ כביכול מתוך רצון להיות היורש שלהן, אבל בלי להחשב לשמאלן כי זה לא משתלם לו.

---

אבל יש סיבה מאוד טובה לזה: מר״צ ומפלגת העבודה שתיהן מייצגות אידאולוגיה, כששתיהן מאוד שונות אחת מהשניה בהרבה נקודות (כמו למשל ההתייחסות לעימות ככיבוש מול התייחסות אליו בתור סכסוך).

אבל המפלגה של יאיר לפיד לא ממש מייצגת אידאולוגיה משמעותית – חוץ מהרצון שלו להפוך לראש ממשלה, וניסיונות ״להתנחמד״ לבוחרים אפשריים. לליאור שליין יש אוסף של סרטונים על יאיר לפיד שבהם הוא מנסה להסביר על המסרים המבלבלים של יאיר לפיד – למשל העובדה שאין לו ניסיון רלוונטי להפוך להיות ראש ממשלה, או העובדה שדעתו על האם אדם ללא תואר בכלכלה יכול או לא יכול להיות שר האוצר תלויה באינטרסים שלו באותו רגע, גם אם היא סותרת את דעתו מראיונות קודמים. וזה גם לגבי תהליך השלום, או השחיתות, או האם קיימת הדתה בבתי ספר, ובעצם בכל דעה נוספת.

העיקר שהוא יהיה ראש הממשלה.

אבל בעצם זה לא אחד הטיעונים שיש למחנה ״רק לא ביבי״ שהוא עומד בראשו שיש להם נגד ביבי?

אבל הדימיון שלהם לא מסתיים רק ברצון הנואש להיות ראש ממשלה בכל מחיר. שניהם עומדים בראש מפלגה שלא יכולה לבחור אדם אחר לבחור בראשה מרוב שהם מבוססים בה. שניהם גם מנהלים קמפיין שמתבסס על זהות ראש הממשלה – ועל שנאה לצד הפוליטי השני שמנסה לסקל את הרצון הזה. אין אידאולוגיה משמעותית אלא רק סיסמאות שטחיות ולא פרקטיות כדי למשוך בוחרים בלי להתכוון לממש אף הבטחה, חוץ מזו שהם הצליחו ״לנצח״ את הצד השני. וכן, לליאור שליין יש מה להגיד על זה.

ההבדל היחידי ביניהם הוא שבליכוד יש פריימאריז שבהם נבחרים חברי המפלגה. קשה להכחיש שכנראה יש לביבי השפעה בבחירות האלו – אבל לא לחלוטין, ולאנשים עם השפעה יש אפשרות להבחר למקומות גבוהים ומשמעותיים גם אם הם לא בדיוק החנפנים הכי גדולים כלפי ביבי.

אבל במפלגה של יאיר לפיד אין פריימריז. הוא זה שקובע מי יהיה ובאיזה עמדה במפלגה.

כלומר הליכוד בראשות ביבי היא מפלגה יותר דמוקאטית מזו של יאיר לפיד.

אבל אולי בסופו של דבר, גם אם אנחנו לא מעוניינים בביבי – מגיע לנו משהו הרבה יותר טוב מחיקוי חיוור שלו שההבדל היחידי ביניהם הוא העובדה שיאיר לפיד לא מושחט (ויש מי שיוסיפו את המילה ״עדיין״). מגיע לנו לתקן את הנזק בביבי בכך שבבחירות לא נתמקד רק ב״רק ביבי!!״ או ״רק לא ביבי!!״ או בסיסמאות ריקות ולא נכונות על ״הורדת יוקר המחיה״. מגיע לנו לבחור במפלגות עם אידאולוגיה שיתנו לנו פתרונות לבעיות שלנו בחיים מעבר לביבי.