אמיל

היום בבוקר גיליתי שאמיל מחדר הכושר הלך לעולמו לפני שלושה חודשים.

את אמיל הכרתי לפני עשר שנים פחות שבוע או שבועיים. עברתי אז מחדר הכושר בהרצליה שהתאמנתי בו עד אז לחדר הכושר בתל אביב שאני מתאמנת בו עד היום בגלל מעבר דירה. הלכתי לשחות, ובמקרה ובלי להיות מודעת לזה שחיתי במסלול שאמיל קבע שהוא שלן. כשאמיל נכנס לבריכה – הוא פשוט התחיל לשחות במסלול במקביל אלי בלי שציפיתי שהיא יעשה את זה, וכמעט התנשגנו. המציל צעק דווקא עלי בלי לחשוב על זה שאולי אני לא מכירה את אמיל והקריזות שלו, ומאותו אירוע המציל התייחס אלי בצורה גרועה (ונשמתי לרווחה כשאותו מציל הפסיק לעבוד בבריכה הזו).

כפי שאפשר להבין מהתיאור, אמיל היה גבר מבוגר שהיה מאוד מקובע בהרגלים שלו. כאחד המנויים הראשונים של חדר הכושר, מאלו שנרשמו אליו כשהוא רק נפתח, אמיל היה בטוח שיש לו מעמד מיוחד בחדר הכושר בכלל (למרות שהוא מעולם לא השתמש חדר המשקולות או בחדר האירובי) ובבריכה בפרט. האמת היתה שרבים פשוט התחשבו בו כי הוא היה מבוגר אבל לא התייחסו אליו ברצינות או בכבוד כפי שהוא ציפה.

הבעיה היתה שחיפוש הכבוד הזה הוביל את אמיל לא פעם לדרמות וריבים. פעם למשל הוא טען שבעטתי בו במהלך השחיה, וכשהכחשתי את זה וטענתי שהוא כנראה פשוט הרגיש את לחץ המים בעקבות השחיה שלי – הוא ניסה להוכיח את הנקודה בכך שהוא שחה בצורה שבה הוא ניסה לגרום לתאונה כזו לקרות, עד שאכן זה קרה פעם או פעמיים.

אבל אני לא הייתי היחידה שאיתה הוא רב. היתה מתאמנת אחרת בחדר הכושר, אישה ממוצא דרום אמריקני, שם היא שחתה בבריכה במשך שנים והיתה חברה שלו עד שיום אחד הוא רב גם איתה. לפני אי אילו חודשים היא החליטה להעביר את המנוי שלה לחדר כושר ליד הבית שלה ולכן כבר לא מגיעה אלינו, ואני חושבת שאחד השיקולים שלה באמת היתה המריבה הזו מול אמיל.

כשהכאתי אותו הוא עדיין היה מאוד פעיל, למרות שהוא כבר היה יחסית מבוגר. הוא לא שחה מאוד מהר אבל הוא שחה הרבה. אבל אחרי כמה שנים הוא עבר ניתוח להחלפת מפרק הירך, ואיכשהו הוא מעולם לא התאושש ממנו. היתה שחיינית אחרת שגם עברה את הניתוח בערך באותה תקופה, וכנראה אצל אותו מנתח – ולמרות שגם היא לא היתה צעירה, היא דאגה לעשות הרבה פיזיותרפיה ולהתאמן בתרגילים שונים בבריכה, והתאוששה מאותו ניתוח מאוד טוב. בתור חברה היא ניסתה לשכנע את אמיל להצטרף אליה כדי שגם הוא יוכל להתאושש, אבל הוא סירב ונשאר ללכת עם מקל הליכה.

מאז הוא שחה פחות ופחות, ובעיקר היה מגיע לבלות בג׳קוזי כדי להיות חלק מאיזשהו ״פרלמנט״ שהוא בנה לעצמו שם. מידי פעם הוא היה מסכים לשחות אם היה לו מסלול משלו והוא לא היה צריך להתחלק בו עם שחיינים אחרים, והוא היה יוצא בשניה שהתנאים השתנו או מישהו שהוא לא סובל נכנס לבריכה.

לאחרונה באמת שמתי לב שאמיל הפסיק להגיע, אבל לא ממש היה לי את מי לשאול עד לאחרונה. מסתבר שהוא הגיע יום אחד לבריכה, לא הרגיש טוב ולכן ישב רק בג׳קוזי, ומאוחר יותר באותו היום אישתו לקחה אותו למיון אבל הוא הלך לעולמו כשהם רק הגיעו לשם.

8 תגובות

  1. empiarti הגיב:

    אני באמת לא יודעת את הסיבה לכך אבל אנשים רבים לא מתאוששים אחרי ניתוח החלפת עצם הירך. יש איזו היתדרדרות כללית. נכון שהאישה ההיא שסיפרת עליה נתנה עבודה וחזרה לעצמה אבל זה דווקא היוצא דופן. נשמע שאמיל היה טיפוס לא קל ואולי אף לא נחמד אבל באמת עצוב בכל פעם שמישהו נפטר.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      במקרה שלו זה היה להחליף את מפרק הירך – אני מניחה שלזה התכוונת ולא להחלפת עצם?

      אני מניחה שחלק מזה נובע מכך שהההחלפה נעשית בגילאים מבוגרים שבהם היכולת להתאושש נמוכה יותר והתהליך ארוך יותר, ולכן לא פעם נוח יותר להשאר בתפקוד נמוך. אני מניחה שאותה אישה היתה אולי בסוף שנות החמישים לחייה או תחילת שנות השישים שזה גיל יחסית צעיר והיתה לה מוטיבציה להשאר בתפקוד גבוה.

      ואמיל בהחלט היה טיפוס. הבנתי שגם בחדר ההלבשה הוא היה מאוד בולט ולא רק בבריכה.

      אהבתי

  2. motior הגיב:

    נשמכ שהיה אדם לא קל…

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      הוא בהחלט היה טיפוס

      אהבתי

  3. סליחה, אבל את צריכה להפסיק לחשוב על דברים כאלו. ככל שאנחנו מתבגרים יותר אנשים ימותו מסביבנו וזה יכאב לנו, וזה יכאב יותר עם כל ארוע והדרך היחידה שאת יכולה להגן על עצמך זה לא להזדהות. תחשבי על עכשיו ותחשבי על מחר. אני לא יודע אם היו לאמיל חיים מאושרים אבל היתה לו אשה שאהבה אותו, והוא בר מזל. אם הוא חיפש מריבה היית צריכה להתנצל, גם אם זה לא מוצדק, ולגרום לו סיפוק ולהרגיש שקיבלת עוד נקודה חיובית ולהרגיש טוב עם עצמך. כל יום שאת קמה בבוקר, תעצרי לחצי דקה ותאמרי: אני ברת מזל עם כל מה שיש לי, לא נולדתי בהודו, אני משכילה, אני יכולה לבחור להיות מאושרת. תרשמי על המראה באמבטיv: היום היי מאושרת. ואם ממש בא לך ואין אף אחד בבית תתופפי על החזה ותשאגי כמו טרזן (אפשר גם במקלחת)🙂

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      סליחה לא היתה מספיקה לו – הוא רצה את הדרמה שהמציל יעיף אותי לגמרי מהבריכה. זה הטיפוס.

      ואני לא מרגישה רע, אבל אני מניחה שכולנו היינו שמחים אם אנשים סביבנו היו זוכרים אותנו אחרי שנמות, לא?

      אהבתי

      1. קראתי פעם את המשפט: אדם מת כשאף אחד כבר לא זוכר אותו.
        אחרי שאמות, אני מת. כל מה שאנשים יעשו ויחשבו זה בשביל עצמם. צריך להיות מעשי. תחשבי על זה מזוית אחרת, אם את תשאירי ירושה, האם את עושה את זה כדי שיחשבו עליך טוב? לא, את עושה את זה כדי שאת תרגישי טוב עם עצמך. ואם בתת המודע את רוצה שיאהבו אותך, אז אולי הדרך שלך לא כל כך יעילה.
        אני מבטיח שכולנו נקרא את הבלוג שלך ונתחלק בחוויות שלך אם חס וחלילה משהו יקרה לך, כפי שאת מרגישה כלפי אמיל, הזכרון שלנו יהיה חיובי, גרמת לקוראים קצת הנאה

        Liked by 1 person

      2. adiad הגיב:

        אני מבטיחה לך שאני לא אאבד שעות שינה לגבי אמיל. עצם זה שאני מגלה שהוא מת רק שלושה חודשים אחרי שזה קרה כנראה מעידה על עומק הקשר שלנו או הרגשות שלע כלפיו.

        אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s