״הפוליטיקה של השומן״ פרק שני, חלק ראשון

לינק לרשומה הראשונה והשניה בנושא – ולפרק השני עצמו.

הכותרת של הפרק היא ״השמנה היא לא שפעת״- גישה שקצת סותרת את התפיסה הרפואית של השמנה כיום (שלא היתה קיימת אז) שהשמנה היא מחלה.

הפרק מתחיל עם משתתפת חדשה, נעמה דיסייני, שהולכת לאימון EMS שהוא שנוי במחלוקת בגלל שאין מחקרים שמראים שהוא יעיל יותר מאימונים רגילים כפי שהוא טוען. היא החליטה להתפטר מהעבודה כדי להרזות, והרגישה שהיא לא מסוגלת למקבל את העבודה והדיאטה והמטרות שלה בחיים מעבר לעבודה.

במהלך האימון נעמה כמובן צריכה להראות ממש סובלת עד גבול השבירה כי כביכול בהרזיה בלי סבל אין תוצאות – למרות שבעצם אימוני ה EMS אמורים לפחות להיות עבורה קיצור דרך.

היא אומרת בהמשך שחשוב לה לרזות ב״כל צורה הגיונית״, למרות שאין הוכחות לחלק מהטיפולים שהיא הולכת אליהם. אבל בעצם היא פונה לכל טיפול ״קסם״ שמציע לה פתרונות מהירים ומובטחים לכך שהיא תרזה, וכביכול עם הכי פחות מאמץ, כמו למשל טיפול בעזרת חום שבו היא לא ״צריכה להתאמץ״ ולא ״לסתום את הפה״ – ומובטח לה שהיא לא רק תרזה אלא גם ״תתחטב״ ולא תהיה ״רופסת״. עצם העובדה שרבים וטובים אומרים שהטיפולים האלו לא יעילים לא מעניין אותה במהלך הצילומים, וקצת מפריע לי שאין הסברים מלאים על למה הטיפולים שהיא בוחרת לעבור לא יעילים לטווח הארוך.

---

החלק הבא מביא אותנו שוב לעירית דגני שנמצאת ממש לפני הניתוח. היא מתייחסת אליו כאל ״לידה מחדש״. חלק משמעותי בהתחלת הפרק מראה את אמא של עירית וכמה היא דואגת לה, אבל גם מלווה אותה בתהליך הניתוח.

במהלך ההמתנה עירית תצא מהניתוח, אמא שלה מתארת אותה כמישהי מאוד אגרסיבית ולא נעימה לאנשים אחרים – נקודה שנשמעת בשלב זה של התוכנית כעובדה סתמית ולא חשובה, אבל תהדהד שוב בסוף הפרק הבא (והאחרון).

בהמשך הפרק אנחנו חוזרים לעירית שבועיים אחרי הניתוח, ואחרי ירידה של 14 ק״ג. היא מספרת שהיא עדיין מפנטזת על אוכל, אבל הרבה פחות מאשר בתחילת התהליך (למרות שבהמשך היא מספרת שיש הבדל בין מה שהמוח שלה רוצה לבין מה שהגוף רוצה – והמוח שלה ״מת מרעב״), ומצד שני מספרת על תחושה ״שמיימית״ בגלל הירידה. זה שלב ראשוני שמוכר ללא מעט אנשים שבו הם ב״ירח הדבש״ של ההרזיה: היא קורית מהר ובקלות, ולכן הסיפוק מהתהליך לא פעם מחליף את הרצון באוכל, או לפחות מחפה על הקושי שבוויתור עליו. כמובן שחלק משמעותי מהבעיה בכל ניסיון הרזיה הוא ירח הדבש הזה מסתיים, ואז הרצון לאכול חוזר להיות מושך יותר, במיוחד כי בשלב מסוים תהליך ההרזיה מאט או אפילו נעצר, ויש פחות סיפוק ממנו. מעבר לזה, בניתוחי קיצור קיבה לא פעם הגוף ״מתרגל״ יחסית מהר לכמות קטנה מאוד של קלוריות, ובמקביל המגבלות של הניתוח מתרופפות כי למשל הקיבה גדלה עם הזמן, מה שמשפיע מהר מאוד על קצב ההרזיה.

חשוב לזכור שלא פעם – בתקופת ירח הדבש הזו נראה שהכל ילך בקלות גם בעתיד, ושהמרזה יוכל להתמודד עם כל אתגר אם הוא רק יזכור את תחושת הנצחון שהוא הרגיש בדרך לנקודה שאליה הוא הגיע. אבל חשוב לזכור שגם עם ניתוחי קיצור קיבה שהם טיפול קיצוני שקשה הרבה יותר לעקוף אותו בדרך להשמנה – באחוז מאוד גבוה של המקרים (משהו בין 40% – 45%) יש עליה חוזרת במשקל.

עירית גם מקווה שאחרי הביקורת הראשונה שלה היא תוכל להתחיל לאכול אוכל טחון. חשוב להסביר פה שבעצם בשלבים הראשונים אחרי הניתוח צריך לתת לקביה להתאושש מהניתוח עצמו ויש מגבלות מאוד גדולות על האכילה – שהן מובילות לירידה הראשונית המאוד מהירה במשקל. עם הזמן עירית תוכל לאכול אוכל יותר ויותר ״נורמלי״, למרות שייתכן מאוד שהניתוח ישאיר אי אילו מגבלות לגבי מה היא יכולה לאכול.

ובשלב הזה של הפרק יש גם אמירה מאוד מעניינת של עירית לגבי זה שנעלי הספורט שלה הן חדשות – ונעלי הספורט הראשונות שהיא רכשה בשלושים השנים האחרונות. זה מעלה כמובן את השאלה מדוע היא לא עשתה ספורט לפני כן במסגרת של הרזיה ללא ניתוח? זו עובדה עקרונית כי הניתוח אמור להיות פתרון אחרון לבעיית ההשמנה אחרי שכל ניסיון אחר נכשל – ונשמע שאולי עירית לא בהכרח מיצתה ניסיונות קודמים להרזיה.

פן אחר של הסיפור הוא שחודשיים אחרי הניתוח וירידה של 25 ק״ג – עירית מרשה לעצמה ללכת לספר כדי להסתפר בתספורת יפה, משהו שבהחלט תורם למראה חיצוני יותר אסתטי שלה. וזה מעלי אצלי שאלה: למה שעירית לא תפרגן לעצמה תספורת יפה גם במשקל גבוה יותר? האם אולי חלק מהבעיות שהיא מקשרת להשמנה בעצם קשורות לחוסר החינניות שבמראה שלה כשמנה שנראה כהזנחה אפילו?

אנחנו חוזרים לעירית שוב בהמשך הפרק, הפעם ארבעה וחצי חודשים (או חמישה) אחרי הניתוח וירידה של 40 ק״ג ״וחצי״. עירית מצד אחד אומרת שהבחירה בניתוח היא הבחירה הטובה ביותר שהיא עשתה – אבל מצד שני היא מודה שהניתוח לא פתר לה בקלי קלות את כל הבעיות בחיים, ובפרק הבא תדבר על כך שהיא פנתה לטיפול פסיכולוגי, כנראה כדי להתמודד עם דברים שונים.

---

הדיאטנית איילת קלטר מספרת שבעבר סיפרו לנו שהרזיה היא פשוטה: צריך פשוט לאכול פחות – וכך נרזה, אבל הגישה הזו נכשלה עבור הרבה אנשים. ובאמת בעבר הגישה היתה שכמה שאנשים יאכלו פחות – כך הגיוני יותר שהם ירזו יותר. כך היה גם כשאני הייתי צעירה מאוד בשנת השמונים ואפילו התשעים שבהן חגגו דיאטות הכסאח.

ובמובן מסוים השיטות האלו גם הפכו את ההרזיה למשהו שמתבסס על מוסר מסוים – מי שנמנע מאוכל הוא אדם ״טוב״ ש״זוכה״ להרזות, אבל מי ש״זולל״ ולא ״סותם את הפה״ הוא אדם ״רע״ ו״לא מוסרי״ שמשמין. ובעצם זה הפך למצב שבו השמנה הפכה למשהו לא מוסרי ורע.

אבל הגישה של ״תסתמו את הפה ותרזו״ השתנתה בשניים או שלושה העשורים האחרונים, ויש לא מעט דגש על אכילה בריאה ו״נכונה״ שתוביל להרזיה. ויש משהו מאחורי הדברים: למרות שהגבלה קלורית היא עדיין חשובה, מה שאנחנו אוכלים בתוך המגבלה הקלורית הזו משנה. כמובן שהתגובה של כל אחד היא אישית, אבל שינוי באיזון של אבות המזון יכולה לשנות את היכולת של הגוף שלנו לצבור שומן ולהשפיע על תחושת השובע שלנו שתאפשר לנו להשאר במסגרת הקלורית יותר בקלות.

אבל חשוב לזכור שנושא השובע הוא רק פן אחד של הרזיה והשמנה, ושרמת הפיתויים והאוכל המשמין שיש מסביבינו היא גם בעיה קשה, שאיילת לא ממש מתייחסת אליה.

ואז עולה נקודה מאוד רגישה: איילת מדברת על קישור אוטומאטי בין השמנה וחולניות – ומיד דובר אחר ״מסביר״ לנו שהחולניות הזו קשורה רק להשמנת יתר מאוד ״קיצונית״, בלי היכולת להבין שאלו לא רק אנשים חריגים בהשמנתם שהוא רואה סביבו אלא לא מעט אנשים שמנים אבל כאלו שהם לא חריגים אלא פשוט נמצאים בטווח היותר עליון של ההשמנה.

איילת קלטר מחזקת את הנקודה הזו בכך שהיא מדברת על כך שאנשים ״עגלגלים״ הם בסדר ולא צריכים לרזות, אבל סובלים מיחס גרוע כאילו הם ״שמנים באמת״. וזו נקודה רגישה – כי אמנם איילת לא מדברת על אנשים שמנים באמת ועל איך ראוי להתייחס אליהם, וסביר להניח שכאשת מקצוע גם עבורם היא מעוניינת ביחס מכבד וראוי, אבל עצם ההבדלה בין שתי הקבוצות שהיא עושה, העובדה שהיא מתייחס לאנשים עם השמנה גדולה כסובלים מהשמנה ״נוראית״, והעובדה שהיא שוללת יחס שלילי רק עבור מי שהיא מכנה ״עגלגלים״, נוצרת רמיזה שזה בסדר להתייחס בצורה גרועה לאנשים שהם שמנים ״באמת״ ולא סתם ״עגלגלים״.

אבל לאיילת יש נקודה חשובה: בחברה שמקדשת רזון כמה שיותר גדול, כבר אין ממש הבחנה בין השמנה שמזיקה בריאותית לבין כזו שהיא לא כזו, ומבחינתה יש משמעות להרזיה כנראה רק בפן הרפואי של הבעיה.

מצד שני, כדי ״למכור״ אורח חיים בריא איילת טוענת שצריך להדביק לו הרזיה, כי אחרת זה לא ״סקסי״ – אבל יש פה בעיה מסויימת: אורח חיים לא בריא הוא גם גורם סיכון בדיוק לאותן מחלות שההשמנה היא גורם סיכון עבורן, גם במשקל שהוא כביכולת תקין, וזו עובדה חשובה שאף אחד בפרק לא ממש טורח להזכיר, וחבל.

---

מיד אחרי הדברים של איילת קלטר על כך שהרזיה ״מוכרת״ ו״סקסית״, אנחנו עוברים לדמות חדשה נוספת: מיכאלה רינגר-פלג, מנחת קבוצת הרזיה של ״חלי ממן״, ומישהי שרזתה בצורה משמעותית בעברה. היא משתמשת בעובדה שהיא רזתה כמה עשרות ק״ג כדי לתת השראה ללקוחות של הקבוצה וכדי לעזור להן לרזות ולהשיג בעצם את מה שהיא השיגה – הצלחה בהרזיה ודרך ההצלחה בהרזיה גם הצלחה בחיים עצמם.

מיכאלה מספרת שעבורה לא היה ברור שאפשר ללבוש ג׳ינס בתור שמנה, במיוחד כשאת ילדה או נערה. בהמשך הפרק מיכאלה מספרת שאבא שלי היה גבר נאה ש״שנא״ אנשים שמנים, ולכן היה יורד עליה בגלל המשקל לאורך החיים, וכנראה שחלק מהגישה שלה לנושא נובעת מהיחס של אבא שלה לנושא. אבל כמו בהרבה סיפורי הרזיה – הבעיה שמיכאלה מציגה היא לא בעיה שבהכרח נובעת ישירות מעודף המשקל שלה (כפי שלמשל מחלה היתה נובעת ישירות ממנו), אלא בעיה באיך החברה (כמו למשל אבא שלה) תופסת אנשים שמנים כ״לא ראויים״ מספיק כדי ללבוש ג׳ינס, או לחוות הרבה דברים אחרים שהם ברורים מאליהם עבור אנשים רזים כמו זוגיות, חיי חברה, או אפילו עבודה במקרים מסוימים.

מעבר לזה, היחס השלילי של אבא של מיכאלה כלפיה אולי עזר לה לרזות בטווח הארוך, אבל בטווח הקצר הוא גרם לה לא פעם לבולמוסי אכילה ולאכילה בסתר כדי שהוא לא חלילה יגלה שהיא ״לא בדיאטה״. הוא כמובן היה מגלה מה שהיה גורם לו להשתולל ולצעוק – משהו שבאופן מיידי היה מחמיר את הבעיה ולא עוזר לפתור אותה.

כשאחת הלקוחות של מיכאלה נשאלת ועונה אילו דיאטות היא ניסתה בעבר – היא מספרת על הרבה מאוד ניסיונות בכל מיני שיטות – חלקן טובות ולא בהכרח שונות מאלו ש״חלי ממן״ בהדרכת מיכאלה מציעים (שומרי משקל) לצד הרבה שיטות שונות של ״דיאטות כסאח״ שלא נועדו לעזור לטווח הארוך. אבל למה בעצם הפכה מיכאלה לפתרון האולטמטיבי, ומה היא אישית מציעה ששיטות ההרזיה האחרות שאותה בחורה ניסתה לא הציעו בזמנו?

התשובה היא כנראה ״ההרזיה הקבוצתית״ שהקבוצות של חלי ממן מאפשרת.

הסוציולוגית ד״ר מאיה מאור אומרת שהטיפול הקבוצתי בהשמנה הוא בעצם המקום שבו אנחנו מתוודות על ה״חטאים״ שלנו (ובואו נודה בזה – רוב המשתתפות בקבוצות האלו הן נשים ולא גברים) למי שבעצם ״מפקחת״ עליה, שזו קצת המדריכה אבל בעיקר הקבוצה כול. בתמורה לוויתור על הפרטיות שלנו בפני נשים אחרות, הקבוצה אמורה בעצם לתת לנו את ״כוח הרצון״ לשמור על המסגרת, אבל בעצם מדובר על מצב שבו הקבוצה ״רואה הכל״ בכל מה שקשור לשגיאות שלנו, כך שבעצם היחס החיובי שאנחנו מקבלים ממנה על ההשגים שלנו והיחס השלילי לכשלונות הוא זה שאמור להחליף את ״כח הרצון״ שלנו (או לפחות לחזק אותו). כלומר המשתתפות בקבוצה ממשטרות את המשתתפות האחרות כמו שהקבוצה גם ממשטרת אותן עצמן.

איילת קלטר מסכימה עם כך שיש משהו כמעט דתי בטקס הזה שרואה בחריגה מכללי הדיאטה בתור חטא שצריך להענש עליו, את ההשמנה כגיהנום – ולעומת זאת הרזון הוא האושר ולכן הוא גן עדן ואמור להוביל לחיים מושלמים. אבל בעצם המסגרת הזו יכולה להיות מה ששומר עלינו אומללות, ולא ההשמנה עצמה.

חלי ממן מופיעה עם מיכאלה כמה דקות ומנסה לרכך את המסר שההרזיה היא חזות הכל, והיא עצמה מודה שיש שמנות מאושרות. אבל כשהיא אומרת שבעצם מה שחשוב זה הסיפוק, מיכאלה מסבירה שהיא מרגישה סיפוק מההדרכה והעמידה מול קהל, אבל בעצם לא העזה לעשות את זה קודם בגלל ההשמנה. מאוחר יותר בפרק מיכאלה מספרת על הגירושים שלה, שקרו בגלל חוסר התאמה ולא היו קשורים להרזיה שהיא התחילה אי אלו חודשים לפני כן – אבל היא העזה לעשות משהו רק כשהיא התחילה להרזות ולהיות ״יותר אני״.

ויש לחלי אמירה שלפיה לגיטימי ונומלי לצאת לפעמים מהמסגרת של ההרזיה ושזה תהליך טבעי וקורה גם לה בתור מישהי שרזתה ושומרת על ההישג לאורך זמן. אבל ה״סוד״ של להשאר רזה מבחינת חלי (וגם מיכאלה) הוא לא להלחץ מהיציאה ובכך לגרור בעצם מעין מצב סיבובי שבו האכילה הגרועה גורמת להשמנה שמחריפה את התחושה הגרועה שהיא בתורה מובילה לעוד השמנה – ונוצר מצב של סבב כמעט אינסופי של תחושות שליליות והשמנה שמזינים אחת את השניה. במובן מסוים הן לוקחות את הגישה של איילת קלטר והן טוענות ש״לא להלחץ מההרזיה״ בעצם עוזר לתהליך ההרזיה – משהו שסותר קצת את המסר של איילת ונשמע קצת לא אמין.

---