אני חושבת שבתור ילדה חשבו שיש לי כשרון למוזיקה. למדתי אז לנגן על פסנתר אצל מורה בשכונה במרחק הליכה מהבית שלי, ואני זוכרת שלא ממש נהנתי מזה. כנראה היתה הסיבה שלא ממש התאמנתי, אפילו במצבים שבהם היו מצבים שהיו אמורים להיות מהנים, כמו הפעם ההיא שלמדתי יצירה שבה הייתי אמורה לנגן יחד עם נגנית חליל. היא אפילו התקדמה מספיק כדי ללמוד משהו נוסף אבל לא יכלה כי אני לא התקדמתי מספיק כדי ללמוד אותו כי לא התאמנתי.
מצד שני, אני זוכרת שכילדה מאוד קינאתי כששמעתי על ילדה אחרת שכבר בגיל 11 הלחינה יצירות משלה שאפילו נוגנו על ידי תזמורות מקצועיות ורציתי גם אני להלחין משהו – אבל זה לא גרם לי להשקיע בנגינה או אימונים.
כפי שכתבתי בפוסט הזה, בסופו של דבר זה הגיע למצב שבו בגיל 13 – 14 הייתי מאחרת כרונית לשיעורים, והמורה ניסתה ״ללמד אותי לקח״ בזה שהיא היתה מלמדת את התלמידים לפני על חשבון השיעור שלי, אבל כשהזמן שלי הסתיים היא היתה מיד מסיימת את השיעור שלי. בזמנו כתבתי שלמדתי פחות מעשר דקות לשיעור, וכיום אני חושבת שהיו שיעורים שהיו יותר בכיוון של חמש דקות לשיעור.
גם לא ברור לי למה אחרי שיעור או שניים שזה קרה, המורה לא קלטה שהדרך שלה לא פועלת ללמד אותי להגיע בזמן והיא המשיכה עם זה לאורך חודשים, עד שאני זו שהחליטה להפסיק עם השיעורים, בין השאר כי נמאס לי מהיחס הזה – וגם כי הרגשתי שלא יכולתי לספר על המצב להורים שלי כי הם היו כועסים עלי (בלי להבין שהם גם היו כנראה משוחחים עם המורה על החוצפה שלה).
אבל הבעיה האמיתית היא כמובן שלא ניצלתי את הכשרון שלי. אולי בדיעבד הייתי שמחה לאמא כמו אמא הנמרה הסינית (רק פחות מוגזמת, ובהרבה) שהיתה נותנת לי מסגרת של משמעת כדי להתמיד. וגם שהיתה מגיעה איתי לשיעורים ורואה איך המורה מתנהלת בצורה לא יפה כלפי.
התיירת המקרית 
לא בטוחה שהבנתי מהפוסט איפה את באמת עומדת. בתור ילדה, אהבת את הרעיון של ליצור מוזיקה אבל לא מספיק כדי באמת להקדיש לזה זמן ומאמץ בתרגול רציני. היום, כשאת כותבת על זה, עולה הרושם שאת עדיין נמצאת במקום בו את אוהבת את הרעיון של לנגן אבל שוב, את לא מנסה להקדיש לזה זמן תרגול. כמו כל שפה אחרת, גם שפת המוזיקה היא ידע נרכש ושצריך לתחזק בתרגול שוטף. זה לוקח זמן ומאמץ ורמת ההצלחה מאוד תלוייה בהנאה או בסיפוק שבלימוד. אשמח אם תסבירי מה לא הבנתי.
חוץ מזה, מהבלוג שלך עולה שבכללי, יש לך יכולת ללמוד דברים בצורה מאוד מהירה 🙂
אהבתיLiked by 1 person
אין לי רצון ללמוד לנגן למרות שכנראה היה לי כשרון לזה. אבל כן הייתי שמחה אם בתור ילדה הייתי לומדת משמעת עצמית יותר גדולה בתרגול, משהו שלרוב נלמד מההורים (אבל לא במקרה שלי).
אהבתיאהבתי
תוכלי להסביר? אני לא מאמת מבינה למה את מתכוונת. סיפרת כמה פעמים שאבא שלך עשה פוסט דוקטורט בארה"ב. אני נוטה להאמין שאדם שמעתיק את חייו ועושה פוסט דוקטורט, כנראה שיש לו משמעת עצמית. אבא שלך לא היה דוגמה למשמעת עצמית? ואם לא, איך אפשר ללמד דבר כזה?
חוץ מזה, אל תשכחי שאת מדברת על תקופה בה כבר לא היית ילדה – היית בת 14. זה כבר לא גיל שההורים יושבים ומאכילים בכפית, וגם זה גיל מאוד קשה. אני מאמינה שההורים שלך לא רצו למצוא עוד סיבה לוויכוחים, במיוחד שנגינה אמורה להסב בגיל כזה הנאה, ולא להיות נטל. סתם שתדעי, בגיל 14 כבר הייתי כמעט עצמאית לחלוטין. זה גיל שכבר עבדתי כדי לקנות לעצמי בגדים, ספרי לימוד, נסיעה באוטובוס, הרבה פעמים גם אוכל. אני לא באה להשוות, אבל רק אומרת שזה כבר גיל מבוגר מספיק כדי שתדעי מה מעניין אותך ומה לא. אם בחרת לא להשקיע בנגינה, כנראה שזה פשוט לא מספיק עניין אותך.
את יכולה גם לראות את הצד שכן בחרת להשקיע – תיכנות. ככה שזה לא באמת שלא למדת להשקיע, אלא בחרת להשקיע בדברים אחרים. וזה ממש אחלה. אנחנו לא יכולים להשקיע בהכל.
אהבתיLiked by 1 person
אני מניחה שבגיל הזה כבר הרבה יותר קשה להכריח, אבל כן צריכה להיות מסגרת של משמעת שהתבססה על דברים שלמדתי כילדה – ולא היתה כזו מסגרת בשום גיל.
אהבתיאהבתי
באמת כדי לנגן ברמה טובה או ליצור מוזיקה לא מספיק הכשרון, צריך להשקיע. וברור שגם כילדה וגם כיום אין לך רצון להשקיע את מה שנדרש כדי להגיע לרמה, וזה בסדר. זו בחירה שלך. אבל קחי אחריות. לא הגיוני להאשים את הורייך או את המורה.
הזמן של המורה יקר ולכל שיעור יש את הזמן הקצוב והמיועד שלו. אין שום סיבה שהמורה תאריך את השיעור שלך אל תוך השעה הבאה (בין אם היה תלמיד נוסף שחיכה ובין אם לא) רק כי החלטת לאחר. זה לא היה כדי ללמד אותך לקח. כל בעל מקצוע כמו מורה למוזיקה, שיעור פרטי או גם פסיכולוג – מסיים את השעה בדיוק בזמן, בלי קשר למתי המטופל/תלמיד הגיע. ואם היא האריכה לתלמיד שהגיע והשקיע והראה עניין בנגינה, כל עוד את לא הגעת – כל הכבוד לה. ההגעה בזמן היתה באחריותך. את איחרת, כנראה, כי לא רצית לבוא בכלל. אז במקום לומר להורייך שאת לא רוצה לבוא, איחרת.
אהבתיLiked by 1 person
הבעיה לא היתה שהיא היתה מאריכה את השיעור לפני עד שאני אגיע – אלא שהיא היתה מאריכה אותו גם לזמן שאחרי שאני הגעתי, ואני לא פעם הייתי צריכה לשבת בערך עשר דקות בשיעור *שלי* ולהקשיב לתלמידים אחרים מנגנים.
היה מובן לי אם היא לא היתה קוטעת אותם מיד אלא מאפשרת להם לסיים את מה שהם כבר התחילו לנגן ונותנת להם פידבק והוראות לתרגול בבית. היא היתה מתנהגת כך מולי בין אם הגעתי בזמן (כילדה יותר צעירה) ובין אם הייתי מאחרת, ואני חושבת שזו התנהלות טבעית למורה. אני מניחה שגם את כמטפלת מודיעה על מסגרת זמן, אבל אם מישהו או מישהי נסערים בסוף השיחה איתך, את תאפשרי להם לשבת דקה או שתיים כדי להרגע, לנגב את הדמעות, ולשתות כמה לגימות מים.
אבל מקרה של המורה הזו והתלמידים הקודמים – היא לא היתה מתחילה ״לסגור״ את השיעור מולם, אלא ממשיכה אותו ממש כרגיל לעוד עשר דקות בערך, ועשר דקות זה מאוד משמעותי כשאורך השיעור הסטנדרטי הוא חצי שעה. היא היתה למשל יכולה לבקש מהם לנגן את היצירה עוד כמה פעמים כדי לתרגל משהו מסוים, במקום לבקש מהם לתרגל בבית, והיו כמה מקרים שבהם היא התחילה ממש לעבוד איתם על קטע חדש.
לגבי הנושא של ההורים, אני מבינה שאת לא מכירה את התיאוריה של ״האמא הנמרה הסינית״. מדובר על מישהי שטוענת שילדי מהגרים ממזרח אסיה בארה״ב מצליחים הרבה יותר מאשר תלמידים מערביים כי ההורים דורשים מהם משמעת ותוצאות, ולא נותנים להם פרסים על השתתפות (כפי שעושים הורים מערביים). השיטות שלה נחשבו בארה״ב כפסיכוטיות (היא מספרת על אירוע שבו היא לא נתנה לבת שלה לקום ממושב הפסנתר עד שהיא לא תלמד לנגן קטע לקונצרט, אפילו לא לשירותים), אבל אני כן חושבת שיש משהו בדברים שלה שהורים לילדים צריכים ללמד אותם להתגבר על הקשיים שלהם בעזרת לימוד משמעת. זה לא קשור ספציפית ללימוד פסנתר, אבל אני חושבת שבמקרה שלי כן היה אפשר לשים לב בגיל צעיר הרבה יותר שאני סובלת מהפרעות קשב וריכוז שהתבטאו בין השאר בקושי שלי בלימוד פסנתר.
אהבתיאהבתי
אני מכירה את TIGER MOM ואני גם מכירה כמה כאלה ששולחות את הילדים שלהם ללמוד כינור אצל כלתי. חלק גדול מהתלמידים שלה הם סינים. אני לא הגבתי לגבי האמא הנמרה כי זה לא היה רלוונטי, ברור שהורייך לא היו כאלה.
דווקא הורי היו קצת כאלה, הכריחו אותי להתאמן כי המורה שלי לצ'לו אמרה שבלי שהם יאשרו שניגנתי לפחות שעה כל יום היא לא תקבל אותי לשיעור (היא היתה אמריקאית ממוצא גרמני). זה דווקא הוציא לי את החשק ללמוד ולהתאמן. מה שהגביר לי את החשק להתאמן ולנגן היה כשהשתתפתי בתזמורת נוער ובהרכבים שונים כמו תזמורת קאמרית. זה מה שהורים לא תמיד מבינים. כאשר למוזיקה יש פן חברתי, אפשר לגייס את הילד הרבה יותר להשקיע מאשר כאשר זה רק אחד על אחד עם מורה פעם בשבוע ומכריחים להתאמן לבד כל השבוע. כמובן שיש ילדים שמתאמנים בלי שיכריחו אותם אבל זה נדיר, בעיקר בגילאים הצעירים.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שזה אישי ועניין של איזון. למשל במקרה שלי חלק מהעניין נבע כנראה מזה שלא אהבתי מוזיקה קלאסית כילדה, ועדיין זה מה שלמדתי, ואם המורה היתה מנסה להכווין אותי למקום שבו היא היתה מראה לי שבעצם פסנתר יכול להיות מאוד שימושי גם במוזיקה פופולרית זה היה משנה הרבה דברים.
מעבר לזה, אחד הדברים דווקא התחברתי אליהם בספר של אמא נמר היתה האמירה שלה שבעיניה חינוך כמו שלה מוביל להישגים, והילדים מקבלים את המוטיבציה מההישגים האלו – וכך לאורך זמן הם לומדים ״למשמע״ את עצמם בחיפוש אחרי ההישגים האלו גם כמבוגרים.
ואני מכירה את זה שכשהתחלתי לעשות ספורט חשבתי שאני שונאת ספורט, אבל אז כשהכושר שלי השתפר התלהבתי והתחלתי להתאמץ יותר כדי לשפר את הכושר עוד יותר וכך הלאה.
ועוד נקודה שרציתי לכתוב עליה היא שאולי חלק מהבעיה באמת היתה המורה. כי בשנתיים שלפני השנה הזו עם האיחורים, גרנו בניו יורק והיו לי שיעורי פסנתר במרכז קהילתי שהיה לנו ליד הבית:
https://bronxhouse.org/performing-arts/
ושם היתה לי מורה שמאוד התחברתי איתה – וגם כחלק ממערך השיעורים היה לנו גם שיעורי תיאוריה מוזיקלית שהיו לי עם מורה שמאוד אהבתי גם כן. ואני למשל זוכרת את עצמי לקראת העזיבה שלנו חזרה לישראל הולכת לשכנים לתרגל נגינה אחרי שמכרנו את הפסנתר שלנו… כך שאולי מעבר למורה אחרת היה פותר את הבעיה.
אהבתיאהבתי
יש כשרון ויש השקעה/התמדה. כדי באמת להצליח צריך את שניהם… הזכרת לי משהו שמורה בכיתת המחוננים של בני סיפר פעם על הצורך של מחוננים להשקיע:
"אינשטיין לא כל היום שיחק כדורסל עד שאמא קראה לו הביתה ואז בעשר דקות כתב את תורת היחסות. מג'יק ג'ונסון לא כל היום פתר תרגילים בפיזיקה להנאתו ורק כשאמא קראה לו הוא התאמן 10 דקות על קליעה לסל" 🙂
אהבתיLiked by 1 person
ומייקל פלפס ל התאמן כמו שצריך לקראת אולימפיאדת לונדון ב 2012, ולא רק שבמירוץ הראשון שלו הוא לא זכה במדליה (משהו שקרה לו רק בגיל 15 באולימפיאדה הראשונה שלו), אלא גם קיבל מדליית כסף או שתיים במשחים שבהם הוא היה אמור לזכות בזהב.
ברור ששני הדברים חשובים.
אהבתיאהבתי