אילו שלושה ספרים הותירו עליך רושם? למה?

הספר ״עולם חדש, מופלא״ של הסופר אלדוס האקסלי: הספר מתאר עולם כביכול אידאלי, שבו כולם מכוונים באופן אישי וגנטי למקומם בחברה. נשים כבר לא נכנסות להריון, ותינוקות ״נולדים״ אחרי הריון מלאכותי בבקבוקים, פעולה שמאפשרת בחירה גנטית של העוברים והשפעה עליהם במהלך ההריון כדי לייצר אנשים עם יכולות מאוד מסוימות לפי הצורך החברתי – וחינוך בעזרת הפנוזה בזמן השינה שגורם להם לאהוב את החיים שלהם והתפקידים שלהם. יש תרופות ושאר חומרים שמונעים מאנשים להזדקן, ובעצם רוב האוכלוסיה מבלה את רוב זמנה בבילויים שונים שהחברה מעודדת.

כביכול מדובר על חברה שאמורה להיות מאוד מאושרת – אבל יש כמה אנשים בודדים שלא מצליחים להיות מאושרים למרות הכל.

הספר מדגים שגם חברה שהיא כביכול מאושרת יכולה בעצם להיות דיקטטורה, ושלא פעם צריך לספק לאנשים מעט מאוד דברים בסיסיים כדי לגרום להם להיות מאושרים ולא להתנגד לה. רבים משווים את הספר ל ״1984״ של ג׳ורג׳ אורוול.

---

סדרת הספרים של הסופרת לורה אינגלס ווילדר, שהידוע בהם הוא ״בית קטן בערבה״: סדרת הספרים שמתבססה ברובה באופן כללי על חייה של לורה, למרות שהם לא מדוייקים. במקור לורה כתבה ספר מדויק על חייה למבוגרים, אבל הבינה שהוא לא יתפרסם – ולכן הפכה אותו לסדרה של ספרי ילדים. אבל כדי שהסיפור יתאים לספר ילדים, הי נאלצה להשמיט לא מעט קטעים קשים: למשל את העובדה שהמשפחה לא פעם סבלה מרעב מאוד קשה, או התמודדות עם קשיים כלכליים בכך שהבנות עבדו במלון (משהו שהיה לא מקובל) או בכך שהמשפחה ברחה באישון לילה מהבית בו הם גרו כדי לא לשלם שכירות. היתה גם תקופה שבה הם התגוררו ליד זוג רוצחים סדרתיים שעליה לורה לא כתבה, ונולד למשפחה גם תינוק שהלך לעולמו בגיל כמה חודשים – גם הם אירועים שלא הוזכרו בספרים.

שמונת הספרים הראשונים מספרים על חייה של לורה מגיל ארבע או חמש עד גל 18, עד החתונה שלה עם מי שהפך להיות בעלה. הספר החריג בסדרה הוא ספר על בעלה ועל הילדות שלו, שהיה שונה מאוד מהספרים האחרים, כי הוא גדל בבית חווה גדול מאוד ומבוסס מאוד, שבו כל ארוחה היתה סעודה מפוארת שבסיומה הגישו כמה סוגי פאי או עוגות.

הספר התשיעי בסדרה הוא חריג בסגנונו: מדובר על ספר שלורה כתבה, אבל משום מה לא התכוונה לפרסם, ייתכן לאור העובדה שבעלה הלך לעולמו המוטיבציה שלה להמשיך ולפרסם ספרים (או אפילו לכתוב) נעלמה. אבל הספר התגלה, והוא התפרסם אחרי מותה של הבת של לורה, רוז. סגנון הכתיבה שלו מאוד שונה מזה של הספרים הקודמים, כנראה כי לורה כתבה אותו לבדה ורוז לא ערכה אותו בשמה. גם התוכן יחסית חריג, ומספר בלא מעט פרטים על השנים הראשונות של הנישואים של לורה ובעלה.

הספרים עצמם מעניינים מבחינה היסטורית, כי הם בעצם מתארים את החיים באמצע עד סוף המאה ה 19 באיזורי הספר של ארה״ב.

---

הספר מוות באוורסט של העיתונאי והסופר ג׳ון קראקאוור: ג׳ון קראקאוור היה מטפס הרים בצעירותו, ובגיל 41 הוא טיפס לראש הר האוורסט כחלק מקבוצה מסחרית בניהולו והובלתו של מטפס הרים מקצועי.

קראקאוור מסכם בספר לא מעט מההיסטוריה של ניסיונות הטיפוס על ההר, ומנסה להסביר איך נולד הרעיון של לא מעט מטפסים מקצועיים להוביל אנשים שאין להם רקע בטיפוס לראש הר האוורסט, ההר הגבוה בעולם, והרים גבוהים אחרים. הוא מנסה גם להסביר את הקשיים והאתגרים שבטיפוס על הרים גבוהים במיוחד, בגבהים שבהם רמת החמצן באוויר נמוכה במיוחד, והופכת כל פעולה בסיסית לקשה הרבה יותר.

גורל המשלחות שטיפסו באותה שנה על ההר היה גרוע במיוחד, בגלל סערה לא צפויה (או לפחות כזו שהלקוחות המטפסים לא בהכרח היו מודעים אליה) שפגעה בהר בזמן שרבים מהמטפסים, ובמיוחד החלשים מתוכם, עדיין נמצאו באיזור ראש ההר, כשעדיין עמדו בפניהם כמה קטעים קשים לירידה – ובמרחק רב מהמחנה, כך שהם לא היו מסוגלים אפילו לראות שהם הולכים בכיוון הנכון.

קראקאוור עצמו אמנם היה עייף מהטיפוס, אבל בגלל היכולות היחסית גבוהות שלו הצליח להגיע לראש ההר ולהתחיל את הירידה ממנו יחסית מהר, והוא הגיע בשלום למחנה הזמני על ראש ההר בצורה בטוחה, אבל כל שאר חברי הקבוצה שלו שהגיעו לראש ההר (היו כמה מטפסים בקבוצה שחזרו על עקבותיהם לפני שהם הגיעו לפסגה, ורובם חזרו למחנה הזמני מספיק מוקדם כדי לא להיות בסיכון) נהרגו באותו היום, וגם שניים מתוך שלושת המדריכים שלהם (כולל הבעלים של החברה והמדריך הראשי בה).

אנחנו לרוב מכירים את הסיפורים ה״הרואיים״ של איך מגיעים לפסגות ההרים. אני זוכרת שבזמנו יצא לי לשמוע את ההרצאה של דניאל וולפסון שהיא האישה הישראלית הראשונה שהגיעה לפסגת ההר, ואני חושבת שהיא סיפרה קצת על חום שהיה לה ועל הקושי לא להתקלח בתנאי הקור של ההר, אבל לא משהו מעבר לכך. בציטוט מהכתבה עצמה וולפסון אומרת:

הרבה אנשים לא החזיקו מעמד וויתרו. ביום הפסגה היו רוחות ומזג אוויר מאוד קשה, אבל משהו נפתח ובכל צעד וצעד ידעתי שזה מביא אותי לפסגה, היו בי יכולות בלתי אנושיות שאני לא יודעת להסביר

אבל קראקאוור עצמו מציג תמונה הרבה יותר מורכבת של המשמעות של הטיפוס על ההר וההחלטות שנעשות במהלך הטיפוס. אלו שמפסיקים את הטיפוס הם לא בהכרח סתם ״מוותרים״, ומי שמצליח הוא לא בהכרח זה שלא וויתר ופשוט היתה לו יותר מוטיבציה. לא פעם וויתור נובע מהבנת סיכונים והתחשבות בהם, ומהידע שרוב הקורבנות בהר היו אותם אנשים שלא ידעו לוותר על הפסגה בזמן והתמוטטו בירידה מההר.

השילוב הזה של הניסיון הרחב של קראקאוור בטיפוס עם היכולת שלו לתאר את המציאות של הטיפוס בצורה שלמה יותר הופכת את הקריאה להרבה יותר מעניינת ומחכימה מאשר סיפורים כמו אלו של וולפסון.