על הרזיה וספורט

כשרק התחלתי להרזות בשומרי משקל, אי שם ב 2007 – לא ממש עשיתי ספורט, אולי רק הליכה בסופי שבוע בחורף לשדות עם פרחים ליד הבית שלי, או מידי פעם לקניון הקרוב.

יום אחד, פרידה גבעון, המדריכה הראשונה שלי בשומרי משקל – החליטה לתת לנו השראה בכך שהיא סיפרה לנו איך היא התחילה להתעמל. היא ידעה שאם היא תספר לנשים שהן לא בקטע של ספורט שהיא רצה במשך שעה כמה פעמים בשבוע – לא ממש נקשיב לה. לכן היא התחילה את הסיפור בכך שגם היא שנאה ספורט פעם, ולכן כשהיא התחילה לרזות היא מצאה המון תירוצים למה היא לא יכולה לקחת את הזמן לעשות ספורט, בין השאר כי היא תמיד עסוקה, והיא לא ממש סמכה על בעלה שיוכל להשאר עם הילדים לאורך זמן.

אבל יום אחד היא שמעה על מחקר שאמר שאפילו 10 – 15 דקות של ספורט זה בריא, והחליטה פשוט לצאת לצעדה של 7 – 8 דקות לכיוון אחד – ואז לחזור. היא יכלה להתפנות לרבע שעה, וקיוותה מאוד שבעלה יסתדר עם הילדים והיא לא תאלץ לחזור לבית הרוס.

עם הזמן, כדי לא להשתעמם – היא לקחה איתה את הטלפון כדי לענות על הודעות או להחזיר שיחות בזמן הזה, ועם הזמן רבע שעה לא ממש הספיקה לה אז היא התחילה ללכת יותר ויותר זמן, עד שהיא מצאה את עצמה הולכת שעה ויותר כמה פעמים בשבוע.

ואז – היא ראתה אנשים רצים במסלול שלה, ולא נשמע לה הגיוני שאנשים יכולים לרוץ שעה רצוף. אז היא התחילה לשלב כמה דקות ריצה בהליכה שלה מידי פעם – ועם הזמן האריכה את המקטעים שבהם היא רצה עד שהיא הצליחה לרוץ בעצמה שעה שלמה, ובתקופה שבה היא סיפרה לנו את זה, היא כבר השתתפה במירוצים שונים.

---

באותה תקופה אני העדפתי להתרכז בשינוי הרגלי אכילה, אבל המסר הזה חלחל לו לאט לאט.

גרתי באותה תקופה בהוד השרון בדרום העיר בשכונה שנקראת ״נווה נאמן״, מול איזור התעשייה של העיר (מה שהיה לי ממש טוב כי עבדתי שם, ויכולתי להגיע לעבודה בעשר דקות הליכה ברגל). ואיכשהו באפריל 2008, הייתי במצב רוח רע. אני מניחה שזה נבע משילוב של לא מעט דברים, בעיקר בעבודה – ידענו שהעבודה הקיימת עבור החטיבה שלנו הולכת להסתיים די בקרוב, ולא ממש קיבלנו מסרים מהמנהלים שלנו על מה יקרה הלאה – מה שהדאיג אותנו עוד יותר.

ואז התחלתי לצאת להליכות כדי להרגע – ועם הזמן המסלולים שלי הלכו והתארכו. בגלל שהאיזור של הוד השרון וספציפית נווה נאמן היה מוקף שדות – היה לי למשל מסלול שהוביל אותי למושב קטן ליד השכונה שאין לי מושג איך קוראים לו (אולי איזשהו הוד השרוני יגלה לי) שבו הייתי הולכת בסופי שבוע.

אבל במהלך השבוע הייתי פשוט הולכת לרחוב הראשי של הוד השרון והולכת לאורכו עד מרכז העיר – ואז חוזרת הביתה. מכר שלי מהוד השרון ״חישב״ שהלכתי בערך 3.5 ק״מ לכל כיוון (בסה״כ 7 ק״מ) שנשמע לי המון למישהי ללא כושר בסיסי – אבל בהתחשב בעובדה שהמסלול לקח לי לפחות בהתחלה כמעט שעתיים (עם שתיים שלוש הפסקות קצרות) יש סיכוי שזה היה נכון.

בשלב מסוים אכן היו אצלנו קיצוצים בחברה, אני פוטרתי בהם – ומיד אחרי הודעת הפיטורים הודיעו לי שאני לא ממש צריכה לחזור לעבודה. למזלי מצאתי תוך כמה ימים עבודה חדשה, והיו לי חמישה שבועות עד שהתחלתי אותה, שאת החצי האחרון שלהם ניצלתי לחופשה בארה״ב. אבל עד החופשה – ההליכות הפכו להיות כמעט עניין יומיומי.

---

כשהתחלתי לעבוד מחדש – לא היה לי זמן ללכת במהלך השבוע כי עבדתי רחוק מהבית, והנסיעות באוטובוס לקחו לי המון זמן לכל כיוון ומעבר לעובדה שהן גזלו ממני המון זמן גם הייתי צריכה להתעורר די מוקדם כדי לנסות להמנע מהפקקים בדרך. לכן ההליכות נדחקו לסופי השבוע שבהם נשארתי ללון בהוד השרון.

אחרי כמה חודשים – עברתי לגור בהרצליה, ושם לא התחדשה המסורת של ההליכות במהלך השבוע, אבל בסופי השבוע כן יצא לי מידי פעם ללכת במסלולי ההליכה שהיו בשכונה – או ללכת קצת על החוף שהיה במרחק 10 דקות הליכה מהדירה ששכרתי, ועם הזמן התחלתי ללכת מרחקים הולכים וגדלים בחוף, עד שבעצם התחלתי ללכת בחלק הצפוני של החופים של העיר עד המרינה שנמצאת בחלקו הדרומי של החוף של העיר – ואז חזרה.

ואז יום אחד (אחרי כמעט שנה בהרצליה) החלטתי לחדש את המסורת של ההליכות במהלך השבוע – והפעם כן לקחתי את עצתה של פרידה, והתחלתי ״בקטן״: אי שם בסוף 2009, התחלתי פשוט לרדת תחנה (ואז שתי תחנות) אחרי תחנת האוטובוס הקבועה שלי כדי להאריך בקצת את ההליכה שלי. ״תחנה אחת״ אולי לא נשמע כזה משמעותי, אבל היה מדובר על תחנה שהיתה די מרוחקת מהתחנה המקורית שלי, שגם ממנה היתה לי עוד הליכה לכיוון המשרד.

הנהג ה״קבוע״ שאיתו נסעתי היה בטוח בבוקר הראשון ששכחתי לצלצל ועצר לי בתחנה הקבועה שלי, אבל מהר מאוד הוא התרגל לכך שאני פשוט יורדת במרינה של הרצליה והולכת משם לאיזור התעשיה.

ההליכה לא היתה מאוד ארוכה, ובמובן מסוים נדהמתי מזה שהייתי מגיעה למשרד עייפה קצת ולקח לי זמן להתאושש. אבל עם הזמן התרגלתי, וגם צירפתי מידי פעם הליכה דומה לתחנת האוטובוס ליד המרינה (במקום זו הקרובה לעבודה) בערב בחזרה הביתה.

אבל הקיץ התחיל להתקרב – ואני לא רציתי להגיע למשרד מיוזעת מידי. לכן בוקר אחד המרתי את ההליכה מתחנת האוטובוס בהשקמה קצת יותר מוקדמת – ויצאתי להליכה במסלול בשדות שהיו מצפון לשכונה שבה התגוררתי. בהתחלה המסלול לא היה ארוך במיוחד, אבל עם הזמן הארכתי אותו – עד שהגעתי בשלב מסוים אפילו לגן פסלים בטבע בשם ״הגלריה הירוקה״.

כשהקיץ התחיל להסתיים – הימים התחילו להתקצר, וכבר התחיל להיות חשוך מידי בשביל ללכת לשדות הלא ממש מוארים בשעות הבוקר המוקדמות. לכן פשוט התחלתי ללכת ברחובות השכונה (שכונה שנקראה נוף ים, ואז גם בהרצליה פיתוח) – רחובות די יפים וירוקים, וגם פה התחלתי להאריך את המסלול שלי עם הזמן. היה לי אירוע קצת לא נעים אחרי הארכה כזו כשעברתי ליד איזושהי שגרירות והרגשתי שהשומרים שם תוקעים בי מבטים מוזרים כשאני צעדתי הלוך ואז חזור מול הבית – אבל אחרי ששיניתי את המסלול לרחוב המקביל, הצלחתי להגיע למצב שבו הלכתי כמעט 40 דקות לכל כיוון.

---

אבל בשלב מסוים הרגשתי שזה כבר לא ממש מאתגר, והיה ברור לי שיש גבול לכמה זמן אני אוכל להשקיע בהליכות כך שיש גם מגבלה על כמה אני אוכל עוד להאריך את מסלולי ההליכה שלי על חשבון שעות השינה שלי, והחלטתי להרשם לחדר כושר כדי לייעל את ההליכות שלי.

נרשמתי לחדר הכושר שהיה קרוב לעבודה והיה חלק מרשת ארצית. בביקור הראשון שלי שם, מאמן הכושר שהיה אז אחראי על הקומה שלח אותי ללכת בקצב מהיר עבורי על ההליכון, ואז הראה לי איך להשתמש בכמה מהמכשירים עם המשקולות. אבל כשהתאמנתי לבד, פשוט השתמשתי בהליכונים כדי לאלץ את עצמי ללכת מהר יותר ממה שהייתי הולכת עצמאית.

אבל כשנרשמתי לחדר הכושר, קיבלתי חבילה של אימונים חינמיים עבור שירותים שונים שחדר הכושר נותן – כולל לדיאטנית שאיתה עבדתי תקופה מסויימת, אבל גם עם מאמנת כושר. כשהגעתי לאימון החינמי הזה, המדריכה היתה מופתעת שלא השתמשתי במשקולות, והיא נתנה לי אימון מסודר יותר ממה שנתן לי המאמן ביום הראשון שלי. היה לי כזה כיף איתה שהחלטתי להרשם לסדרה של אימונים אישיים איתה שנערכו פעם בשבוע, וכשהיא עזבה היא הפנתה אותי למאמנת אחרת שגם איתה היה לי כיף לעבוד.

בעצם כל הצוות היה נחמד, לפחות בתופה שבה התאמנתי שם. אבל אחרי שנה וקצת נאלצתי לעבור לחדר כושר אחר בת״א (אבל של אותה רשת) כי עברתי דירה. שם השמנתי קצת אחרי המעבר, וכמה חודשים אחר כך יצא לי ״לבקר״ בחדר הכושר בהרצליה שוב לפני יום כיף בעבודה שנערך בצפון. בדיוק כשנכנסתי לקבלה עבר שם אחד המאמנים שזכר אותי מהתקופה שהתאמנתי שם – והוא דאג להראות לי כמה הוא מאוכזב מזה שהשמנתי.

---

דווקא בחדר הכושר בתל אביב התמדתי לאורך זמן – גם בתקופות שרזיתי וגם באלו שהשמנתי. בהרבה מובנים האימונים היו אלו שהאטו (ואולי אפילו מאוד) את ההשמנה שלי בתקופות הפחות טובות שלי תזונתית. אפילו הצלחתי לחזור אליו אחרי הסגירות הארוכות מידי בקורונה.

אבל יש משהו שלא ממש הצלחתי לחזור אליו – וזה דווקא ההליכות, הספורט שבו התחלתי אי שם לפני כל כך הרבה שנים.

אני תמיד הלכתי יחסית הרבה, בין השאר כי אין לי רכב, ומעבר לעובדה ששימוש בתחבורה ציבורית דורש יותר הליכה מאשר שימוש ברכב (כי תחנות אוטובוס נוטות להיות רחוקות יותר מהנקודות שמהן אני יוצאת או אליהן אני צריכה להגיע מאשר רכב פרטי) – לא פעם התגוררתי במרחק הליכה מהעבודה או מהאוניברסיטה, וכך בעצם הלכתי לא מעט ברגל באופן שוטף.

גם כשהתאמנתי בחדר הכושר – האימונים הרציניים שלי תמיד היו על ההליכון, במיוחד אחרי שהמאמנת הראשונה שאיתה עבדתי לימדה אותי איך להתאמן בצורה מאומצת באמת בעזרת מקטעים שבהם מעלים את זווית ההליכון לעליה ו / או את המהירות שלו לכמה דקות ואז נחים בהליכה איטית יותר. לא פעם הייתי מתאמנת כך 40 – 50 דקות ברמה מאוד מאומצת מעבר להרבה צעדים שהייתי עושה ביום יום.

אבל הקורונה, או יותר נכון הסגר הראשון של הקורונה שסגר את חדרי הכושר ומנע מאיתנו להתרחק מהבית בשבועות הראשונים – גרם לכך שהלכתי הרבה פחות, לא רק מבחינה ספורטיבית אלא גם ביום יום. והשילוב של עליה רצינית במשקל עם הרבה פחות הליכה הובילו לאיבוד די רציני של הכושר הגופני שלי.

---

לפני כמה שנים יצא לי לשוחח עם חברת ילדות של אחותי. מדובר על חברה שאחותי פגשה בחוג בלט בגיל חמש או שש, והפכו לחברות טובות. למרות שאחותי היתה רקדנית טובה, היא פרשה בשלב מסוים מהחוג – אבל החברה שלה נשארה והפכה לרקדנית מקצועית ועבדה כמה שנים בלהקה מקצועית עד ששברי הליכה ״גמרו״ לה את הקריירה בגיל צעיר מאוד.

זה אולי יצא לטובה, כי זה אפשר לה ללכת ללמוד לתואר בגיל יחסית מקובל, והיא עשתה תואר בפיזיותרפיה ונשמע שהיא מאוד מצליחה. אבל לפני כמה שנים היא החליטה לחזור לריקוד כתחביב וכדרך לעשות אימון גופני – וסיפרה שהגוף שלה כביכול עדיין ״זוכר״ את ההרגשה של מה זה להיות רקדנית ברמה גבוהה, אבל מן הסתם אחרי כל כך הרבה שנים שבהם היא לא רקדה, הגוף שלה הוא לא בכושר מספיק גבוה כדי לבצע את מה שהוא זוכר.

היא תיארה את ההבדל בין מה שהיא זכרה שהיא מסוגלת לעשות לבין מה שהיא היתה מסוגלת לעשות בתור מי שמזמן לא התאמנה. היה ברור לה שכשהיא תתחיל לחזור לרקוד, הכושר שלה יחזור די מהר – אבל היה קשה לה להתמיד בשלב שבו הפער היה כזה גדול שהוא תסכל אותה, ועדיין לא היו לה את ההישגים של השיפור בכושר כדי שיעודדו אותה שמצבה טוב.

ואני מרגישה שאני נמצאת במצב דומה, אבל אין לי מושג איך להתחיל מחדש את ההליכות כדי להגיע להישגים שיעזרו לי להתקדם. אולי הטיול לאלסקה יעזור לי בזה.