זכרונות ילדות

כשכתבתי רשומה על שכנים שהיו לנו בעבר, הורדתי בין השאר תמונה שאבא שלי סרק של חגיגה משפחתית שלנו אי שם ב 1982, כשהייתי בת 7 (קל עבורי לשייך גיל לשנה כי אני ילידת ינואר).

במעבר על התמונות, גיליתי גם לא מעט תמונות יחיד שלי. היו גם תמונות שלי עם אחותי או בני משפחה אחרים, אבל אני מעדיפה לא להעלות אותן מטעמי פרטיות, גם עם הסתרה של הפנים, כי כנראה אחותי ושאר האנשים לא ממש יאהבו את זה גם עם פנים מוסתרות.

למשל זו תמונה שלי מגיל חמש או שש בערך, וצולמה כשגרנו בקנדה לקצת פחות משנה. אני יודעת שהיינו אמורים להיות שם שנה אבל השהות הסתיימה מוקדם מהמצופה, רק שלא ידוע לי למה.

אין לי גם הרבה זכרונות מהגיל הזה. אני כן זוכרת שבכלל לא הכרתי את השם קנדה לפני שעברנו לגור שם. אני הייתי בגיל שבו היה צריך לשלוח אותי לגן, ואני זוכרת גם שהיום הראשון היה מאוד קשה כי לא הבנתי אנגלית – אבל עם הזמן למדתי אנגלית ומאוד נהניתי. למדתי לכתוב ולקרוא אנגלית הרבה לפני שלמדתי את הא׳ ב׳ בעברית – אבל ההורים שלי לא חשבו להשקיע בלשמר את רמת האנגלית שלי ולכן שכחתי הכל תוך כמה חודשים.

מצד שני הם גם לא חשבו ללמד אותי את הא׳ ב׳ בעברית, משהו ששאר הילדים בגן החובה שחזרנו אליו כבר ידעו והם צחקו עלי שלא ידעתי ונאלצתי ללמוד לבד.

התמונה הזו היא מהמטבח של הדירה שההורים שלי רכשו בשכונת גילה. לא עברנו אליה מיד, וגרנו שנה בערך בדירה שכורה במרחק די משמעותי. אני חושבת שבית הספר שלמדתי בו בכיתה א׳ היה בין שני הדירות בערך במרחק שווה, כך שהוא לא ממש היה רחוק עבורי.

אבל כשעברתי לדירה החדשה, עברתי גם לבית ספר חדש שהיה במרחק של בערך חמש דקות הליכה מהדירה החדשה שלנו והרבה יותר קרוב מבית הספר הקודם. אני חושבת שהכיתה שלמדתי בה החל מכיתה ב׳ בבית הספר הזה הורכבה חלקית מכמה ילדים שלמדתי איתם יחד בכיתה א׳, אבל הרבה אחרים שלא. בדיעבד אני שואלת את עצמי אם בית הספר החדש בכלל היה פתוח כשלמדתי בכיתה א׳, בין השאר כי בית הספר הקודם היה בחלק ישן יותר של השכונה, אבל בית הספר החדש ממש כמו הדירה החדשה שלנו היו בחלק חדש יותר של השכונה, והבניין שעברנו אליו היה בניין חדש.

אני זוכרת שאמא שלי מאוד אהבה את הדירה, אבל תמיד חלמה על דירה עם גינה. במשך שנים חיפשנו דירה עם גינה, אבל לא מצאנו עד שההורים שלי התחילו להיות מודאגים מהילדים שאחי הקטן התחבר איתם, ועברו לדירה באיזור טוב יותר אבל ללא גינה לטובתו.

התמונה הזו צולמה בדירה של סבתא שלי מצד אבא בירושלים. זו היתה דירה ישנה ומצבה היה די גרוע עם רצפות עקומות ושקיעות שונות בחלק מהחדרים. אבל לנו היה כיף לבקר שם ולישון אצל סבתא בשבתות. גם כשלא ישנו אצלה, תמיד היינו מבקרים אותה במוצאי שבת, ובחורף היא היתה יודעת לשמור לנו חלק מהטשולנט שהיא בישלה (וזה תמיד היה טשולנט ולא חמין).

סבתא שלי גרה במה שהיה מכונה בזמנו ״דמי מפתח״ – מצב שבו לאנשים לא היתה יכולת לקנות דירה, אבל כן היה להם סכום כסף מסוים. א הם חברו לאנשים שיכלו להשלים את הסכם הנדרש לקניית דירה וקנו את הדירה יחד – ואז הם יכלו לגור בה עד יומם האחרון תמורת שכר דירה מאוד סימלי, ולעיתים גם להוריש את הזכות לגור שם לאורך זמן לקרוב משפחה מדרגה ראשונה ככל עוד הוא התגורר בדירה בתקופה האחרונה שלהם בה. כמובן שזה הוביל (וכנראה עדיין מוביל אם עדיין קיימות דירות שמושכרות כך) לבעל הדירה לשאוף להעיף ממנה את הדיירים בהקדם האפשרי כדי להחליפם בדיירים פחות מוגנים שמהם אפשר לדרוש שכר דירה גבוה משמעותית.

זה מה שקרה לסבתא שלי, ולמרות התחינות של אבא שלי וכנראה גם של לפחות אח נוסף אחד שלו שהיא לא תעז לפנות את הדירה – היא בסופו של דבר הסכימה להתפנות מהדירה (שבה גר אז גם הבן הצעיר שלה) תמורת סכום כסף שלטענת אבא שלי לא היה מספיק משמעותי, ועברה לדירה בבני ברק. זה כמובן גרם לקשר שלנו איתה להתרופף, במיוחד כשהיא גרה בקרבה לאחד האחים החרדים של אבא שלי שהעדיף לא להפגש איתנו באותה תקופה כדי לא לפגוע באמונה של הילדים הקטנים הרבים שהיו לו.

הקשר עם האח הזה ושאר המשפחה התחדש כשכולנו היינו מבוגרים יותר, אבל לצערנו מה שכנראה עורר את חידוש הקשר היה המפגש בהלוויה של סבתא שלי ז״ל כשהיא הלכה לעולמה.

אני חושבת שכבר סיפרתי שניגנתי בזמנו בפסנתר. אני חושבת שהרעיון המקורי היה שלי – בכיתה א׳ נשלחתי כמו ילדים רבים אחרים לשיעורי קסילופון בסיסיים, ומשם איכשהו המשכתי לשיעורי פסנתר, אולי כי המורה חשבה שיש לי כשרון מוזיקלי מסוים.

הבעיה היתה שלימודי פסנתר היו משהו שאבא שלי תמיד רצה, אבל לא יכול היה לקבל כילד בבית דתי, ולכן אני נבחרתי להיות זו שתגשים את זה במקומו.

היבט אחר של הנושא נבע כנראה מכך שאני כמו הרבה מאוד ילדות בנות גילי הצטרפתי לחוג בלט (כנראה שבאותה תקופה זו נראתה כמו אופציה לא רעה לפעילות גופנית לילדות קטנות) והייתי בו מאוד גרועה. אני חושבת שאני לא קלטתי את זה בתור ילדה, למרות שבדיעבד אני זוכרת לפחות אירוע אחד שבו אחת הילדות בחוג אמרה לי משהו על זה ונעלבתי. אני גם חושבת שזמן קצר אחרי האירוע הזה גם הפסקתי ללכת לחוג למרות שלא ביקשתי להפסיק ודווקא נהניתי מהפעמים שבהן נתנו לנו לרקוד ריקוד חופשי בסוף כל שיעור.

בסופו של דבר הפסקתי לנגן בסוף כיתה ח׳ או ט׳. חלק מזה נבע מכך שלא ממש אהבתי את המורה או את העובדה שהיא נתנה לי לנגן רק מוזיקה קלאסית, שלא התחברתי אליה – ובמקביל לא ידעתי אך ללמוד לבד לנגן סגנונות אחרים, שאולי גם לא בהכרח היו זמינים כיצירות לפסנתר.

אבל היתה גם תקרית אחרת שגרמה לי לפרוש ספציפית בגיל הזה.

כמו שסיפרתי, גרנו אז בשכונה בירושלים שנקראת גילה, שהיא שכונה ענקית – עד כדי כך שכבר אז בסוף שנות השמונים צחקנו שהיא יכלה להיות עיר בפני עצמה אם רק היה בה קולנוע. היו בה לפחות שלושה בתי ספר יסודיים, אולי אפילו יותר – וכל תלמיד מן הסתם הלך לבית הספר היסודי שהיה הכי קרוב אליו הביתה, ולרוב בית הספר גם היה במרחק הליכה עבור ילדים קטנים.

אבל רק בית ספר אחד ששימש כחטיבת ביניים וכתיכון בשכבה. הוא היה בחלק הישן יותר של השכונה, ואנשים כמוני שגרו בחלקים החדשים יחסית של השכונה היו צריכים להגיע ולחזור מבית הספר באוטובוס.

מן הסתם היו בכל שכבה בו לא מעט כיתות, ובית הספר דאג שבכל כיתה יהיו תלמידים מבתי ספר יסודיים שונים, כך שבעצם היו בכיתה שלי תלמידים מכל רחבי השכונה – שבגלל שהיא היתה גדולה, לא כולם גרו במרחק הליכה אחד מהשני.

אני איכשהו נפלתי על כיתה מאוד גרועה – הכיתה הכי מופרעת בשכבה, עם העארסים והפרחות הכי כבדים של השכונה. בתור תלמידה טובה לא התאמתי חברתית לכיתה, ולא ברור למה שמו אותי בה מלכתחילה או המשיכו להתעקש שאלמד בה למרות שהתלוננתי על הבעיות שלי פעם בחודש או חודשיים וביקשתי לעבור לכיתה אחרת.

יום אחד בעודי חוזרת משיעור פסנתר, ראיתי שבדרך שלי הביתה עומדת קבוצה גדולה של תלמידים מהכיתה שלי, כביכול מדברים בינם ובין עצמם אבל לא ממש עושים כלום מעבר לזה. חלק מהקבוצה היו גם תלמידים שגרו די רחוק. מכיוון שלרוב הייתי יודעת אם מישהו היה מתכנן מסיבת כיתה או פעילות אחרת שהיתה כוללת את כל (או לפחות את רוב) הכיתה, היתה לי תחושת בטן מאוד חזקה שהם יודעים שאני עומדת לעבור באיזור והם ממתינים בכוונה כדי לי כדי לעשות משהו.

למזלי שמתי לב אליהם מוקדם מספיק כדי רק לראות אותם מרחוק, ופשוט פניתי למסלול אחר כדי לחזור הביתה כדי שלא אצטרך לעבור לידם, וקיויתי שהם לא שמו אלי לב, בעיקר כדי שהם לא ירדפו אחרי ושהם גם לא יחשבו להמתין לי שוב אחרי שיעורי פסנתר בעתיד.

אבל באותו אחה״צ אחת הבנות מהכיתה שהייתי מיודדת איתה היתה אמורה לבקר אותי – אבל לא הגיעה. יום אחר כך שאלתי אותה בכיתה למה היא לא הגיעה, והיא אמרה שהיא ראתה שהלכתי בכיוון אחר בדרך הביתה ולכן חשבה שלא אהיה בבית ולכן לא הגיעה. כך שכנראה הם כן שמו לב אלי, רק היו עצלנים מידי מכדי להתחיל לרדוף אחרי. למזלי הסיפור לא חזר על עצמו מאז, אבל עדיין ויתרתי כמה חודשים אחר כך על השיעורים.

לפי האורך של השיער, התמונה הזו כנראה צולמה כשלמדתי בכיתה ה׳. כמה חודשים אחר כך כבר עברנו לגור בניו יורק, ושם אמא שלי התעקשה שאסתפר כדי שהיא לא תצטרך להשקיע הרבה זמן בלסדר לי את השיער על הבוקר. הלכנו למספרה מקומית, רק שהיא לא ממש הצליחה עם האנגלית השבורה שלה להסביר לספרית מה היא בדיוק רוצה.

תחשבו על זה שהיה מדובר על אמצע שנות שמונים, שבהן התסרוקות של הנשים ובמיוחד בארה״ב נטו להיות מנופחות עם הרבה ספריי לשיער. אז הספרית קיצצה פה ושם ואז סידרה את התספורת עם מה שאמא שלי חשבה שהיה קצת ספריי לשיער – וזה נראה בסדר.

בוקר אחרי התגלתה הזוועה: היה לי פוני כמו שרואים בתמונה, ואז לידו היה איזור יחסית קטן של שערות שהיו ארוכות ממנו בכמה סנטימטרים בודדים – ואז כל שאר השיער שלי היה באורך שהגיע בערך עד הכתפיים. מן הסתם זה נראה זוועה, וגם אם אמא שלי היתה מוצאת את הזמן לסדר את השיער עם ספריי כדי שהוא יראה כמו אחרי הטיפול במספרה – אני לא חושבת שהיא היתה יודעת איך לעשות את זה.

אז נוצר מצב שבו מצאנו ספרית אחרת שהבינה את הבעייתיות שבתספורת שהספרית הקודמת עשתה לי, ושבמשך שנה ומשהו עבדה על השיער כדי לתקן את הנזק כדי להחזיק את השיער לתספורת נורמלית. לפני שחזרנו לישראל. אני זוכרת שליד הספרית הזו היהת מסעדה סינית שלא פעם ביקשתי מאמא להכנס אליה אחרי התספורת כדי לקנות ולהביא הביתה עוף חמוץ מתוק.

אבל בכיתה ה׳ עדיין היה לי שיער ארוך, וגם בניגוד לסיפור הקודם שלי על האמבוש שעשו לי אחרי השיעור לפסנתר – דווקא בכיתה ה׳ היה לי מאוד כיף. היתה לנו באותה שנה מורה נהדרת שהתייחסה אלינו בצורה הרבה יותר בוגרת מהמורות שהיו לנו ביתות הנמוכות יותר. היה לנו גם במהלך השנה טקס פסח, וגם בטיול השנתי שלנו טיילנו ליומיים רצוף עם שינה באכסניית נוער שהיה חוויה מאוד כיפית – במיוחד כשאני ועוד כמה בנות שכנראה נחשבו לטובות ישנו בעצמנו בחדר בלי אמא מלווה.

במקביל בית הספר עצמו ארגן ״חוגים״ חינמיים שהועברו על ידי אמהות, ואני הצטרפתי לחוג סריגה שבו הכנו בעיקר צעיפים וחותלות.

במקביל לזה הצטרפתי לתנועת הנוער ״הנוער העובד והלומד״ עם לא מעט מהחברות שלי לכיתה ולשכבה, והפעילויות שם גם היו מאוד כיפיות ומהנות.

עם כל זה, אני חושבת שהיה לי קצת חבל לעזוב את המסגרות שהיו לי כדי שנוכל לעבור לגור בארה״ב, למרות שגם שם היה לי מאוד כיף, והייתי אחת מהבודדים מבני הנוער או הילדים האחרים שהגיעו מישראל שאהב לגור בארה״ב ולא רק התגעגע לחברים והמשפחה בישראל.

רק בדיעבד היה לי סיפור שאולי קצת העכיר לי את התמונה. לפני כמה שנים פנה אלי מישהו בפייסבוק שלמד איתי בבית הספר היסודי עד הנקודה הזו שבה עזבנו לארה״ב, אבל אני לא זוכרת שיצא לי לפגוש אותו בחטיבת הביניים שלמדנו בה אחרי שחזרנו לארץ.

חשבתי שהיה מדובר על מישהו שפשוט במקרה נתקל בפרופיל שלי ורצה להגיד שלום ואולי קצת הסתקרן לשמוע מה קורה איתי היום בחיים. אבל אחרי השאלות הבסיסיות בנושא, הוא אמר שחשוב לו להתנצל אם נפגעתי ממנו או שהוא העליב אותי כשהיינו צעירים.

אמרתי. לושלא זכורים לי מקרים כאלו, אבל נשמע שזה מאוד חשוב לו ולכ אני כמובן סולחת לו. בדיעבד מישהי אמרה לי שבלא מעט תוכניות גמילה עוברים תהליך שבו מתנצלים לכל מי שהנגמל פגע. בו בעבר, למרות שכיתה ה׳ נשמעה לי קצת רחוקה כנראה שזה היה חלק מזה.

אני אמנם לא זכרתי אף פגיעה כזו, אבל בדיעבד התחלתי לשאול את עצמי האם היו דברים שפשוט לא שמתי אליהם לב בתור ילדה או שלא הייתי מודעת אליהם באותה תקופה אבל עדיין קרו?