תמונה מהצבא (ולמה לא העליתי אחת מהתמונות הבודדות שהצלחתי למצוא מאותה תקופה)

ביום הזכרון האחרון וכמה ימים אחריו לא מעט מה״חברים״ שלי בפייסבוק העלו תמונות שלהם מהצבא.

אחת ה״חברות״ האלו היא מישהי שכנראה הכרתי בשירות הצבאי שלי בבסיס חיל האוויר אי שם בדרום הארץ. אני אומרת ״כנראה״ כי היא זיהתה אותי, אבל למרות שאני לרוב זוכרת פרצופים ושמות, לא זיהיתי אותה. היא טענה שכמש״קית החינוך אצלנו בבסיס היא היתה אמורה להכיר את כל החיילים, וגם היא בילתה לא מעט זמן בספריה (אחד המקומות האהובים עלי בבסיס), וגם היה סיכוי שהיתה לנו פעם תורנות מטבח משותפת.

והיא העלתה תמונה מהבסיס, בחדר שהיה משותף לה ולשתי חיילות שדווקא כו הכרתי כי הן שירתו ב״מודיעין״ של הבסיס (לחיל האוויר יש יחידות מודיעין משלו) שהיה צמוד למבצעים ששם אני שירתתי, ומשהו קצת נחמץ לי בלב.

---

הסיפור של השירות הצבאי שלי מתחיל בעצם שנה לפני הגיוס שלי. אחרי כיתה י׳ עברתי קורס מד״א, והתחלתי להתנדב באמבולנסים. שנה אחר כך, בקיץ בין י״א לי״ב נרשמתי גם לקורס המתקדם שמד״א הציעו – אבל באופן חריג באותה שנה מד״א לא ערך את הקורס בעצמו אלא שיתף פעולה עם חיל הרפואה, ובעצם עברנו את הקורס כמעין מה שנקרא אז גדנ״ע. זה אמר שבעצם היינו במין ״טירונות לייט״ כזו – ישנו באוהלים, והיו לנו מטווחים, והיינו צריכים להפגין משמעת וכל מיני דברים דומים, אבל פחות ברצינות מטירונות אמיתית.

בין לבין גם היו לנו לא מעט שיעורי לימוד של עזרה שונה מתקדמת שנערכו על ידי מדריכים מחיל הרפואה. אני מניחה שזה נעשה כדי שחיל הרפואה יוכל לאתר יותר בקלות מועמדים לקורסי החובשים השונים מבין מתנדבי מד״א למיניהם. ואני ממש חלמתי מאותו הרגע להפוך לחובשת מוטסת בחיל האוויר, ואז לחזור לחיל הרפואה כדי להפוך למדריכה. אבל אני אישית לא קיבלתי שום הזדמנות ללכת לקורס חובשים (אפילו לא בתור קורס קדם צבאי) למרות שהשתתפתי בגדנ״ע הזה. אני שואלת את עצמי כיום האם יש קשר בין הדברים בגלל ההתנהלות שלי במהלך הקורס או במהלך ההתנדבות שלי במד״א שגרמה לחיל הרפואה לוותר עלי באופן פעיל.

אבל הקורס הזה היה ממש כיפי, ולכן אני חושבת שכשהתגייסתי לא ממש חששתי מהטירונות – כי הנחתי שהטירונות תהיה די דומה לקורס הזה.

אבל כמובן שטירונות ״אמיתית״ (גם של בנות) בכלל לא דומה לגדנ״ע. אני מניחה שחלק גדול מההבדלים בין השניים נבעו מהעובדה שמי שהגיע לאותו גדנ״ע של חיל הרפואה היו אנשים יחסית אינטיליגנטיים ובעלי מוטיבציה, לעומת הטירונות הכללית שאני עשיתי שאליה הגיעו נשים צעירות מכל רחבי החברה הישראלית, כולל כמה כאלו שהיו בעלות מוטיבציה נמוכה מאוד, ושתי בחורות שלדעתי סבלו מפיגור מאוד קל שלא היה ברור לנו למה הן גויסו (והמכ״יות כל כך פחדו מהן במטווח ששתיהן ירו במטווח משלהן אחרי שהרחיקו אותנו מהאיזור, ועל כל אחת מהן השגיחו שתי מ״כיות פלוס המ״מית שלנו שעמדה צמודה אליהן כל המטווח).

כשהייתי בגדנ״ע היו לנו כמה שיעורי נשק ומטווח. אני זוכרת שנהניתי מהם ולא הגעתי אליהם עם חששות מהשימוש בנשק או משהו דומה. אבל כנראה בגלל שהיה חשש שהבנות שהיו איתי בטירונות היו מאוכלוסיות יותר קשות, רמת ההפחדות שספגנו בטירונות לגבי הנשק ולגבי תקלות ומה יקרה חלילה אם ישאר בקנה של העוזי אפילו פירור חול אחד – ממש גרמה לי התקפי חרדה מאוד קשים ברמה שניסיתי לסרב לעשות את המטווח שלנו והמ״כיות שלנו הכריחו אותי לעשות אותו. הוא כמובן עבר בשלום.

היו לי עוד כמה קטעים כאלו במהלך הטירונות עצמה, אבל הם היו כלום לעומת מה שעבר עלי כשסיימנו את הטירונות.

אני התגייסתי בקיץ, ולכן בבקו״ם קיבלנו רק מדים אבל לא קיבלנו מעילים או סוודרים. את המעילים חילקו לנו במהלך הטירונות, אבל חילקו אותן רק לחיילות שהיו אמורות להשאר בחילות ה״ירוקים״ – מי שהיתה מיועדת ללכת לחיל הים או חיל האוויר לא קיבלה מעיל בהנחה שהיא תקבל מעיל בצבע המתאים (לא חקי) כשהיא תגיע לחיל שלה. ובגלל שהמ״כיות ידעו שהרבה בנות יתאכזבו מזה שהן לא הולכות לחיל האוויר או לחיל הים – כדי לקבל קצת שקט מקיטורים כאלו או ניסיונות שכנוע או בירור – הן נשבעו לנו שמי שקיבלה מעיל לא הולכת לחיל האוויר או לחיל הים.

ופה יש פרט קריטי: אני הייתי אחת מאלו שקיבלה מעיל ירוק, כלומר נראה היה שאני לא הולכת לחיל האוויר או הים בשלב זה.

ביום האחרון של הטירונות נפרדנו מהחיילות האחרות במחלקה שלנו ומהמכ״יות, ואז חולקנו לקבוצות שונות שכל אחת מהן היתה אמורה להלקח למקום מסוים כדי להיות מופנית לקורס אליו היא היתה מיועדת, או להצבה בתפקיד הסופי שלהן עבור אלו שלא היו זקוקות לקורס (למשל פקידות).

אני התחלתי לשוחח עם כמה מהחיילות שהמתינו איתי, וגיליתי שכולן מיועדות להגיע לחיל האוויר. והתחיל להשמע לי מאוד מוזר שאני שם כי הרי אני קיבלתי מעיל ירוק, והמ״כיות הבטיחו לנו בכל לשון של הבטחה שמי שקיבלה מעיל כזה לא הולכת לחיל האוויר. הייתי בטוחה שאני במקום הלא נכון, אבל לא הצלחתי למצוא אף מ״כית או מפקדת אחרת שיכולתי לפנות אליה עם שאלות, והפכתי לממש ממש לחוצה על סף בכי.

בדיעבד ההסבר לעניין היה פשוט: אני הופניתי למיונים לקורס של פקידות מבצעים בחיל האוויר. חלק מהמיונים לתפקיד, ובראשם התחקיר הבטחוני, התחילו לנו כבר בטירונות. בשלב שבו חולקו לנו מעילים סביר להניח שהתוצאות של התחקיר עדיין לא הגיעו ולכן אי אפשר היה לדעת אם חיל האוויר בכלל מעוניין להסתכל לכיווני ולכן בעצם לא ״סומנתי״ כמישהי שתלך לשם. המ״כיות שלי כנראה לא היו מודעות לאפשרות הזו, או אולי בעצם כנראה החליטו לא לסבך את העניינים ולהזכיר אותה, ולכן הן הבטיחו בכל הכוח שאין סיכוי שמישהי כמוני תגיע לחיל האוויר – ובכך גרמו לי ללא מעט סטרס מיותר, עד שביחידת המיון של חיל האוויר שהיתה באותה תקופה בבסיס שדה דוב מצאו אותי ברשימות שלהם ויכולתי להרגע.

---

הקורס שאליו הייתי מיועדת, קורס פקידות מבצעים, היה קורס מאוד מבוקש ואחד מהיוקרתיים בחיל האוויר (לפחות באותה תקופה), אם לא היוקרתי ביותר עבור נשים. הוא היה כזה יוקרתי ומבוקש שמי שלא רשמה אותו בתור התפקיד שהיא הכי רוצה מכל התפקידים שהציעו לה בטירונות – לא היתה מגיעה בכלל למיונים.

כשהייתי בטירונות היתה איתי בחדר מישהי שאמרה לנו כל הזמן שהיא הולכת לקורס הזה. ובאמת השהגעתי למיונים, היא היתה שם ועשתה אותם יחד איתי. אבל אחרי כמה ימים של מבחנים פסיכומטריים, השלמה של התחקיר הבטחוני, ויום חופש אחד – התברר שאני התקבלתי לקורס והיא לא. כשניסיתי לגשת אליה ולנחם אותה, היא ממש התנפלה עלי בצעקות וברחה מהמקום. אני מניחה שהיא כל כך חלמה על התפקיד שהיה לה באותו רגע קל לכעוס עלי כמי שכביכול תפסה לה את המקום בקורס.

אני יודעת שמתוך בערך שלושים בנות שנבחנו לקורס, התקבלנו רק 16. השתיים הבאות ברשימה התקבלו לקורס מקצועי אחר ופחות יוקרתי, ואני מניחה ששאר הבנות שובצו בצורה כזו או אחרת בחיל האוויר – בין אם בתור פקידות או שאולי הן הצליחו להגיע לקורסים אחרים.

בערך שנה ומשהו אחרי המיונים יצא לי במקרה לנסוע באוטובוס הביתה, ובמקרה שמעתי שיחה בין שתי חיילות עם מדים של חיל האוויר, ואחרי כמה דקות זיהיתי אחת מהן כעוד מישהי שהיתה איתי בטירונות ואז במיונים – ולא צלחה אותם. היא סיפרה שהיא הפכה להיות מד״סית, ואני מודה שלאור מה שעבר עלי בקורס ואחר כך כשהציבו אותי בבסיס הקבוע שלי, קצת קינאתי בה שהיא הצליחה להגיע לתפקיד שנשמע היה שהתאים לה ושהיא נהנית ממנו.

---

אחד הדברים שאני זוכרת מהקורס היתה העובדה שבנסיעות הלוך וחזור מהבסיס, תמיד ישבתי לבד באוטובוס.

בנסיעה הראשונה זה נראה לי טבעי כי לא הכרתי מראש אף אחת מהחיילות שהיו איתי בקורס – וחשבתי לעצמי ששאר הבנות שיושבות יחד בטח מכירות אחת את השניה מהטירונות ולכן מיודדות, וברגע שיתחיל הקורס ונכיר אחת את השניה בטח שאתיידד עם כמה מהן.

אבל זה לא קרה, ואני חושבת שבסופו של דבר זה היה המקור הכי גדול של הבעיות שלי במהלך הקורס. אני לא חושבת שיש פה מישהי שאשמה באופן מכוון – אני חושבת שאני הייתי פשוט ביישנית ושקטה מאוד, ולא הייתי רגילה לחלוק חדר או מטלות ניקיון שונות. הביישנות מאוד הקשתה עליהן להתיידד איתי, וחוסר המודעות לכל מה שקשור לניקיון שיגע אותן ובצדק. מצד שני, עבורי הכעס שלהן וחוסר התקשורת איתן גרם לי לחוסר חשק להשתפר, והשילוב הזה לא היה מוצלח ליחסים בינינו בלשון המעטה.

והיה את הקטע שהמדריכות חשבו שלמרות שעברתי את המבחנים לקורס – אני לא ממש מתאימה לתפקיד, ואני מניחה שהקושי החברתי שלי רק הגביר את הרושם שאני לא מתאימה. בשלב מסוים בקורס אחת מהמדריכות ביקשה שאצא מאחד השיעורים – ולקחה אותי לראיון אצל רב הסרן שפיקד על הקורס שלנו. הוא הדגיש לכל אורך השיחה שלנו שהוא מזמין בכל קורס שלו תלמידה שהיא ממוצעת (והוא חזר על המילה ״ממוצעת״ כמה וכמה פעמים) כדי לשוחח איתה על הקורס ולהתרשם ממה שקורה בו.

אני לא חושבת שחשדתי באותו רגע שמדובר היה על משהו אחר, גם כשאחת המדריכות הצעירות אמרה לי אחרי הראיון משהו בסגנון של ״איזה כיף! את נשארת איתנו בקורס!״ ולא הבנתי למה היא מתלהבת. רק כמה חודשים אחר כך גיליתי שכנראה היה מדובר על ראיון שלפיו המפקד היה אמור להחליט האם אני עפה מהקורס או נשארת בו.

גיליתי את זה די הרבה זמן אחרי האירוע, וכמה חודשים לפני שהשתחררתי. הייתי במשמרת בזמן הדממה של כל הבסיס והיה לנו יום מאוד שקט, ושתי החיילות האחרות שהיו איתי במשמרת החליטו לצאת מהמבצעים כדי לפגוש חברים שלהן מיחידה אחרת או ללכת לישון. אני לא זוכרת את הפרטים, אלא רק את העובדה שהייתי לבד במבצעים וידעתי שיש לי פרטיות די גדולה למשך לא מעט זמן. איכשהו מצאתי את עצמי במשרד של המפקדת שלי, ומצאתי בו את התיק האישי שלי. פתחתי אותו, וגיליתי הערכה שלי מהקורס שבו היה כתוב שהמדריכות שלי לא ממש האמינו ביכולות שלי אבל לא הצליחו לגרום לי לעוף מהקורס.

צחוק הגורל היה שכמה חודשים אחר כך, אחרי שכבר הציבו אותי בבסיס הקבוע שלי, גיליתי שמי שהיתה המדריכה הבכירה שלנו היא בעצם קרובת משפחה די רחוקה שלי מצד אבא…

---

אני מניחה שהערכה כזו הסבירה לא מעט את ההתחלה הקשה שלי בבסיס שבו הציבו אותי. אבל בנוסף אליה, היו לי שתי בעיות אחרות: אחת החיילות הותיקות במבצעים החליטה שהיא לא סובלת אותי וניסתה למצוא כל הזדמנות להתלונן עלי לקצינה שלנו כדי לגרום לי לעוף.

אבל הבעיה השניה שלי היתה מישהי שכבר לא שירתה ביחידה: מדובר היה על חיילת בשם דליה, שגם היא הגיעה לבסיס עם חוות דעת גרועה מהקורס, אבל היא היתה חדורת מוטיבציה להוכיח את עצמה, ועבדה מאוד קשה – עד כדי כך שהיא קודמה להיות אחראית משמרת (התפקיד הכי בכיר במבצעים עבורנו כלא קצינות) בזמן שיא של חצי שנה. אמנם דליה היא דוגמא נהדרת למה שאפשר להשיג בעזרת מוטיבציה ועבודה קשה, אבל היא הציבה רף כזה גבוה שהרגשתי שהיא בעצם מקשה עלי להשתפר במקום לתת לי תקווה.

בסופו של דבר נשארתי ביחידה עד סוף השירות הצבאי שלי, למרות שאחרי כמה חודשים במבצעים המפקדת שלי שקלה לשחרר אותי. אבל האיום הזה היה קריאת ההשכמה שהייתי זקוקה לה, ולקחתי את עצמי הידיים סטייל דליה והשתפרתי. בסופו של דבר המפקדת הבאה של המבצעים היתה מרוצה ממני והחליטה לאפשר לי להפוך לאחמ״שית, אבל בגלל ששוחררתי חודשיים או שלושה מוקדם מהצפוי זה לא יצא לפועל. בדיעבד גיליתי שבתקופה ששקלו להעביר אותי, אחד מהחיילים הותיקים במבצעים החליט לקחת אחריות על ההתקדמות שלי, והוא עזר לי גם בלמידה וגם בהתערבות מול המפקד של המפקדת שלנו באופן אישי. לצערי גיליתי את זה רק אחרי שהוא השתחרר ולא יצא לי לראות אותו אחרי הגילוי כדי להודות לו.

ואותה חיילת שהציקה לי הסתבכה בעצמה בערך בתקופה שבה אותו חייל החליט לעזור לי. היא היתה במשמרת עם אחמ״שׁ מילואימניק, ומסתבר שהוא אפשר למטוסי ריסוס להכנס לשטחי הבסיס ולאפשר להם לרסס אזורים שהיו מיועדים למראה של הבדואים שחיו ליד הבסיס ושימשו גם כגששים ובתפקידים אחרים, מה שגרם כמובן לתקרית דיפלומטית קשה מולם. מכיוון שציפו ממנה לקחת על עצמה יותר אחריות כשהאחמ״ש היה מילואימניק, מעמדה התערער והיא הפכה להיות עסוקה מידי בהשרדות מכדי להציק לי.

---

כל זה נשמע כאילו היה לי שירות צבאי לא מהנה, אבל זה לא בהכרח היה המצב, במיוחד אחרי שהציבו אותי בבסיס הקבוע שלי.

אני זוכרת למשל לא מעט אירועים כיפיים כמו למשל ליום כיף שהיה לנו בצפון שמיד אחריו נסענו למשמרת בבסיס (שהיה בדרום) עם מי שהיה מפקד הטייסת שלנו באותה תקופה, שהיה בעל חוש הומור מאוד מיוחד. הוא גם היה חובב גדול של מה שהוא כינה ״פלחי״, שהיו פלחי אשכוליות משומרים בסירופ, ודאג שתמיד יהיו לנו כאלו במבצעים לפני תרגילים כדי שהוא יוכל להתכבד מהם. אני חושבת שכולנו מאוד אהבנו אותו בתור מפקד, ולצערי עכשיו גיליתי שאחרי שהוא נפטר לפני קצת יותר מעשור מסרטן, שאחת מהבנות שלו גם נפטרה מהמחלה כמה שנים לפניו, ושגם אישתו שלא זכינו להכיר היא אישה מאוד מרשימה.

או את אותה אחמ״שׁית בתקופה שבה רק הגעתי לבסיס שהסתכנה ולקחה עבורי סופגניה מהארגזים שאוכסנו אצלנו במבצעים לכמה שעות לפני שחולקו לכל שאר היחידה כדי לעודד אותי כשהיא ראתה שאני במצב רוח רע.

או את תורנות הש״ג שזכיתי לעשות כרב״טית למרות שזו היתה עקרונית תורנות קלה יותר מתורנויות המטבח ולכן לרוב ניתנה רק לחיילים מדרגת סמל ומעלה – רק שבגלל שחיילות משרתות לרוב פחות משנתיים, נוצר מצב שבו השתחררו לא מעט סמלות ולא היו מספיק מהן כדי לעשות תורנות, ולכן לקחו ״רב״טיות בכירות״ שהיו בעלות הכי הרבה ותק בדרגה כדי לעשות את התורנות. אם תורנות המטבח היתה נוראית עבור עובדות מינהלה כמו שאנחנו היינו כי הטבחים שנאו אותנו כי היינו בעיניהם אליטיסטיות – בש״ג מי שתפעל אותנו היו חבר׳ה מבטחון שדה שהיו חברים שלנו ולכן התייחסו אלינו בצורה נחמדה יותר.

ורק במקרה – בדיוק באותו סופ״ש מי שהיה סגן מפקד הטייסת והמפקד הישיר של המפקדת שלנו החליט לעשות תרגיל גיוס ולהחזיר את כל החיילים מהבסיס חזרה לבסיס במוצ״ש מבקום ביום ראשון. אני זכיתי להנות משני העולמות – גם כבר הייתי בבסיס מלכתחילה, אבל גם לא הייתי במשמרת במבצעים ולכן לא סבלתי מהלחץ שהיה שם, ויכולתי לבלות את הערב בהנאה בשיחה עם הפקידה של מפקד הטייסת.

ועדיין, למרות הכל – איכשהו מצאתי את עצמי לא שומרת על קשר עם אף אחד או אחת מאלו ששירתו איתי בצבא, בניגוד לאותה חברת פייסבוק ששמרה על קשר כזה עם כמה חברות.

מכיוון שאני לא זוכרת את שמות המשפחה של רוב אלו ששירתו איתי, קצת קשה לי למצוא אותם בפייסבוק, ואני חושבת שאותה בחורה שכתבתי עליה היא היחידה שיש לי איתה קשר כלשהו (ועוד ביוזמתה), ודרך העמוד שלה ראיתי עוד מישהי או שתיים שנראו לי מוכרות.

ולכן בעצם לא ממש התלהבתי להעלות את התמונות שלי מהצבא.