האם הייתם מעדיפים לאסוף אוכל מפח הזבל במקום לפנות לגורמי הרווחה?

אני מודה שאני קצת נסערת כרגע.

כתבתי פוסט באיזושהי קבוצה על התוכנית ״בואו לאכול איתי״. מדובר על תוכנית ריאליטי בערוץ הראשון (או כאן 11 או איך שלא קוראים לו עכשיו) שבו בכל שבוע יש חמישה אנשים מאותו איזור גיאוגרפי פחות או יותר מזמינים אחד את השני לארוחה, והאורחים נותנים למארח ציונים – כשהזוכה בציון הכי גבוה זוכה ב״טיול קולינרי לחו״ל״.

ובשבוע הונכחי, אחד המארחים היה מישהו שאוסף אוכל מפחי זבל. לא, לא מדובר על בחור הומלס, אלא מישהו שמתוך אידאולוגיה של איכות הסביבה מלקט מזון שלרוב נזרק מסופרמרקטים ושאר מרכולים שלרוב הוא עדיין במצב שניתן לאכול אותו ולכן הוא מעדיף לצרוך אותו לא רק בקטע של חסכון כלכלי אלא גם בקטע של שמירה על איכות הסביבה.

סביר להניח שמי שמלקט כך מזון יודע ללקט אותו בצורה בטיחותית. אבל אחת המגיבות לפוסט כעסה עלי שאמרתי שבעיני ליקוט כזה מרגיש מלוכלך ולא היגייני, בין השאר כי כשהיא היתה ילדה לא היה להם כסף לרגישת מזון אז סבתא שלה היתה אוספת אוכל מפחי זבל – ואני העזתי לשאול למה הם לא פנו פשוט לשירותי הרווחה כדי לקבל עזרה.

ואז זכיתי להתנפלות על איך אני מעזה לייעץ למישהו לגשת לרווחה כשאין לי מושג על מה מדובר. ניסיתי להבין מה יש לחברות האלו בקבוצה נגד שירותי הרווחה – אבל התשובה היחידה שקיבלתי היא שהמשרד מתוקצב בפחות מידי כסף, יש מחסור נוראי בכוח אדם, וגם העובדות הסוציאליות ששם מתוגמלות פחות מידי – אבל לא היתה ביקורת קונקרטית על למה רווחה זה אוטומאטית רע.

---

למען האמת, יש לי חברה רחוקה שהיתה בעברה (לפני בערך עשור) מטופלת על ידי גורמי הרווחה באיזור שבו היא גרה.

מדובר על מישהי שהכרתי במהלך התואר כששתינו למדנו מדעי המחשב באוניברסיטת באר שבע. היא התחילה את התואר שנתיים אחרי – והכרנו באחת המעבדות שהיו פתוחות לכל הסטודנטים. היא הרשימה אותי כסטודנטית די נורמטיבית למדעי המחשב, חוץ מאולי העובדה שהיא היתה בלגניסטית הרבה יותר גדולה ממני, והתקשתה הרבה יותר ממני לשמור על סדר וניקיון (משהו שהוא נושא רגיש במיוחד במצב שבו את צריכה לחלוק דירה או חדר במעונות עם עוד כמה דיירות). לקראת סוף שנת הלימודים שהיתה השנה האחרונה שלי לתואר – היא אובחנה עם הפרעות קשב וריכוז, מה שהסביר כנראה את הקושי שלה להתמודד עם נושא הסדר והניקיון.

אבל חוץ מזה נראה שהחיים שלה היו מסודרים למדי – היתה לה משפחה חמה ואוהבת (ויצא לי להכיר את אמא שלה שהיתה אישה מקסימה), והיה לה בן זוג עוד מימי הצבא שלמד לתואר בהנדסה במקביל אליה. בגלל שהתואר שלו היה ארוך יותר (ארבע שנים במקום שלוש) היא נשארה בסוף התואר בבאר שבע ומצאה שם עבודה, וכשהוא סיים את התואר גם הוא מצא עבודה בדרום. בשלב מסוים הם התחתנו, היא נכנסה להריון ראשון ואז שני, ואיכשהו התמודדו עם החיים, גם אם היו להם עליות וירידות וצורך להתפשר על דברים מסוימים כמו עוזרת פעמיים בשבוע כדי שהבית יישאר מסודר ונקי ברמה סבירה.

הם עדיין גרו בדרום, מקום שבו אין הרבה חברות הייטק, וכשהיא פוטרה מהעבודה שלה – היא לא הצליחה למצוא תפקיד חילופי, בין השאר כי בתור אמא לילדים קטנים ידעו שהיא תהיה מוגבלת מאוד בשעות, ורבים מהתפקידים הרלוונטיים היו במרחק שדרש נסיעה די ארוכה מהבית (למשל באיזור רחובות).

המעבר שלי לארה״ב גרם לריחוק בינינו, למרות שהקשר לא נותק לחלוטין. כמה שנים אחרי שחזרתי לארץ, קיבלתי ממנה שיחה ערב אחד שבו היא סיפרה לי שאמא שלה חלתה בסרטן הריאות (למרות שהיא לא עישנה) ושהמצב לא נראה טוב. היו לנו עוד כמה שיחות עד שנראה היה שאמא שלה הצליחה להתאושש – אבל לא לאורך זמן, וזמן קצר יחסית אחר כך הסרטן חזר ואמא שלה הלכה לעולמה.

ביקרתי אותה כמובן בשבעה, אבל לא הייתי מודעת לזה שמצבה כבר אז לא היה טוב – וכמה שנים אחר כך היא סיפרה לי שבאותה תקופה היא התחילה לסבול מדיכאון, והזוגיות שלה עם בעלה התדרדרה, אבל בגלל סיבות כלכליות והחשש מפגיעה בילדים – הם לא יכלו להפרד. מעבר לזה, גם הילדים עצמם היו במצב נפשי לא טוב – בין אם בגלל שגם הם סבלו מהפרעות קשב וריכוז שהובילו אותם לקשיים בלימודים אבל גם לקשיים חברתיים, ובין אם הקשיים בין ההורים השפיעו גם עליהם.

החברה שלי פנתה בשלב מסוים לגורמי הרווחה כדי לקבל טיפול – אבל גורמי הרווחה הפנו אותם לטיפולים לא רלוונטיים ולכיוונים שלא תרמו להם – כמו למשל מצב שבו משרד הרווחה דרש שהם יהיו אצל ״משפחה אומנת״, שזה אומר שהם יבלו ימים שלמים עם משפחה אחרת כדי ללמוד איך משפחה מתפקדת.

בסופו של דבר היא ובעלה פנו לטיפולים דרך המועצה שבה הם התגוררו ובעזרת אותם טיפולים הצליחו לחזור לכיוון נכון, לקבל את הטיפול שהם היו זקוקים לו (כולל טיפול פסיכולוגי פרטני וזוגי, ומעין סופר נני כדי לקבל עזרה בהורות). הטיפולים האלו עזרו להם גם להוריד את גורמי הרווחה מהמשפחה.

כך שהניסיון של החברה שלי עם משרד הרווחה אכן היה גרוע – אבל היא ובעלה הצליחו לקבל עזרה מגורמים אחרים במועצה האיזורית שבה הם התגוררו במצב שבו הם היו במצוקה והיו זקוקים להכוונה ולעזרה כלכלית.

---

מצאתי את עצמי מסבירה לכמה בחורות שם שהנה גם לי יש היכרות מסויימת עם גורמי הרווחה השונים ואני יודעת על מה אני מדברת – ובנוסף מנסה להסביר להם שגם אני לא ממש גדלתי עם כפית כסף בפה.

נכון, לא היה חסר לנו אוכל – אבל עד סוף תקופת התיכון שלי אמא שלי בהחלט היתה צריכה לשים לב למה היא קונה בסופר, לא רק מבחינת יוקר המוצרים עצמם אלא גם מבחינת כמויות.

מעבר לזה, כשעברנו לארה״ב – אבא שלי קיבל מלגה שבמחירים של ישראל נשמעה נדיבה, אבל במחירים של ארה״ב בקושי היה אפשר לקיים בה משפחה, במיוחד במצב שבו היינו צריכים לשלם שכר דירה על דירה במעונות – דירה שהיתה שורצת ג׳וקים והרצפה בה היתה ריבועי עץ ישנים שאי אפשר היה לנקות בצורה יסודית. ולא יכולנו להרשות לעצמנו לעבור לדירה במצב טוב יותר, כי גם המעונות האלו שלקחו חלק נכבד מהתקציב המשפחתי היו זולים משמעותית מדירות להשכרה באיזור.

ובמהלך השהות שלנו שם וגם בשנים לאחר מכן, כשאני הייתי כבר מתבגרת שרוצה להתלבש לפעמים קצת יותר יפה – לא בהכרח היה לנו כסף לביגוד. אני למשל למדתי בבית ספר דתי, והיו לי בערך שתי חצאיות ואולי עוד שתיים שלוש חולצות לכל עונה כתלבושת – והמלתחה שלי היתה כל כך דלה שאחת מהבנות בכיתה הביאה יום אחד שקית עם המון בגדים וגררה אותי לשירותים כדי שאמדוד אותם ואראה אם הם מתאימים לי.

והמגמה הזו המשיכה גם בכמה שנים שלאחר מכן, גם אחרי שחזרנו לישראל. היו לי יחסית מעט מאוד בגדים – ורק כשהתייצבתי על גובה ומשקל מסויימים ולא הייתי צריכה לרכוש בגדים חדשים במידה חדשה בתדירות גבוהה יחסית – התחלתי לצבור מלתחה גדולה יותר.

כשסיפרתי את זה לקבוצה, עדיין היתה מי שמצאה סיבה להגיד לי שמצבי לא היה כזה גרוע, ושלפחות לא דיווחו על ההורים שלי לרווחה על המצב בבית.

אבל גם זה לא בהכרח היה נכון – למרות שבשלב זה נמאס לי מהוויכוח ולא המשכתי את הדיון.

כשגרנו בארה״ב, למדתי פסנתר במרכז קהילתי קרוב לבית. באותה תקופה כבר די היה לי נמאס מלימודי הפסנתר ורציתי להפסיק, אבל ההורים שלי לחצו עלי להמשיך. יום אחד בכיתי על זה למורה שלי לפסנתר – והיא משום מה הבינה את זה כאילו ההורים שלי מתעללים בי ואולי אפילו מכים אותי כדי שאמשיך ללמוד פסנתר, והיא דיווחה על זה להנהלה.

אני מניחה שההורים שלי הצליחו להסביר את עצמם להנהלה מו שצריך כי הדיווח הזה לא עבר הלאה לרווחה או לגורמים דומים, אבל בדיעבד אמא שלי סיפרה לי כמה המצב הזה הלחיץ אותם…

---

בסופו של דבר, יכול מאוד להיות ששירותי הרווחה בארץ רחוקים מלהיות טובים ולא פעם הם יכולים להתפס כמזיקים.

אבל עדיין – האם נשמע לכם לגיטימי שאנשים יחטטו בזבל כדי למצוא אוכל כתחלופה לפניה לרווחה?