הם ״הלוויתן״ הוא סרט שמעיד על גזענות נגד אנשים שמנים?

״הלוויתן״ הוא סרט שיצא לפני קצת פחות משנה, ומספר את סיפורו של צ׳ארלי, גבר שמן מאוד ששוקל כמעט 300 ק״ג. הוא היה נשוי ואבא לילדה עד שהוא התאהב בגבר אחר, ואז יצא מהארון כדי לחיות עם הגבר הזה, והקשר שלו עם אישתו לשעבר וביתו התנתק.

אחרי שבן הזוג שלו התאבד, צ׳ארלי התמודד עם האבל בעזרת אכילה והשמין למימדים שמהווים סיכון בריאותי גבוה, כזה שמקשה עליו לתפקד, וללא קשרים עם העולם החיצוני בגלל הבושה שכרוכה בלהיות כל כך שמן. הוא עד כדי כך מתבייש בעצמו שכשהוא מעביר שיעורי כתיבה בזום – הוא לא מדליק את המצלמה.

הסרט כביכול אמור לתת ייצוג לאנשים שמנים, ואפילו שמנים מאוד – הגיבור של הסרט אמור לעורר אמפתיה והזדהות אצל הקהל, ובסרטים אין לרוב דמויות שמנות בכלל – שלא לדבר על דמויות ראשיות. וכשכבר יש, לא פעם דמויות שמנות הן הדמות הרעה בסיפור – או לכל יותר האתנחתא הקומית של הסיפור, ולא דמות שהיא רצינית עם סיפור אנושי משלה. אם אם יהיה מעין סיפור כזה לדמות משנית, כמו למשל אישה שמוצאת זוגיות – הגבר שאיתו תצא יהיה מעין לוזר שבו הדמות הראשית לעולם לא תראה עניין כי הוא פשוט לא ברמה שלה.

אבל מבקרים רבים מוצאים הרבה פגמים בסרט.

נתחיל מבחירת השחקן, ברנדן פרייזר – שחקן שהיה מצליח בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, ומאז נעלם מהמסכים. יכול להיות שזה היה קשור לבחירה גרועה של תפקידים, ויכול להיות שזה היה קשור לבעיות אישיות שכללו הטרדה מינית, בעיות בריאות וגירושים מכוערים – וסביר להניח שהיה מדובר על שילוב של כל הגורמים האלו.

אבל ברנדן פרייזר הוא לא אדם שמן – אלא כזה שנאלץ ללבוש פרוסטטות כדי להפוך לדמות כזו שמנה. אבל מדוע לא לתת את התפקיד לשחקן שמן, ובמיוחד לא לשחקן שמן והומוסקסואל כמו הדמות – כפי ששואלת הכתבה הבאה? אנשים שמנים וחברים בקהילה הגאה מרגישים לא פעם שקשה להם למצוא תפקידים רלוונטיים – אז מדוע לא לבחור שחקן שייך לקהילות האלו כשיש דמות שמתאימה להן בדיוק?

הכתבה הבאה מעלה עוד כמה נקודות חשובות שמחזקות את הטיעון:

• יש הבדל משמעותי בין ללבוש חליפת שומן לבין לחוות את החיים כאדם שמן שסובל מיחס חברתי גרוע – ומן הסתם מי שחווה את החוויה יכול לתת לדמות עומק הבה יותר גדול.
  מעבר לעובדה שהיסטורית לבישת חליפת שומן תמיד שימשה בסרטים ליצור דמות שמנה נלעגת, מכוערת, ו / או רעה – ושימוש בטכניקה הזו מעלה את התחושה הזו מחדש כשמשתמשים בטכניקה הזו גם בסרט הזה. ואיונות עם הבמאי, תסריטאי ושאר אנשי הפקה עולה שנשמע שהם מנותקים מהחוויה האנושית של אנשים שמנים אמיתיים, ובעיקר מסתמכים על סטיגמות חברתיות כדי לאפיין איך אדם שמן מרגיש ופועל.
• היחס לאכילה של הדמות הוא משפיל – מלווה לזה רעש אכילה גס שרובנו רואים כדוחה ומגעיל (תחשבו איך לא נעים לנו לשבת ליד מישהו שאוכל ברעש גדול או עם פה פתוח) – כשברקע יש מוזיקה שמדגישה באופן תת הכרתי שהדמות עושה ״משהו רע״ כשהוא אוכל, לרוב ג׳אנק פוד.
  הגיבור גם כמעט חוטף התקף לב כשהוא מאונן – כלומר הוא בהכרח חולני כי הוא שמן.
  כל אלו הו סטיגמות מכוערות ולא ייצוג אנושי של אנשים שמנים.
• בסרט יש המון דעות קדומות על שמנים – החל מהעובדה שהם אוכלים רק ג׳אנק פוד בכמויות גדולות, וכלה בחוסר הבנה על למה הדמות הראשית לא פונה לטיפול רפואי. הסיבה הרשמית של סרט היא בכך שהדמות הראשית לא פונה לטיפול היא הרצון להוריש לבת שלו כמה שיותר כסף במקום לבזבז אותו על טיפול רפואי שלא יהיה יעיל – אבל במציאות אנשים שמנים וחברים בקהילה הבאה חוששים לפנות לטיפול רפואי בגלל סטיגמות שונות.
  רופאים לא פעם יניחו שכל מחלה נגרמת מההשמנה – או מהתנהגות שמשייכים אוטומאטית לקהילה הגאה. אני זוכרת שבזמנו אמיר גוטמן פרישר התראיין וסיפר שבמהלך האבחון שלו בלימפופמה – הרופאים התעקשו להניח שהוא מחליף הרבה בני זוג וסירבו להאמין לו שהוא היה במשך שנים נאמן רק לבן זוג אחד כי קיימת סטיגמה שלפיה זה לא אופייני לחברי הקהילה הגאה.

הכתבה הבאה שנכתבה על ידי מי שמגדירה את עצמה כ״שמנה מקצועית״ בעצם אומרת שאנשים רזים חושבים שהסרט כזה מעולה כי הוא מאפשר להם להראות אמפתיים כלפי אנשים שמנים – למרות שהם בעצם מריעים לדמות שמגשימה את כל הסטיגמות הנפוצות על אנשים שמנים: למשל שהם זוללים רק ג׳אנק פוד כל היום בכמויות מטורפות, או שהם כל כך מתביישים לצאת לעולם שהם מבלים את כל זמנם בבית, שגם הוא לרוב מטונף ומוזנח (ממש כמוהם).

והיחס פה לאוכל הוא חשוב ועקרוני משתי סיבות. קודם כל היחס של אנשים שמנים לאוכל הוא מורכב משמעותית מזה של אנשים רזים. זה לא נובע מכך שהרגלי האכילה שלהם עד כדי כך שונים מאלו של אנשים רזים (כי הרי גם אנשים רזים אוכלים לא פעם אוכל לא בריא, ולא בהכרח בכמויות קטנות מאלו של אנשים שמנים), אלא כי היחס החברתי סביב האכילה הופך את הפעולה הזו למביישת בכל פעם שהם לא אוכלים כמויות מאוד קטנות ו / או בוחרים אוכל שלא נחשב ל״בריא״ או ״מרזה״ שנע בטווח בין גבעולי סלרי לעלי חסה.

אבל יש סיבה נוספת לבעיה: הסרט מבוסס על מחזה שנכתב על ידי אדם שיש לו יחס בעייתי לאוכל שגובל בהפרעת אכילה (כנראה הפרעת אכילה כפייתית) – אבל הוא עדיין אדם רזה. ועצם העובדה שהאכילה שלו היא ״לא בשליטה״ אמורה כביכול לתת לו תובנה על איך אנשים שמנים מרגישים וחיים, לפחות בסטנדטים של החברה המערבית. אבל ההנחה הזו היא גזענית כלפי שמנים בכמה רמות – כי מצד אחד אנשים שמנים לא בהכרח ״לא שולטים״ באכילה שלהם ולא בהכרח סובלים מהפרעת אכילה (כפייתית או אחרת), ומצד שני אדם רזה, גם עם הרגלי אכילה גרועים, לא יזכה ליחס החברתי הגרוע שאליו זוכה אדם שמן.

מעבר לזה, מסתבר שהפקת הסרט עבדה עם גוף שאמור לתמוך אנשים שמנים – אבל מסתבר שמאחוריו עומדים לא מעט גופים שה״תמיכה״ שלהם באנשים שמנים כוללת עידוד של טיפולים רפואיים כמו תרופות הרזיה וניתוחי קיצור קיבה, שני טיפולים שכביכול אמורים להיות טיפולי קסם להרזיה, אבל בעצם יש מאחוריהם לא מעט תופעות לוואי וסיבוכים, והם לא בהכרח מובילים להרזיה לטווח ארוך לאחוזים די ניכרים מהאוכלוסיה. לא מדובר על תמיכה בלחימה נגד סטיגמות או יחס חברתי שלילי נגד שמנים – מה שמעיד על אג׳נדה שהיא נגד שמנים מצד הפקת הסרט, בין אם מחוסר הבנה או דעות קדומות.

והכותבת בעצם מסבירה את הבעיה: אנחנו לא צריכים עוד סיפורים על אנשים שמנים מנקודת מבטם של אנשים רזים, שמניחים שאנחנו זוללים יותר מידי מזון זבל, שפטריות ועובש גדלים לנו בכל קפל בגוף (ויש לנו כמובן גם פצעי לחץ מזוהמים בכל מקום שעליו אנחנו יושבים).

אנחנו כן זקוקים לסיפורים שבהם אנשים שמנים יציגו מציאות שונה – כזו שבה הם מסרבים לשנוא את עצמם כי הם שמנים, במיוחד לא כדי לעודד הרזיה. סיפורים שבהם נוכל לספר על היחס המורכב שלנו לאוכל, בלי שנדרש להרעיב את עצמינו ולא לוותר לתמיד על פיצה, שוקולד או המבורגר שמותרים לאנשים רזים רק בגלל החזות שלנו. ובעצם סיפורים על כך שאנחנו אנשים שלמים ושווי ערך לאנשים רזים – ולא פגומים רק בגלל השומן שלנו.