״התחנה הישנה״ (או סטודיו הקרמיקה הישן)

כשחזרתי לארץ מהרילוקיישן שלי אי שם ב 2004, עבדתי בחברה שבה קיבלנו תקציב של ״נקודות״ שיכולנו להשתמש בהן להרבה מאוד פעילויות מחוץ לשעות העבודה. מכיוון שהיה מדובר על חברה גדולה, כנראה שהיה לה משתלם להוציא כך את תקציב הרווחה שלה – והיה מגוון מאוד רחב של פעילויות. אני זוכרת למשל קורסי בישול, הצגות שונות למבוגרים וילדים – ובתקופה שבה חזרתי לארץ, גם הרבה מאוד חוגים מסוגים שונים למלאכת יד, משהו שהיה מאוד פופולרי בזמנו. אלו יכלו להיות סדנאות להכנת תכשיטים מחרוזים, או הכנת אלבומים מעוצבים במלאכת יד (שהיו למשל מאוד פופולריים כמזכרת מחתונות בתקופה שלפני שאלבומים דיגיטליים הפכו להיות פופולריים), ובהרבה תחומים אחרים.

אני עבדתי אז בהוד השרון, והיה סטודיו בכפר סבא שגם הצטרף לחגיגת החוגים והציע כאלו שלרוב דרשו את תנור הקרמיקה של הסטודיו (כמו למשל עבודה עם זכוכית או כמובן קרמיקה) אבל לא תמיד (כי היו למשל סדנאות של עיסת נייר או של פסיפס). אני מניחה שחלק מהרווח של הסטודיו הגיע מהסדנאות עצמן והתשלום לפי מספר המשתתפות בכל סדנא, אבל חלק אחר היה כמובן פרסומת לסטודיו עצמו כדי שאולי נצטרף אליו לטווח הארוך.

הטווח הארוך היה בעצם חוג קרמיקה שבועי שהיה בו גרעין ״קשה״ של משתתפות קבועות, כשמידי פעם הצטרפו גם משתתפות אחרות שהיו לרוב זמניות. ״זמניות״ היו למשל מורות בשנת שבתון שקיבלו מימון מסוים לחוג, והן היו צריכות לשלם בעזרת הסכום הקבוע הזה גם על השיעורים וגם על העבודות שהן עשו (כי כלים גדולים עלו באופן טבעי יותר מאשר קטנים), כך שהן נשארו לזמן משתנה אבל לרוב יחסית קצר.

אני זוכרת גם מישהי שהגיעה למספר מצומצם מאוד של ביקורים כי היא רצתה להכין סט צלחות בעבודת יד לחתונה של אחותה.

אני חושבת שאף אחת מהן לא נשארה בחוג לאורך זמן. אם אני זוכרת נכון, היו רק שתי בנות שהצטרפו באופן קבוע לחוג אחרי: מדובר היה על שתי נשים צעירות שגרו בדיור מוגן כי הן סבלו ממגבלות שכלית, וההשתתפות בחוג היתה חלק מתהליך הקידום שלהן. הן לא רק השתתפו בחוג של אנשים ״רגילים״, אלא גם היו אחראיות לנהל את התשלום החודשי פלוס התכנון של על מה וכמה הן עובדות כדי לעמוד בתקציב שלהן. כמובן שבעלת הסטודיו דאגה ברקע לוודא שהן עומדות בו, והיא גם היתה בקשר ישיר עם ההורים שלהן והצוות של הבית המוגן שבו כל אחת מהן התגוררה כדי שכולם ירגישו בטוחים בכך שהבנות בידיים טובות, וכמובן עדכנה לא פעם את ההורים ״מאחורי הקלעים״ בסכומים ששולמו לה כדי שהם ירגישו בנוח ובשליטה.

כך שבעצם רוב הנשים בחוג היו משתתפות ותיקות מאוד, ברמות משתנות של יכולות, החל מחובבניות כמוני וכלה בקרמיקאיות מקצועיות שמסיבות אישיות העדיפו לשרוף את הכלים בסטודיו במקום לקנות ולתפעל תנור שריפת קרמיקה בעצמן, ולפעמים גם היה להן נחמד לבוא ולעבוד בסטודיו בחברת נשים אחרות. אחת מהן למשל עדיין עבדה בעבודה שלה כשכירה בזמן שהיא התחילה לבנות את עסק הקרמיקה שלה, ולכן היה לה נחמד לבוא ולעבוד איתנו ולא בבית כי לא בהכרח היתה לה פינה בבית לעבוד בה או אפילו חומרים לעבודה.

מידי פעם היתה מגיעה גם קרמיקאית מקצועית אחרת, בעיקר כדי לשרוף את העבודות שלה – עד שיום אחד הופיעו מודעות אבל שלה בסטודיו. היא נפטרה בגיל ארבעים וקצת אחרי ניתוח קיצור קיבה כושל.

היתה שם גם רבקה, אישה מבוגרת בערך בגיל של אמא שלי שהיתה זו שגררה אותי (כמעט) בכוח לשומרי משקל עם המדריכה שהיא אהבה אי שם בבניין עלום בהוד השרון, למפגש שהיה בדיוק לפני השיעור השבועי של חוג הקרמיקה. בזכותה הורדתי בצורה משמעותית במשקל ושמרתי עליו תקופה ארוכה עד הקורונה.

כמובן שהיו בסטודיו עוד חוגים, למשל לנשים מבוגרות יותר באחד הבקרים, והמון חוגים לילדים ולקבוצות אחרות – אחרת הסטודיו לא יכול היה להמשיך להתקיים.

---

הסטודיו עצמו לא היה יפה או מרשים במיוחד. הוא אפילו היה די מלוכלך, כי קשה לשמור על ניקיון מושלם כשהעבודה בקרמיקה כרוכה בהרבה אבק. הוא היה ממוקם במקלט של אחד מבינייני המגורים אי שם בכפר סבא, די קרוב לרחוב הראשי של העיר, ליד קניון ערים למי שמכיר את כפר סבא. לרוב אחרי החוג (לפחות בתקופה שבה גרתי בהוד השרון) הייתי קופצת לקניון בדרך הביתה כדי לקנות ארוחת ערב, לרוב בארומה.

במקור הסטודיו היה בבעלות אישה שבעלה היה נכה צהלֿ והיא ניהלה גם חוגי קרמיקה בעיר שבה היא גרה ולא רק בכפר סבא – ושנים אחר כך גיליתי שההורים של גיסתי מתגוררים באותה עיר, ואמא שלה באמת השתתפה בחוגי קרמיקה אצל אותה אישה הרבה שנים אחרי שהיא כבר מכרה את הסטודיו.

את הסטודיו היא מכרה למי שהיתה מדריכה אצלה במשך השנים שחלמה לפתוח סטודיו משל עצמה. היחסים ביניהן תמיד היו חמים עד כדי משפחתיים, ולכן המכירה לא היתה אמורה להיות קשה או בעייתית, אבל זה לא היה המצב. אמנם יצא לי רק לשמוע את הצד של המדריכה, אבל היא סיפרה על מצב שבו נמכרו לה כמה חפצים במחיר מוגזם לאור מצבם הגרוע, ושהבעלים לשעבר היתה עדיין מגיעה ומידי פעם לוקחת חומרים עבור הסטודיו השני שלה למרות שהסטודיו כבר לא היה בבעלותה. הסיפור נגמר במריבה מאוד מרה בין שתיהן, אבל יכול להיות שהן השלימו מאז.

---

במקור גרתי בהוד השרון, והיה לי קל להגיע לסטודיו באוטובוס. אחרי שהצטרפתי לשומרי משקל והלכתי למפגשים בימי שלישי בערב, בהלוך לרוב היה לי טרמפ עם רבקה. בשלב מסוים עברתי לקבוצה אחרת בכפר סבא בימי שישי בבוקר.

ואז אחרי שנה ומשהו עברתי להרצליה – אבל עדיין המשכתי להגיע לחוג. היה לי עדיין אוטובוס ישיר בין המשרד והבית שלי בהרצליה לסטודיו, רק שהנסיעה היתה ארוכה משמעותית, כי היינו צריכים לחצות את רעננה והרצליה בדרך למשרד או לבית שלי. איכשהו היתה לי תחושה שהדרך חזרה הביתה תמיד היתה ארוכה יותר למרות שבשעות שבהן הסתיים החוג התנועה היתה הרבה יותר קלה.

בקיץ התחושה הזו התחזקה, כי משום מה בשעות שבהן חזרתי הביתה – בני נוער מכפר סבא היו משום מה עולים לאוטובוס וממלאים אותו לחלוטין – ומעבר לעובדה שהם לא נתנו למבוגרים לשבת, הם היו עושים המון רעש בצעקות ומכות. ותמיד איכשהו היה לפחות בן אחד שהגיע לשלב ה״תחזיקו אותי לפני שאני מתפוצץ על מישהו״ במהלך הנסיעה. הם היו יורדים בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה מסיבות לא ברורות, ואז האוטובוס היה מתרוקן כמעט לחלוטין והיה הופך לשקט לגמרי.

---

אני הפסקתי להגיע לחוג כשהחברה שבה עבדתי העבירה את המשרדים שלה מהרצליה לאיירפורט סיטי, ואני עברתי מהרצליה לרמת גן, ולא היתה לי קרבה מספקת לחוג, למרות שיש לי אוטובוס ישיר בין רמת גן לכפר סבא שעוצר ליד החוג (למרות שיש לי הליכה די רצינית בין התחנה שלו לדירה שלי). אני חושבת שזה היה יותר מגבלה של זמנים, במיוחד שכשעברתי לרמת גן התחלתי ללכת מוקדם יותר לחדר הכושר כי היתה לי נסיעה ארוכה יותר לעבודה אחר כך, וחדר הכושר מלכתחילה היה יותר רחוק מהבית שלי כך שעכשיו אני צריכה להתעורר הרבה יותר מוקדם בבוקר.

בשנה או השנתיים הראשונות אחרי המעבר שלי, היו בסטודיו כמה סדנאות חד פעמיות לבמבוגרות בימי שישי בבוקר שהגעתי אליהן, אבל לצערי היוזמה הזו התפוגגה יחסית מהר, ומאז לא יצא לי להגיע לשם.

לאחרונה יצא לי לשוחח שוב עם הבעלים של הסטודיו. הקורונה ממש פגעה בעסק באופן די צפוי – אבל נשמע גם שהיא עצמה עברה לעסוק בתחום אחר, וכיום הסטודיו מתופעל על ידי מדריכה שהיא מעסיקה, והיא בקושי שם.

גם רוב הנשים שהיו איתי בחוג הקבוע כבר לא נמצאות בו, כולל למשל רבקה שהיתה משתתפת קבועה במשך שנים. היא כנראה כבר מבוגרת מידי ומצבה הבריאותי בהתאם, ולכן מתקשה להגיע.

המדריכה הציעה לי לשוחח עם רבקה טלפונית, אבל אני מודה שקשה לי עם זה אחרי שהעליתי במשקל. היא גם רצתה שאחזור לחוג, אבל אני חושבת שלאור מגבלת הזמן והשינוי בהרכב החוג, זה כנראה לא מציאותי – במיוחד כשאין לי כבר איפה לאכסן את התוצרים או למי לתת אותם במתנה.

אבל זה לא אומר שאני לא מתגעגעת לתקןפה שבה הייתי שם.