על רעב, אוכל, וספרות ילדים

פעם מזמן מאוד כשהייתי קטנה, שודרה בטלוויזיה סדרה בשם ״בית קטן בערבה״. הסדרה התבססה באופן מאוד רופף על סדרת ספרים שכתבה הסופרת לורה אינגלס ווילדר שהם עצמם התבססו באופן די רופף על החיים שלה כילדה. הספר השלישי בסדרה באמת נקרא ״בית קטן בערבה״, אבל הוא אחד מתוך שמונה ספרים רשמיים פלוס אחד שיצא לאחר מותן של לורה והבת שלה שלא בהכרח היו רוצות להוציא אותו (לפחות לא בלי עריכה מצידן).

לורה אינגלס נולדה במדינת ווסיקונסין, אבל עם השנים המשפחה שלה נדדה מערבה – בהתחלה להתיישבות לא חוקית לאיזור שהפך להיות מדינת קנזס (משם הם נאלצו להתפנות חזרה לאיזורים מיושבים), אבל עם הזמן המשפחה הגיעה כמתיישבים הראשונים לאיזור שבו הוקמה בסופו של דבר עיירה בשם דה סמט במה שהפך להיות מדינת דרום דקוטה. שם האם התעקשה להשאר כדי שההורים יוכלו לגדל את הילדים בסביבה מפותחת יותר שיש בה בין השאר בית ספר מסודר.

הספרים בסדרה לא בהכרח מתארים את המציאות במלואה, והושמטו ממנו הרבה סיפורים קשים יותר, החל מאח שנולד בין שתי האחיות הצעירות של לורה אבל נפטר בגיל כמה חודשים, או התקופה שבה המשפחה התגוררה ליד זוג של רוצחים סדרתיים שהיו קוברים את הקורבנות שלהם בשדות שהם תמיד חרשו אבל משום מה מעולם לא זרעו בהם כלום.

---

הספר הראשון של לורה מתאר את הילדות שלה בוויסקונסין, בתקופה שבה האחיות הקטנות שלה עדיין לא נולדו. מארי ולורה חיו עם ההורים שלהן בחווה קטנה שנשמע שהיתה יחסית מבוססת וסיפקה את הצרכים של המשפחה באיזור מיוער אבל יחסית מאוכלס. המשפחה גם מתגוררת קרוב מאוד להרבה מאוד קרובי משפחה שאיתם הם חוגגים חגים כמו חג המולד או את סיום איסוף סירופ המייפל לקראת האביב, בלא מעט חגיגות עם הרבה מאוד אוכל.

האזכור של האוכל לא סתמי, כי המשפחה שאחרי תקופה מסויימת עברה לגור באיזורי ספר שונים לא פעם סבלה ממחסור באוכל, בין השאר כי היא היתה תלויה מאוד ביכולות הליקוט והציד של אבא של לורה, צ׳ארלס. לא מעט מהארוחות שמתוארות בספרי ההמשך של הסדרה כארוחות חגיגיות ומיוחדות במיוחד בעיני לורה כילדה מתבררות בקריאה של עין בוגרת יותר כארוחות די פשוטות.

הספר החריג היחידי בסדרה הוא הספר השני, שמתאר את ילדותו של בעלה של לורה, אלמנזו, שחי בחווה מאוד גדולה ומבוססת כילד, ולכן הבית היה לא פעם עמוס באוכל ברמה שמן הסתם עוררה קינאה בלורה שסבלה מרעב תמידי כילדה, ושעבורה ארוחה של ארנבת צלויה עם כופתאות קמח פשוטות ברוטב של הצלי היתה ארוחה חגיגית כששכן התארח אצל המשפחה. עצם המחשבה על בית שהוגשו בו כמה סוגים של עוגות פאי לכל ארוחה וצנצנת של סופגניות שאפשר לקחת ממנה מתי וכמה שרוצים כנראה נראתה ללורה הילדה כמו חלום.

הספרים הבאים בסדרה מתארים את רוב הנדודים של המשפחה מערבה, גם אם הם לא מדוייקים ומחסירים פרטים שונים. הם עברו למשל לאיזור קנזס ששם הם התחילו להקים חווה ליד שניים או שלושה שכנים רחוקים, כמעט מתו מקדחת (עד שבמקרה רופא שחור הגיע לאיזור ובמקרה שמע עליהם ועל מצבם), כמעט הותקפו על ידי כמה שבטים אינדיאניים (עד ששבט אחד הגן עליהם מסיבות פוליטיות ומנע את הטבח), ודי מהר אחרי האירוע הזה (וכנראה בגללו) השכנים שמעו שהצבא מגיע לפנות אותם והם נאלצים לפנות את החווה שלהם בדיוק אחרי שהם התחילו לשתול בו גינה והשדות שלהם היו אמורים לתת להם קציר לא רע.

משם הם עברו לפי הספרים למינסוטה, לחווה ליד עיירה קטנה, ואיכשהו בכל שנה קרה אסון אחר (כמו למשל שנתיים שבהם היתה מתקפת ארבה) שהרס להם את היבולים ומנע מהם את היכולת להרוויח כסף. בתקופה הזו בחייה של לורה עצמה (ולא הדמות בספרים) הם גם התגוררו באיווה ושם ניהלו מלון, או שכמה מהבנות עבדו במלון מקומי תמורת שכר – ויום אחד פשוט ״ברחו״ מהעיר כדי שהאב לא יצטר לשלם שכירות לבעל הבית שבו המשפחה התגוררה.

התקופה הזו היתה מלווה בהרבה אסונות למשפחה – כמו למשל העובדה לא מעט מבני המשפחה חלו באדמת או שנית, והאחות הגדולה מארי התעוורה, כביכול מהמחלה אבל במציאות כנראה משבץ או משהו דומה. האירוע הזה מסופר כזכרונות של לורה, אבל לא מסופר שם על כך שבתקופה הזו גם נולד למשפחה אח שנפטר בגיל צעיר.

המשפחה נותרה ללא בסיס כלכלי כלשהו, עד שהגיעה לאב הצעה מאחת הדודות של לורה לעבוד על קו הרכבת שהוקם אז באיזור דקוטה. האב הצליח להרוויח לא מעט כסף שם וגם הזדמנות להשאר בחורף באיזור בבית שכבר נבנה ליד האגם הגדול של האזור. למזלה הרב של המשפחה היו בבית מצרכים שהם יכלו להשתמש בהם במקום לרכוש אוכל תמורת כסף, וכשהתנועה לאיזור התגברה – המשפחה הרוויחה לא מעט כסף מאירוח האנשים שהגיעו לאיזור.

בסופו של דבר הם הצליחו להקים באיזור חווה שסוף סוף הצליחה לאורך זמן. באותה תקופה הם גילו שישנה מכללה לעיוורים באיווה שאליה הם שלחו את האחות מארי כשהם יכלו, ולורה עזרה כלכלית כדי לתמוך במארי בכך שהיא עבדה בתור תופרת ובתור מורה מידי פעם.

בתקופה הזו נשמע שהמשפחה סוף סוף הצליחה להתבסס מפיק כדי שיהיה להם מספיק מה לאכול בגלל כמה שנים טובות של גידולים מוצלחים של חיטה, תירס, ושיבולת שועל. היו להם גם כמה פרות חולבות, וכמובן שהיתה להם גם גינה קטנה ליד הבית שסיפקה להם ירקות טריים במשך הקיץ וכאלו שאפשר היה לשמר לפני החורף.

החריגה היחידה היתה החורף הקשה של השנים 1880 – 1881. לורה הקדישה ספר שלם בסדרה שלה לתיאור החורף שהיה ארוך וקשה עד כדי כך שתנועת הרכבות לעיר נפסקה כי מסלולי פסי הרכבת נחסמו מרוב שלג (וגם אחרי שמזג האוויר התחיל להתחמם, לקח לשלג כמה שבועות להפשיר מספיק ולמי הביצות שהוא יצר להתייבש מספיק כדי לאפשר לרכבת סוף סוף לעבוד).

הספר מתאר את המשפחה כמבודדת רוב הזמן אפילו משאר תושבי העיירה שבה הם התגוררו בגלל הסופות הקשות שאפשר היה ללכת בהן לאיבוד בקלות. הם גם סבלו מאוד מרעב קשה בגלל שהם היו תלויים בתנועת הרכבות כדי לקבל מזון באיזור שבשלב זה עדיין לא היה מפותח מספיק כדי שהם יוכלו לגדל בו הכל באופן עצמאי. ומסתבר שבמציאות מחוץ לספר מצבם היה קשה יותר, כי היו למשפחה שני דיירים שמשום מה התקשו לעמוד בפני עצמם ומצאו את עצמם ממשיכים להתארח אצל המשפחה במהלך החורף, ומן הסתם הם היו זקוקים בעצמם לאוכל שלא ממש היה זמין…

---

אנחנו בימינו כל כך רגילים שיש לנו אוכל זמין – שקשה לנו להבין שרבים באותה תקופה חיו כמו לורה. והתקופה הזו לא היתה כל כך רחוקה היסטורית – הבת של לורה, רוז, הלכה לעולמה כשאמא שלי היתה בת עשרים, כך שהיא יכלה להיות סבתא רבא שלי…

אבל לפי הכתבה הבאה – הספרים עצמם היו אופטימיים משמעותית ממה שבאמת קרה למשפחה, כשהשינוי נובע כנראה לא רק מרצון לחסוך מילדים להתרכז בסבל, אלא בעיקר מסיבות אידאולוגיות שלורה ובעיקר הבת שלה רוז רצו להציג את המשפחה ואת המתיישבים ככאלו שהסתדרו בצורה נפלאה בגלל שהם יזמו את המעבר מערבה ועבדו קשה – ולכן זכו לחיות כמו מלכים כתוצאה מזה.