סוף עונת החתונות?

אי שם במאי ויוני 2008, התחיל תהליך של קיצוצים במחלקה שבה עבדתי, ומן הסתם בחברה כולה.

התהליך התארך כי עבדתי אז בחברה גדולה – ובמקום פשוט לפטר אנשים, נתנו לנו תקופה בלתי ידועה מראש של כמה שבועות (שהתבררו בדיעבד כבערך ארבעה שבועות) לחפש תפקיד חדש בחברה. רק שלצערי לא ממש היו זמינים תפקידים כאלו. המנהלים שלי וכוח אדם בהחלט ניסו למצוא תפקידים רלוונטיים, אבל זומנתי רק לשני ראיונות: בתחילת תקופת החיפושים היה לי ראיון לתפקיד שנראה שהצלחתי להרשים את המראיינים אבל בסוף הם לקחו מישהו אחר לתפקיד (אולי מהעברה פנימית אחרת?). הראיון השני היה ממש ביום או יומיים לפני הפיטורים שלי, ונראה היה שהכריחו את המנהל לראיין אותי, כי הראיון הסתכם בניסיונות להראות לי שאני לא מתאימה – המראיין ניסה להראות שאני גרועה בעבודת צוות,שאני לא מוכנה לעבוד שעות נוספות – וכשזה לא עבד, הוא הצליח למצוא שאלה טכנית שידעתי את התשובה עליה באופן כללי אבל לא במדויק כי מעולם לא יצא לי להשתמש במידע הזה.

אי שם אחרי שבועיים של חיפושים פנימיים, אחד המנהלים מעלי נכנס למשרד שלי ואמר לי באופן די מפורש שלפי מה שנראה, שווה לי להתחיל לחפש עבודה מחוץ לחברה.

זה היה משהו שמאוד הפחיד אותי – כי בערך שנה לפני כן, ניסיתי לחפש עבודה חדשה, אבל נכשלתי בכל הראיונות הכי ראשוניים לתפקיד. אחרי בערך חמישה ראיונות אמרתי לחברה שהפנתה אותי לתפקידים שאני רוצה הפסקה, ומעולם לא חזרתי ממנה לתהליך החיפוש (אבל במקביל לא ממש עבדתי להבין למה אני נכשלת בראיונות).

אבל בשלב מסוים הבנתי שלא היתה לי ברירה, והתחלתי לחפש תפקידים גם מחוץ לחברה שבה עבדתי – והראיון הראשון נקבע לי ביום שלישי בתחילת יוני, ביום הראשון אחרי חופש שבועות.

---

כפי שאפשר להבין ממה שבדיוק כתבתי, שבועות יצא בימים ראשון שני, כלומר מיד אחרי סוף השבוע – מה שגרם לרבים לצאת לסוף שבוע ארוך של חופש.

באופן שוטף, זה לא היה מפריע לי. אבל היתה לנו חתונה משפחתית בצפון, באתר אי שם בהרי הכרמל ליד חיפה. והיינו צריכים להגיע לשם מהמרכז – באחד הימים הכי פקוקים בשנה, הרבה לפני שהמציאו את ווייז ולא היתה לנו שום דרך לדעת איזה כביש יהיה הכי פחות עמוס. איחרנו כמובן לחתונה בצורה משמעותית, אחרי כמה שעות בדרכים.

החתונה היתה מה שמכונה ״חתונה הפוכה״ – מה שאומר שהחתונה התחילה בארוחה, ורק אחריה היתה החופה. אז הצד הטוב היה שלא פספסנו את החופה – אבל הצד הגרוע היה שהגענו לדקות האחרונות ממש של הארוחה, והיינו צריכים ממש לרדוף אחרי אנשי הקייטרינג כדי שיהיה לנו משהו לאכול, בעיקר כי היינו מורעבים אחרי כל כך הרבה שעות בדרך לחתונה.

בינינו, אני חושבת שהיינו מעדיפים להפסיד את החופה מאשר את האוכל, אבל אל תספרו את זה לאמא שלי.

אני אישית לא נשארתי הרבה אחרי החופה, כי אמא שלי זוג קרובי משפחה שלה שגרו בהוד השרון ויכלו לתת לי טרמפ הביתה, והם יצאו לדרך קצת אחרי החופה כי הם בניגוד אלינו דאגו לצאת מוקדם כדי להגיע בזמן.

היה מדובר על שני קרובי משפחה מבוגרים, בגיל של סבתא שלי באותה תקופה, ונזכרתי בטרמפ הזה ובחתונה הזו בעקבות מה שאמפי כתבה על ההורים שלה בפוסט הזה. הדינמיקה ביניהם היתה מאוד משעשעת – הוא היה מין ליצן חסר אחריות, והיא היתה המבוגרת האחראית – אבל ראו שהם בעיקר משעשעים אחד את השני, והצליחו כנראה לשמור על זוגיות ארוכת שנים וגם מאושרת בזכות זה.

זה לא מה שקרה לזוג שהתחתן, דרך אגב. מסתבר שאחרי החתונה החתן חטף התקפי חרדה, והחליט להפרד מבת הזוג לתקופה מסויימת עד שהם יעברו. בסופו של דבר הם באמת עברו, הזוג חזר לחיות יחד, והיום הם עדיין נשואים ויש להם שני ילדים. אבל המחשבה שסבלנו את כל הפקקים הללו רק כדי שהזוג ייפרד מיד אחרי החתונה לא ממש קסמה לנו באותה תקופה.

---

בשנים האחרונות שמתי לב לעובדה שאני מוזמנת לפחות ופחות חתונות.

זה טבעי, כי בעצם בקרב המשפחה שלי, בעיקר מצד אמא (שזה הצד הלא חרדי שאליו אנחנו יחסית יותר קרובים), החתונות הראשונות של בני הדודים המבוגרים יותר קרו כבר לפני בערך 20 שנה, ובשנה שעברה התחתן בן הדוד הצעיר ביותר שלי במה שכנראה תהיה החתונה המשפחתית האחרונה. ראוי לציין שבכל אחת מהמשפחות יש בת אחת שלא התחתנה, ויש סיכוי שהצעירה ביותר בינינו תתחתן, אבל גם היא לדעתי כבר בת 35 – 36 ואם תהיה חתונה היא כנראה תהיה קטנה וצנועה יותר ולא חתונה גדולה טיפוסית.

גם החברים שלי שהם פלוס מינוס בגילי נשואים, ואיכשהו אף אחד מהזוגות שהתחתנו לא התגרשו (למרות שייתכן שלפחות במקרה אחד זה נבע משיקולים כלכליים ולא בהכרח מאהבה).

ואני מניחה גם שחלק מהעניין הוא שגם אם יש לי חברים לעבודה שמתחתנים – רובם צעירים ממני בצורה משמעותית, ולכן כנראה אנחנו לא ביחסים מספיק קרובים כדי שאהיה מוזמנת לחתונה שלהם כמו שהייתי מוזמנת לחתונות דומות בעבר.

כך שבעצם במובן מסוים, אני מרגישה שאולי לא שמתי לב לזה, אבל הפכתי להיות מבוגרת מידי מכדי להיות מוזמנת לחתונות. ובמובן מסוים חתונות הפכו להיות כלי למדד זמן ממש כמו גידול ילדים.

---

אני זוכרת שכשהתחלתי לכתוב על איך ירדתי פעם במשקל ואיך כיום הרבה יותר קשה לי, היה לי גורם אחד חמקמק שהיה לי קשה להגדיר. אולי במובן מסוים אפשר היה להגיד שפעם היה לי יותר טוב בחיים ולכן הייתי יותר אופטימית – ושני הגורמים האלו עזרו לי מאוד לשמור על מסגרת של הרזיה.

ואני שואלת את עצמי עד כמה זה אולי משהו שקשור לגיל – ואולי אנשים מבוגרים יותר באופן טבעי הופכים להיות פחות אופטימיים אבל יותר קוטרים ונרגנים, אולי כי הם יותר מודעים לסיכונים ולתוצאות שליליות?

ואולי כי אז בחתונה הזו עדיין הייתי מספיק צעירה כדי להרגיש כאילו כל העתיד לפני, גם אם הייתי צריכה לשלם לא מעט ״קנסות״ בתור מתנות חתונה. ואולי העתיד הזה היה הסיבה לאופטימיות – אבל גם למוטיבציה להרזות.

אבל בשלב מסוים, ככל שאנחנו מתבגרים יותר, כך גם יש לנו פחות אפשרויות, ופחות דברים לצפות אליהם, ואננו די תקועים עם ההחלטות שעשינו. זה לא בהכרח אומר שההחלטות האלו היו גרועות, במיוחד לא כשהן נעשו בזמנן בלי ידע מוקדם על מה הולך לקרות.

אולי בזמנו ההרזיה נתנה לי תחושה שהיא תפתח לי עוד אפשרויות בהחלטות שעוד צפויות לי בעתיד הקרוב והרחוק, ועם הזמן ההרגלים של ההרזיה הפכו מבחינתי לשגרה כך שגם כשהתבגרתי הם נשארו – עד שהקורונה שברה את השגרה הזו…