השמנמנפוצית

השמנמפוצית היתה החתולה שלי, והיא מתה לפני שלושה שבועות.

מידי פעם היו לה התקפים שבהם היא היתה מסתתרת מתחת למיטה כמה ימים, קצת פחות אוכלת ושותה (אלא אם הייתי שמה לה כוס מים וקערת אוכל לידה), ואז חוזרת לשגרה, לרוב עם תיאבון מוגבר.

רק שהפעם ההתקף הזה לקח הרבה יותר זמן ואני שהייתי עסוקה בעבודה ובחזרה לשגרה אחרי החזרה שלי מהטיול, לא שמתי לב שזה לקח כל כך הרבה זמן. הייתי צריכה שהיא תתנהג בצורה דרמטית כדי שאבין שמשהו לא בסדר.

מה שקרה זה שבוקר אחד היא מיד רצה כששמתי בקערת המים של החתולים מים טריים כאילו היא מאוד צמאה, אבל היא לא שתתה.

קבעתי לה תור לוטרינרית, ביקשתי מאחי שיסיע אותנו לשם – וחשבתי שתוך שעה או שעתיים אני חוזרת איתה הביתה, אחרי טיפול שכולל אינפוזיה ואולי קצת תרופות שיקלו עליה לשתות ולאכול.

אבל השמנמנפוצית לא חזרה הביתה. הוטרינרית המליצה על בדיקות דם שהראו שלשמנמנפוצית יש כבד שומני, משהו שבחתולים דורש אשפוז וטיפול מאוד אינטנסיבי. הוטרינרית אמרה שאצלם במרפאה אין מקום לאשפוז, אבל אולי זה עדיף כי היא המליצה לקחת את השמנמנפוצית לבית החולים הוטרינרי בבית דגן.

---

השמנמנפוצית הגיעה אלי בתור חתולה בת חצי שנה אי שם בדצמבר 2016. כמה שבועות לפני כן, החתולה שלי טושי מתה בגלל שילוב של גיל ושל מחלת איידס של חתולים, והרגשתי שאני רוצה חתולה נוספת בנוסף לבאפי שלי.

השם המקורי של השמנמנפוצית היה בכלל איציק, שם שנתנה לה מי שהאכילה אותה בתור חתולת רחוב. כנראה שהיא היתה בתקופה שבה היא אהבה לתת לחתולות שמות של גברים, כי היא קראה לחתולה שלה ״שמעון״.

אני לא אהבתי את השם, ושיניתי אותו לפיצית, השם הכי קרוב שיכולתי לחשוב לאיציק. היא מן הסתם לא נשארה קטנה מספיק כדי להקרא פיצית אז זה הפך לפוצית ואז לשמנמנפוצית.

היא מאוד אהבה את באפי, והיתה מלקקת לה את הפרווה כל הזמן. באפי היתה בעיקר אפאטית כלפיה, שזה כנראה היה טוב כי באפי היתה חתולה שלא סבלה אף חתול אחר והיתה הרבה פחות סובלנית לטושי (היא היתה קופצת על השולחן בסלון כדי לכפכף את טושי מלמעלה), וממש תיעבה את לוקוס, חתול נוסף שקיבלתי מאותה בחורה שהביאה לי את שמנמנפוצית. אבל איכשהו באפי לא היתה תוקפנית לשמנמנפוצית, מה שכנראה העיד על זה שהיא אוהבת אותה (לפחות באופן יחסי) למרות שהיא מעולם לא ליקקה את השמנמנפוצית בחזרה.

היא גם מאוד התגעגעה לבאפי כשהיא מתה. בערך שנה ומשהו אחרי שהבאתי את השמנמנפוצית הביתה, לקחתי את באפי לניקוי שיניים שאמור היה להיות סטנדרטי – רק שמסתבר שבאפי סבלה ממחלת לב שלא היינו מודעים אליה, והיא הגיבה מאוד רע להרדמה, ותוך כמה שעות אחריה נאלצנו להרדים אותה.

במשך חודשייפ שלושה בכל פעם שהשמנמנפוצית נכנסה למטבח, היא היתה מריחה את באפי (שהמטבח היה הטריטוריה שלה והיא היתה נמרחת שם על כל משטח אפשרי) ומתחילה ליילל אליה בגעגועים.

כמובן שבשלב מסוים הריח נעלם ובאפי נשכחה, וכשהשמנמנפוצית היתה מייללת במטבח זה לרוב אמר שהיא רצתה לאכול מהאוכל שהכנתי (היא מתה על ביצים), ואם לא הייתי נותנת לה היא היתה לא פעם רודפת אחרי ונושכת לי את הקרסוליים אם הייתי מעזה לצאת בלי לתת לה משהו.

---

בית חולים וטרינרי הוא מקום מאוד עצוב, כי יש בו המון בעלי חיים חולים וסובלים, שלא פעם לא מבינים מה הם עושים לבד במקום המוזר הזה.

יש כמובן מקרים קלים יחסית, כמו למשל כלב שבלע רעל ואחרי הקאה ומעקב של שעתיים שלוש שוחרר הביתה. אבל רוב המקרים הם לא כאלו.

השמנמנפוצית דווקא נראתה מאוד עירנית וחיונית, ואפילו ליקקה את הסטודנטית לוטרינריה ואז את הוטרינרית שבדקו אותה בקבלה. היא גם מאוד נהנתה שליטפתי אותה בתוך הכלוב, ובדיעבד אני שמחה שיצא לי להמתין איתה המון זמן גם בבית דגן וגם אצל הוטרינרית ויצא לי לפנק אותה בפעם האחרונה.

הוטרינרית היתה מאוד פסימית והזהירה אותי שמצבה קשה ויש סיכוי גבוה שהיא תמות. הנחתי שמדובר על מצב שבו היא רוצה לתאם ציפיות ושלא אחשוב שעצם העובדה שהשמנמנפוצית נראית פתאום חיונית אומר שהיא תהיה בסדר. ובאמת במהלך היום והיום שאחרי נראה היה שהיה מספיק מעקב, ואפילו התלבטתי האם לבוא לבקר את השמנמנפוצית או לא כי כל נסיעה לבית דגן דרשה ממני לנסוע במונית בעלות של בערך 100 ש״ח לכל כיוון.

ובדיעבד, אני שמחה שנסעתי, למרות שהיו בביקור הרבה קטעים קשים.

הגעתי לבית דגן, וביקשתי מהעובד בקבלה לעור לי לבקר את השמנמנפוצית. הוא אמר שהיא מאושפזת במחלקה פנימית, וכשבמחלקה לא ענו לו לטלפון, הוא פשוט שלח אותי לשם.

הרגשתי קצת אבודה במסדרונות, אבל כששאלתי עובדת איפה המחלקה הפנימית, היא ענתה לי בעצבים ואנטיפתיות – שילוב נוראי עבור מישהי שבסה״כ מאוד מודאגת מהמצב של חיית המחמד שלה (ושלא היתה שם אם המצב לא גרוע).

ואז מצאתי את המחלקה, ולא היה גם בה מי שיענה לי איפה השמנמנפוצית שוכבת ואיפה אני יכולה לבקר אותה. רק בשלב מסוים מישהו אמר לי שהיא בדיוק הועברה בדקות האחרונות למחלקת החירום – מה שגרם לי הרבה מאוד לחץ.

ראוי לציין פה שהצוות של בית החולים עובד מאוד קשה כדי לטפל בבעלי החיים, ויש להם דברים יותר חשובים לעשות מאשר לעדכן את הבעלים בכל דבר. בעקרון הוטרינר המטפל מתקשר כל בוקר כדי לעדכן את הבעלים, אבל בלי שיקרה מקרה חירום כמו מוות – לא תקבלו עדכון עד בוקר אחרי, כדי לאפשר לוטרינרים והטכנאים להקדיש את הזמן שלהם לטיפול בחיות ולא בלשוחח עם הבעלים.

אז חזרתי להמין בקבלה, המתנה של כמעט שלוש שעות. פניתי כמה פעמים לקבלה, ששם הפקיד פנה למחלקה עצמה – ובכל פעם הבטיחו לו שאני אוכל להכנס לבקר אותה z`תוך 10 – 15 דקות, אבל תמיד זה נדחה. בשלב מסוים יצאה ורינרית לשוחח איתי ושוב הבטיחה, אבל זה שוב ושוב נדחה.

רק לקראת 22:00, סוף שעות הביקור, יצא לי להכנס. השמנמנפוצית כבר היתה במצב פיזי מאוד קשה, וכנראה לא זיהתה אותי. היא היתה ממש לחוצה ומפוחדת, ולמרות שהיא היתה חלשה ובקושי תפקדה היא ניסתה מידי פעם לקפוץ כדי לברוח מהכלוב. ניסיתי ללטף אותה ולדבר איתה, בתקווה שהיא תזהה את המגע והקול שלי והיא לפחות תדע שהיא אהובה ומטופלת.

אבל אחרי כמה דקות היה ברור לי שעדיף שאעזוב ואתן לצוות לטפל בה ובשאר בעלי החיים שנמצאו שם. ואני מודה שהיה לי קשה להיות שם, כי בעלי החיים שם נראו כל כך מסכנים וסובלים בלי להבין מה קורה סביבם.

הוטרינרית תפסה אותי ביציאה, ושאלה אותי האם מצבה של השמנמנפוצית יגיע לזה – האם לבצע בה החייאה. מניסיון שלי הסיכולי לצאת מסטטוס של החייאה בלי נזקים גופניים ובמיוחד מוחיים מאוד נמוך, ולכן אמרתי שאני מעדיפה שאם היא תגיע למצב כזה – אני מעדיפה שלא יחיו אותה.

---

בוקר לאחר מכן, קיבלתי הודעה שהשמנמנפוצית שרדה את הלילה, ושבשלב מאוחר יותר ביום יתקשר אלי וטרינר כדי לעדכן אותי במצבה.

השיחה הגיעה בערך בצהרים, אבל היא לא היתה ממש שיחת עדכון. אחרי שהשמנמנפוצית התייצבה והמדדים שלה נראו בסדר, פתאום מצבה התדרדר והגיע למצב שבו אפשר היה לראות שהיא הולך למות בדקות הקרובות. הוא וידא איתי שאני באמת לא מעוניינת בהחייאה, ואז אמר שהוא ייתן לה הרבה משככי כאבים כדי שהיא לא תסבול בדקות האחרונות שלה.

הוא לא עדכן אותי כשהיא מתה. ואני מסוגלת להבין שהוא היה עסוק, אבל המחשבה שאין לי סיכוי להיות איתה כשהיא מתה ממש ממש מפריע לי, גם אם היא לא היתה במצב שבו היא היתה מסוגלת לזהות אותי או לדעת שאני שם.

---

ביום שבו אשפזתי את השמנמנפוצית ובערב שאחרי שביקרתי אותה שמתי לב לאישה שהתסובבה עם כלב מחובר לאינפוזיה. בערב כשהמתנתי לבקר את השמנמנפוצית, יצא לי לשוחח איתה והיא אמרה שהיא לא היתה מסוגלת להשאיר את הכלב שלה לבד במקום כזה, והיא היתה מגיעה כל בוקר ועוזבת מאוחר בלילה כדי לישון בבית, אבל כל שאר הזמן היתה בבית החולים.

אני אישית העדפתי לעזוב כי הרגשתי שגם מבחינת הצוות – הם מעדיפים שאאפשר להם לטפל בשמנמנפוצית בשקט בלי שאפריע להם בשאלות ובנוכחות שלי.

המחיר של זה כמובן היה שלא הייתי עם השמנמנפוצית כשהיא מתה.