הפארק הלאומי הבדלאנדס Badlands National Park

הפארק הלאומי באדלנדס הוא פארק לאומי נוסף בדרום דקוטה, לא רחוק מהר ראשמור.

דרום דקוטה היא מדינה במה שמכונה ״המערב התיכון״ של ארה״ב – איזור של ערבות דשא רחבות ידיים שמשמש בעיקר לחקלאות. המדינה היתה במקור חלק מ״טריטוריית דקוטה״ שחולקה לשניים לפני ששני החלקים (שמן הסתם נקראים ״צפון דקוטה״ ו״דרום דקוטה״) הצטרפו יחד כשתי מדינות רשמיות לארה״ב – ולמרות שיתה מתיחות בין שתיהן מי תצטרף ראשונה לאומה, לא ממש ברור מה היתה ההחלטה הסופית במקרה.

דרום דקוטה היא גם האיזור שבו גדלה בשנות הנעורים המאוחרות שלה הסופרת לורה אינגלס ווילדר, שכתבה סדרת ספרים סמי ביוגרפית לילדים על שנות הילדות והנעורים שלה שאח״כ הפכה לסדרת טלוויזיה שהתבססה עליהם בצורה מאוד רופפת. סדרת הספרים לא תיארה את התקופה בצורה מלאה, חלקית כדי לחסוך מילדים כמה מהמאורעות הקשים יותר באותה תקופה (כולל מגורים ליד רוצח סדרתי) וחלקית בגלל התנהגות בעייתית של המשפחה בראשות האב צ׳ארלס (הם למשל ברחו מעיירה מסוימת בלי לשלם שכר דירה של כמה חודשים).

הם היו המתיישבים הראשונים באיזור שבו הוקמה עיירה בשם דב סמט בדרום דקוטה, ולבקשת האם נשארו שם לאורך זמן כדי לאפשר לבנות ללמוד בצורה מסודרת בבית ספר, ומה שאפשר להן בסופו של דבר לפגוש בני זוג. לוארה עצמה נישאה, והיתה היחידה מבין ארבע האחיות שלה שילדה שני ילדים – אבל הבן שלה נפטר בגיל כמה חודשים, והבת שלה אמנם הגיעה לגיל בגרות אבל עבדה כאשת מקצוע ולא התחתנה והלכה גם היא לעולמה ללא ילדים, כך שאין כיום צאצאים ישירים של המשפחה של לורה (למרות שייתכן מאוד שיש צאצאים של בני הדודים הרבים שהיו לה).

כמובן שהתושבים המקוריים של האיזור, שכונו בהתחלה ״אינדיאנים״ וכיום מכונים ״אמריקנים מקוריים״, הם חלק מההיסטוריה של האיזור, וסיפורים על המגעים איתם שזורים בכל הספרים של לורה, כשחלק גדול מהמגעים הללו הם שליליים ולא נעימים בגלל הפחד של המתיישבים האירופאיים מהם. באד הספרים לורה מתארת מנרודת מבט של ילדה קטנה ״מועצת מלחמה״ שהתכנסה ליד היישוב הקטן שבו הם גרו שבו הלוחמים צווחו ״קריאות מלחמה״ כל הלילה, והתושבים חששו מטבח בהם, עד שראש שבט ״טוב״ שכנע את שאר השבטים לא לאיים על האדם הלבן ולהתפנות.

---

למרות ההיסטוריה העשירה והיופי של האיזור, עבור אמריקנים רבים מדובר על מה שהם קוראים לו Flyover Country – כלומר מקום שמעליו עוברים בטיסה מחוף לחוף (וכביכול בין הערים והאתרים המעניינים ״באמת״ של ארה״ב), ולא פעם מפספסים את היופי של האתרים שנמצאים באיזור.

איחד מאותם אתרים מרשימים הוא הפארק הלאומי באדלנס, שקרוי כך בגלל שמדובר על איזור שכביכול קשה למעבר – משהו שגילו המתיישבים האירופאים הראשונים שהתחילו לנדוד מערבה מהחוךף המזרחי של המדינה, והתקשו לעבור באיזור עם עגלות שנמשכו על ידי סוסים.

אני אישית זוכרת את הפארק בגלל שלפני שעברתי לארה״ב בשנת 2001 קניתי ספר על ארה״ב שפירט איפה אפשר לטייל – וזה הפארק הראשון שקראתי עליו.

אנחנו הגענו באופן מכוון לפארק בזריחה כדי שנוכל להתרשם מהסלעים באור הדרמטי שלה:

אחרי הזריחה אכלנו ארוחת בוקר ואז הלכנו למסלול הליכה, ומשם המשכנו לנקודת תצפית שממנה יכולנו לראות את פני השטח הקשים של האיזור:

בערב עשינו קמפינג באיזור שמנוהל על ידי שבט מקומי, שבו בעצם ישנו בשטח הפתוח – מה שאומר שהשירותים שלנו היו את וגליל או שניים של נייר טואלט. המדריך שלנו הזהיר אותנו מהנושא משעות הבוקר ועודד אותנו לנצל כל שירותים מסודרים שעברנו לידם לאורך כל היום – אבל בגלל שהוא עזה את זה בטון כזה מבודח, רבות מהנשים הצעירות לא לקחו אותו יותר מידי ברצינות, ואז נבהלו כשהן גילו שהוא התכוון לזה.

בינינו, אלו הם כנראה השירותים הכי היגייניים שהיינו בהם לאורך כל הטיול, והקושי היחידי היתה ההבקשה לקבור כל פסולת מוצקה שייצרנו (פסולת נוזלית כמובן שאין צורך לקבור) כדי לגרום לה להספג כמה שיותר מהר בטבע.

הבעיה האמיתית היתה קיומם של המון יתושים שעקצו אותנו ללא הרף.