למה קל יותר לצום ביום כיפור מאשר לעשות דיאטה?

אמא שלי אף פעם לא הבינה איך אני מצליחה יחסית בקלות צום ביום כיפור, אבל לא לעשות דיאטה.

ההבדלים הם כמובן ברורים מאליהם למי שמבין בנושא: הצום הוא מוגבל מאוד בזמן (לעומת דיאטה שהיא משהו שצריך להתמיד בו לאורך זמן), ויש לגיטימציה ואפילו עידוד לאכול ארוחה מפסקת נדיבה לפניו – ולשבור את הצום בארוחה נדיבה נוספת (משהו שלא לגיטימי בדיאטה, במיוחד לא בתדירות כזו).

ופה אולי כנראה תמונה הבעיה. הרבה מאוד אנשים רואים בדיאטה מצב זמני – ולכן צריך לעשות את המקסימום כדי לרזות, ולרזות כמה שיותר מהר. גם אם זה אומר להיות רעבים, או חלשים, או כל דבר אחר, העיקר להיות רזים.

ומה שיקרה אחר כך כבר יקרה באופן טבעי. אולי יש מין אמונה שלפיה ברגע שאדם יהפוך להיות רזה, החיים שלו הולכים להפוך להיות כל כך מושלמים (או לפחות לטובים הרבה יותר בצורה מאוד משמעותית לעומת החיים שלו כשמן) שהוא ישמור על ההישג בכל מחיר.

אבל זה פשוט לא נכון.

אני זוכרת שבזמנו כתבתי על כתבת טלוויזיה שהציגה כמה מהבוגרים של ״לרדת בגדול״, שיטת הרזיה שבה באמת צריך להשקיע הכל (כמה שיותר לרעוב וכמה שיותר להתעמל) כדי לרזות כמה שיותר מהר כחלק מתחרות. אחד מהם, שניצח בעונה שלו סיפר בכתבה שכבר ביום או היומיים לפני השקילה האחרונה שקבעה את הנצחון שלו – הוא קנה ממתקים בכמויות מסחריות שנמדדו בקילוגרמים כדי להשלים את פערי האכילה שהוא צבר במהלך התחרות. והוא לא הפסיק אחרי ארוחה אחת, אלא המשיך לאכול עוד ועוד במשך ימים, שבועות, חודשים – ואז שנים. גם כשצולמה הכתבה הוא ובת זוגו הלכו למסעדה ששם הוא התעקש להזמין את המנות הכי מושחתות בתפריט.

וכל זה לא מבטל את העובדה שהוא ממש יושב עם דמעות בעיניים בזמן שהוא צופה בתחילת הכתבה ברגעי הנצחון שלו כשהוא במשקל הכי נמוך שלו וממש ממש רזה. וברור שהוא היה מת להיות שוב רזה כך, אבל לא בהכרח מסוגל לוותר על האוכל הטעים לטובת אוכל שיעזור לו לרזות (הן מבחינת הטעמים והן מבחינת הכמויות).

ויש את אלו שרזו – גם בלרדת בגדול, וגם בשיטות אחרות. ובכולם יש שנאה ופחד איומים ממי שהם היו לפני ההרזיה, ואמונה חזקה שהחיים הנוכחיים שלהם טובים אך ורק בגלל אותה הרזיה. לא פעם יש אצלם לא מעט שכנוע עצמי שהאוכל הדיאטטי והבריא טעים ב-ד-י-ו-ק כמו האוכל המשמין. אצל אחרים יש אמונה שכל אדם שמן שלא מעוניין לרזות משקר לעצמו, וחייב להודות בשקר הזה – וההצקה הזו לאנשים שמנים נובעת במובן מסוים ברצון לאושש את האמונות של אותם מרזים לגבי הרוע בהשמנה והשלמות של החיים כרזה, ובמובן אחר יכולה גם לנבוע מרצון להפוך את ההרזיה שלהם לסמל סטטוס.

ואולי רק כך אפשר להפוך את הדיאטה הזמנית להרגלים קבועים, בכך שחיים בפחד מלחזור להיות שמנים – ובמובן מסוים בשנאה עצמית לאדם השמן שהמרזה היה פעם. אבל לי זה מעולם לא נשמע מקום מאוד בריא להיות בו.