הרי הרוקי האמריקנים

חשבתי לנסות לפרסם משהו קצת רחוק מהמציאות כדי לעזור לאנשים להרגע…

הרי הרוקי הם שרשרת הרים במערב צפון אמריקה, שממש כמו מפלי הניאגרה – מתחלקים בין ארה״ב לבין קנדה, וגם פה הקנדים יצאו כאלו ש״זכו״ באתרים היפים יותר בהרים – אבל זה לא בהכרח נכון.

האתר האמריקני הידוע ביותר בהרי הרוקי הוא כמובן הפארק הלאומי הרי הרוקי במדינת קולורדו.

יש מן הסתם בפארק לא מעט מסלולי הליכה – אבל יש גם קושי מסויים בהליכה בהם כי הפארק נמצא בגובה של קילומטר ומשהו מעל פני הים. אמנם לא מדובר על גובה מטורף כמו באוורסט או בשאר ההרים הגבוהים בעולם, אבל בהחלט אפשר כבר להתחיל להרגיש בפארק את ההשפעות של הגובה המשמעותי מעל פני הים על הגוף. זה אומר שמי שלא רגיל לגבהים יתחיל להרגיש די רע אם הוא יתאמץ יותר מידי, ואנשים שונים רגישים לזה יותר או פחות. ומנסיוני ביומיים שבילינו בפארק פלוס מצב דומה בסין – אין בהכרח קשר בין רמת הכושר של האדם לבין הנטיה שלו לסבול ממחלת גבהים (כפי שקוראים לה), למרות שייתכן שאנשים בכושר גבוה אולי בטוחים בעצמם יותר וחוששים פחות בגלל הכושר הגבוה שלהם ולכן לוקחים יותר סיכונים ומתאמצים יותר – ולכן דווקא הם בשני הטיולים סבלו יותר ממחלת גבהים מאשר המטיילים החלשים יותר.

אנחנו בחרנו לעשות מסלול שהיה בעליה אבל הוביל אותנו לשלושה אגמים חביבים ביותר:

אחרי ההליכה עצרנו גם להנות מהנוף הנקודה הכי גבוהה בפארק אליה הגענו בנסיעה. ופה היתה תקלה מסויימת שנבעה מאי הבנות, פערים תרבותיים, וקושי מסוים באנגלית של מטיילים מסוימים לעומת חוסר סובלנות של האמריקנים בטיול (מטייל אחד פלוס שני מדריכים).

באוטובוסים אמריקניים לא פעם יש שירותים ניידים שאפשר להשתמש בהם אבל צריך לרוקן אותם בתדירות גבוהה כדי שהם לא יסריחו. לכן בטיולים האלו הנהגים מבקשים בכל לשון של בקשה לא להשתמש בהם כדי שהם לא יצטרכו להתעסק בזה, ודואגים לעצור להפסקות שירותים בתדירות גבוהה – חוץ במקרים חריגים. והיום הזה היה מקרה חריג בגלל שמאוד מיהרנו, והנהגים ביקשו מאיתנו להשתמש בשירותים הללו עם תוספת של בקשה עקרונית להשתמש בהם רק לפיפי ולא לשום דבר אחר.

בדיעבד הסתבר שהיו איתנו כמה נוסעים סינים שלא דיברו אנגלית טובה ולכן לא הבינו את ההוראה הקודמת על אי השימוש בשירותים לפני כן (או שאולי הם זלזלו בה), והם השתמשו בשירותים האלו בימים הקודמים. זה כמובן גרם לריח לא נעים בשירותים ביום הזה, ולכן אחד המטיילים האמריקנים שנכנס אליהם משום מה חשב שאני (שהשתמשתי בשירותים לפניו) עשיתי בהם משהו שהוא מעבר לפיפי, ודיווח על כך לנהגים.

העניין הוא שזה לא היה נכון, ואני השתמשתי בשירותים כפי שהורו לנו רק לפיפי, ולכן כנראה לקח לי זמן להבין שהמדריכים חושבים אחרת בגלל אותו מטייל. גם הוא עצמו לא היה אשם בכך כי הם באמת היו מסריחים למדי, והיה לו נוח להניח שבתור מישהי שלא דוברת אנגלית שוטפת פשוט לא הבנתי נכון את ההוראות, והוא רק רצה לדווח על המצב למדריכים כדי שלא תווצר בעיה.

כשהבנתי שיש אי ההבנה ומה המהות שלה מיד ניסיתי להסביר למדריכים שלא השתמשתי בשירותים לא כראוי, אבל אני לא בטוחה עד כמה הם האמינו לי – לפחות לא בהתחלה, ואולי גם לא אחרי הסיבה האמיתית לריח הלא נעים של השירותים, שרצה כשמועה בין המטיילים אחרי שהמטיילים הסינית דיברו בינם לבין עצמם.

יום לאחר מכן היינו אמורים להמשיך לטייל בפארק עצמו, אבל המדריך שלנו היה עובד באיזור כמדריך סקי בחורף – והוא החליט להביא אותנו לאיזור אתר הסקי בו הוא עבד. זה היה נחמד כי היו באיזור כמה מסלולי הליכה על ההר שמשמש לסקי בחורף, ובנוסף היה בעיירה ליד מתקן ספורט עם בריכה ומקלחות ששמחנו להשתמש בהן – אבל אולי בדיעבד קצת עצוב לי שלא ראינו עוד מהפארק עצמו.

לקראת סוף היום כשהתכנסנו לאכול ארוחת ערב גילינו שהמדריך בילה את היום בחברת כמה חברים שלו שהצטרפו אלינו גם לארוחה, מה שכנראה נתן לו מוטיבציה נוספת להגיע לנקודה הזו ולא להשאר בפארק הלאומי.

ולסיום, כמה סנאים: