Don't it always seem to go that you don't know what you've got 'til it's gone?

זו שורה משיר שכתבה ג׳וני מיטשל, אבל אני אוהבת את הגרסא הזו שלו של להקת Counting Crows.

---

בנובמבר / דצמבר 2019 יצא לי לטייל בניו זילנד לחופש. נרשמתי לטיול המאורגן ורכשתי כרטיסי טיסה די הרבה זמן לפני (בפברואר ומרץ 2019), בלי לחשוש מבעיות כמו מגיפות או מלחמות שעלולות לגרום לביטול הטיסה והטיול, שלמזלי באמת לא בוטלו ולכל היותר היה לי עיכוב רציני ומעצבן בטיסת ההלוך, ובדיעבד יצאתי מטיול המאורגן עם תחושות לא נעימות לגבי כמה אירועים שהתרחשו בו.

אבל כהכנה לטיול, התחלתי כבר בחודשים שלפניו ללכת יותר ברגל – ובמיוחד בהליכות שתמיד הייתי עושה בימי שבת, שבהן הייתי הולכת בחוץ ולא בחדר כושר על ההליכונים. לפני הטיול הייתי הולכת משהו בין 5 – 7 ק״מ בהליכות האלו, אבל עם הזמן השתדלתי להעלות את מספר הק״מ שהייתי הולכת, והיו בהחלט הליכות שבהן צעדתי בין 10 ל 12 ק״מ.

עזבו את העובדה שרובן של הצעדות האלו קרו בחודשים בין מאי לתחילת נובמבר שהיו מאוד חמים. עזבו את העובדה שהן לקחו לי חלק ניכר מהבוקר. וגם עזבו את העובדה שהייתי כל כך מותשת אחרי ההליכות האלו שכשחזרתי מהן הייתי איכשהו גוררת את עצמי להתקלח ואז נכנסת למיטה לשינה של שעה או שעתיים רק כדי להתאושש. ֿ

איכשהו לאחרונה אני מתחילה להתגעגע אליהן.

זה קרה בעיקר מתחילת השבוע הזה, שבו חזרתי לחדר הכושר אחרי היעדרות של כמה שבועות בעקבות המלחמה. בהתחלה חדר הכושר עצמו עבד בצורה לא מסודרת ומוגבלת (היתה מגבלה רצינית על כמות האנשים שיכלה להתאמן בו זמנית, ושירותים כצן הבריכה או שיעורים בוטלו) – ובמקביל היה לי לחץ בעבודה והיה לי נוח להשלים אותה בשעות האלו של האימונים. עם הזמן, זה הפך למעין הרגל – ובמיוחד כשהייתי ישנה פחות טוב בלילות ובודקת כל הזמן חדשות ולכן מאוד נהניתי מהאפשרות של לפחות להתעורר מאוחר יותר בבוקר.

כמובן שבשלב מסוים חדרי הכושר חזרו לשגרה, אבל לי היה נוח עם השגרה החדשה גם כן. אמרתי לעצמי כל הזמן לחזור לחדר הכושר – אבל איכשהו תמיד היתה לי סיבה למה לדחות את זה למחר, ואז לשבוע הבא.

בעצם רק בשבוע שעבר הסיבות האלו היו באמת טובות ורלוונטיות – בשישי שלפני כן סבלתי מכמה התקפים של הקאות יבשות (בערך 5 – 6) בשלוש ומשהו שעות, וזה גרם לגב שלי להתפס לכמה ימים. במקביל הייתי בתורנות בעבודה, מה שאמר שהייתי צריכה להיות זמינה טלפונית כל הזמן, ולא יכולתי ללכת לשחות (כפי שלרוב אני עושה בימי שני ורביעי). בשלישי הלכנו למשרד אז העדפתי לא ללכת גם לחדר כושר וגם למשרד כי היתי צריכה לקחת את התיק עם הלפטופ שלי על הגב ולא רציתי לאמץ את הגב שלי יותר מידי אחרי שהוא היה ממש תפוס, ובחמישי איכשהו בפעם השניה בכל ההיסטוריה של התורנויות שלי (ובפעם הראשונה שבה זה היה לא מוצדק) – אחד מאנשי התמיכה החליט להתקשר אלי לבי משהו שנפתח לנו. התברר שזה לא היה בעדיפות שהצדיקה את השיחה בארבע לפנות בוקר, ושהבעיה בכלל לא היתה שלנו אלא סתם נשלחה אלינו בטעות – אבל עדיין זה מנע ממני ללכת לחדר כןשר.

אבל ביום ראשון איכשהו ״שברתי שגרה״ וגררתי את עצמי לחדר הכושר. וזה היה כואב – פחות האימון עצמו (למרות שהיה לי יותר קשה מהרגיל), אלא אחר כך. איכשהו הגוף שלי התאושש פחות טוב – וזה החמיר ביום שני אחרי אימון השחיה. ביום שלישי בבוקר, כשהגעתי לחדר הכושר לאימון משקולות נוסף – בקושי גררתי את עצמי למקלחות אחר כך שלא לדבר על החזרה הביתה באוטובוס.

אבל ביום שלישי בערב התחלתי להרגיש טוב יותר, וברביעי הרגשתי גם קצת פחות עייפה אחרי האימון, ויותר טוב מאשר ביום שני.

ואתמול (בחמישי) הרגשתי עד כדי כך טוב שכשבערב התקשר אלי המנהל המקצועי של המדריכים והציע לי להתאמן עם מאמן שונה מהמאמן שאני לרוב עובדת איתו (שנמצא מאז תחילת המלחמה נמצא במילואים), הסכמתי לעוד אימון היום בבוקר (שישי).

כלומר עברתי מאפס – לשישה אימונים בשבוע. ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה לפני המלחמה שאפילו ביצעתי חמישה אימונים רציפים בשבוע…

אז אני אופטימית, אבל אולי זה קל בידיעה שמחר אני ככל הידוע לי הולכת לנוח יום אחד (שזה בריא בשגרת אימונים).