אחרי 40 יום של מלחמה איך נראית שגרת הפנאי שלכם?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהייתי ילדה, גרתי בירושלים שהיתה אז עיר שנחשבה למות פיגועים – עד כדי כך שאחת מה״דודות״ של אמא שלי (קרי קרובת משפחה רחוקה ומבוגרת מהדור של סבתא שלי) שגרה בתל אביב סירבה לבוא לבקר אותנו.

ואז כמה שנים אחר כך, בינואר ופברואר 1991 – צחוק הגורל קבע שכל התל אביבים ברחו לירושלים מחשש הטילים ששוגרו מעיראק (למרות שעיקר הטילים פגעו בכלל ברמת גן וגבעתיים).

כמה שנים אחרי זה, בתקופת הפיגועים שליוותה את חתימת הסכמי אוסלו שבה היו המון פיגועים בין השאר בירושלים ובתל אביב – אני עברתי לבאר שבע ללימודי התואר שלי, שהיתה עיר יחסית שקטה אז מבחינת פיגועים או טרור.

כמובן שהמצב השתנה, וכיום באר שבע היא אחת הערים שהכי סובלות משיגורי טילים מרצועת עזה, גם ב״שגרה״ ולא רק בזמני מלחמה.

---

במובן מסוים, בישראל אף פעם לא באמת היה ״שׁקט״ – ותמיד היתה מתיחות בטחונית באיזור כזה או אחר (ולרוב יותר מאחד) גם בלי מצב של מלחמה או מבצע ״רשמיים״. נכון שבתקופות כאלו יש פחות שיגורים והאיזורים המושפעים הם פחות משמעותיים – אבל עדיין אין שקט ״מוחלט״.

כך שגם ב״שוטף״ אנחנו לא פעם מתעלמים משגרה בטחונית בעייתית – כמו למשל בדרום ששם יש שיגורים מידי פעם גם ב״שׁגרה״, ואנחנו לא מרגישים לא נעים לחיותת בשגרה שכוללת לצאת לבלות או אימונים בחדרי כושר למשל.

ואני אישית חושבת שיש חשיבות לפעילות כזו – כי קודם כל, המנעות ממנה לא עוזרת לאף אחד. המנעות מללכת למסעדות או לחדרי כושר או לנופש (במקומות בטוחים כמובן) לא מונעת את מצבי המלחמה או הסבל באיזורי הגבול. היא לא ממש משנה בהם כלום.

מצד שני, היא כן תורמת לטובה למצבם הנפשי והגופני של התושבים, וזה חשוב (וגם נצחון מסוים על הטרור – כי מצב נפשי גרוע ומצב פיזי גרוע הם בהחלט נצחון גדול עבור הטרוריסטים).

וחשוב גם לזכור שיש פה פן כלכלי שגם לפיו נקבע ה״חוסן״ שלנו. כל אותן מסעדות, ובתי קפה, וחדרי כושר, ושאר מקומות הבילוי הם עסקים שייסגרו אם לא נשתמש בהם, וזה יפגע לרעה בכלכלה שכבר ככה נפגעת בגלל המלחמה.

כמובן שכל זה צריך להתאים לכל אחד מאיתנו אישית. כמובן שיש אנשים שעדיין יש להם קשר ישיר למלחמה – למשל אם הם קרובי משפחה או חברים של חטופים או של אנשים שנרצחו בשביעי לאוקטובר, או אם הם עצמם מהדרום או הצפון או שקרובים להם מתגוררים שם ונפגעו בצורה כזו או אחרת מהמלחמהֿ, או שפשוט הם רגישים יותר למצב וללחצים שנבעו ממנו בשבועות האחרונים ועדיין לא חזרו לעצמם גם אם האזעקות והטילים נחלשו בצורה משמעותית בשבועןת האחרונים.

כל תגובה פה היא אבעית ונכונה בעיני, אבל אני חושבת שהמנעות מפעילויות שהן בטוחות רק כי יש מלחמה ברקע היא סמלית אבל די מיותרת ולא תורמת לאף אחד.

---

אני חושבת שמה שיהיה משמעותי באמת עבור מי שעדיין מושפע באופן ישיר ואישי מהמלחמה הוא לא המנעות מההנאות שבחיים – אלא תמיכה ישירה בהם.

משפחות החטופים למשל ישמחו לתמיכה במאבק שלהם לשחרור כל החטופים או אפילו לקבלת מיגדע עליהם. וכמובן שמשפחות שהיכולת שלהן להתפרנס או לתפקד בעקבות החטיפה נפגעה קשות ישמחו לעזרה בתחומים האלו.

המפונים מהדרום והצפון ישמחו לתמיכה רגשית – אבל גם עזרה בכל מה שקשור לשהות שלהם מחוץ לבית. זו יכולה להיות עזרה במציאת מגורים חלופיים עד סוף המלחמה או אפילו מעבר לכך במקרה שהבתים שלהם נהרסו, ובמציאת מסגרות של עבודה עבור עצמם ומסגרות לימודים, חוגים וחברה עבור הילדים שלהם. וכמובן שאסור לשכוח טיפול נפשי ראוי שיעזור להם להתמודד עם החוויות הקשות שהם עברו בימים הראשונים למלחמה.

באותה מידה, החיילים והמשפחות שלהם גם זקוקים לתמיכה שלנו, בין אם זה בציוד או אפילו ״פינוקים״, ובין אם זו בתמיכה אחרי שהם נפצעו או חלילה נהרגו והמשפחה שלהם תצטרך להתמודד עם אובדן של ילד/ה, אח/ות, דוד/הֿ, או כל פונקציה משפחתית אחרת.

בסופו של דבר אני חושבת שחשוב דווקא בתקופה הזו, שבה קל מאוד לחזור לשגרה ב״עורף״ לא לשכוח את הצרכים האלו. הם אלו שדורשים התייחסות ארוכת טווח, ואסור שנשכח אותם.